טעמי המצוות ומחשבת ישראל

אני לא כ"כ מתמצא בספרות המחשבה וגם לא רואה בה הרבה ערך. גם אם הרמב"ם אומר משהו זה לא ממש משנה לי אם ארצה לומר אחרת (לפחות בתחום המחשבה, וקצת פחות גם בהלכה).
רוב הוויכוחים הללו הם ריקים מתוכן ואומרים אותו דבר במילים שונות, או שסתם מעלים מהרהורי ליבם. אז למה חשוב ללמוד את זה?
למה לומר שיש טעם אמיתי למצוות? הרמב"ם עצמו כותב במו"נ ח"ג שכל אדם רציונלי פועל לשם מטרה כלשהי, ולכן לא סביר שהקב"ה לא עושה זאת. זה עושה אותו קטן (=פחות רציונלי) מבריותיו.
די ברור שהטעמים, גם אם נמצא כאלו, מנוסחים בשפה שלנו ובעולם המושגים והחשיבה שלנו. ולכן יש להבחין בין השאלה של טעמי המצוות במערכת שלנו לבין השאלה למה בכלל לברוא מערכת כזאת ובתוכה טעמים כאלה (כעין דילמת א'ותיפרון, שלדעתי גם היא מדומה). לדוגמה, ניתן לומר שהטעם שצריך לעזור לזולת כי אז הוא ירגיש יותר טוב. אבל עדיין יש שאלה למה הוא נברא כך שאם עוזרים לו הוא מרגיש יותר טוב. יכול היה להיברא שאם יכו אותו הוא יחוש טוב יותר (מזוכיסט).
 
גם ביחס לכוונות המעשים, דומני שהרמב"ם מניח בכמה מקומות שראוי לעשות רק דברים בעלי ערך. אין זה אומר שיש איסור לעשות דברים אחרים. לדוגמה, בפירושו לפ"א מאבות הוא מבחין בין חמישה סוגי דיבורים, ובתוכם דיבור שהוא היתר ואין בו עניין. רואים שיש דברי היתר שאין בהם איסור אף שאינם מועילים. ועדיין הכי טוב אם נמנעים מזה. מי מתווכח על כך? זה נראה לי פשוט.
ושוב, אם אתה צריך לעשות משהו אחר כדי להתאוורר או לנוח, אז יש בזה תועלת. גם הוויכוח הזה הוא ריק לדעתי, כמו רוב הוויכוחים הללו.
 
אומנותם של חוקרי מחשבת ישראל לייצר סוגיות וויכוחים במקום שאין כאלה. הם נתפסים למילים ולא שואלים מה בדיוק משמעותם ומציגים כאילו יש כאן שתי עמדות מתנגשות. אבל כשנכנסים למשמעות ולהנחות היסוד מגלים שאו שאין ויכוח (הם אומרים אותו דבר, או מדברים על דברים שונים) או שסתם מדברים דברים חסרי פשר ברור. זה מאפיין כללי של מחקר מחשבת ישראל, ועוד יותר של חוקרי מחשבת ישראל באקדמיה. לדעתי הרוב חרתא ברתא. בודדים מביניהם עוסקים בדברי טעם.
 
כל טוב,
מיכי
——————————————————————————————
שואל:
אז ללא קשר לרמבם- מה התשובה לדילמת אותיפרון? האם הקב"ה הגדיר באופן אקראי את המצוות (וניתן לתרץ את אי-רציונליות הקב"ה בכך שהוא היה צריך להגדיר משהו נוסף ,אחרת במה הוא שונה מכל חוק חברתי אחר, או/ו כדי כדי להגדיל את הסמכות שלו עלינו) או שיש להם טעם ועלינו לעמול למצוא אותו. השאלה מכוונת למצוות שהם ללא סיבה (חוקים) בלבד- המצוות עם סיבה חברתית לא משנים לי מכיוון שהקב"ה היה צריך לברוא את העולם בדרך כלשהו ואם העזרה לאדם היה על ידי הכאתו גם אז היה מקום לשאלה הזו. לא כך? 
השאלה משנה מאוד את הגישה שלנו כלפי המצוות.
——————————————————————————————
הרב:
דומני שגם כאן זה תלוי באיזה רובד אתה שואל. אם שואלים האם העניין תלוי בו, ודאי שכן. כלומר טעמי המצוות לא כפויים עליו, ולפני שנברא העולם הוא יכול היה לברוא אותו בכל צורה שימצא לנכון. הוא היה יכול לברוא עולם שבו המצוות שניתנו לנו או מצוות בכלל הן לא רלוונטיות (חשוב על עולם עם בני אדם בעלי אופי או מהות שונה לגמרי משלנו). אבל משנברא העולם כפי שהוא (ואנחנו בתוכו), סביר מאד שיש למצוות טעמים במונחי העולם זה (כמו דוגמת העזרה לזולת שנתתי לגבי המוסר). לכן גם כאן הוויכוחים הם בד"כ מדומים. אנחנו יכולים לחשוב רק בתוך המסגרת המחשבתית שלנו. לכן אני חש שהדיונים הללו קצת חסרי טעם. אין לנו כלים להגיע למסקנה משמעותית כי אנחנו כלואים בצורות המחשבה שלנו, ויסוד השאלות הללו נעוץ בעולם שמעבר לנו (מה היה סביב הקב"ה לפני שהיה עולם וצורות החשיבה והערכים שבו).
אפילו אם המטרה של המצוות היא בניית סמכות שלו כלפינו (מה שאיני נוטה לקבל), זה אולי נראה רע בעיניים שלנו. אבל הרי הוא לא צריך את זה לעצמו, ולכן אולי גם זו תועלת רק מבחינתנו. אבל כאמור אלו קביעות ספקולטיביות למדיי ואין לנו כלים של ממש להגיע למסקנה לגביהן.
 
בשולי הדברים אומר שיש תופעה מוזרה בדיונים הללו. כשמעלים טיעון כמו אם הוא ברא את העולם למטרה כלשהי עליו להתגלות כדי לומר לנו מהי המטרה שמוטלת עלינו (הוראות היצרן), רבים עונים שזוהי האנשה (פרסוניפיקציה) שלו. מי אמר שהוא בנוי כמונו? אנחנו מטילים עליו את צורות החשיבה שלנו. אבל כשדנים במטרת המצוות, חלק מהקשיים נובעים בעצמם מהאנשה (למשל, רדיפת כבוד ומעמד היא פסולה, מה איכפת לו אם שוחטים מהצואר או מהעורף וכו', והרי גם כאן בוחנים אותו לפי מה שמקובל אצל בני אדם).