ירושת הבת

לצורך הדיון, אם בית דין אומדים את דעתו של האב שמסתמא רצונו שביתו תירש שווה בשווה עם הבנים, רק שלא הספיק לחלק את הרכוש לקראת מותו (נניח אם המוות הגיע באופן לא צפוי). האם על סמך שיקול כזה ניתן לקבוע שהבת יורשת בשווה עם הבנים?

דברים שבלב אינם דברים. גם שכיב מרע צריך לדבר (ואז דברי וככתובים ומסורים). אם הדברים הם בליבו ובלב כל אדם יש אולי מקום לדון. אני לא חושב שזהו המצב בנדון דידן (אלא אם מדובר במוריש שידוע עליו ספציפית משהו. וגם םאז יש לדון מדוע לא כתב שטר מתנה מחיים).

לצורך הדיון, אם נניח היו עושים סקר ובו מדגם מייצג של האוכולוסיה היה נשאל אם רצונו להוריש לכל בניו ובנותיו באופן שווה, או שרצונו שהירושה תתחלק לפי דין תורה, ונניח שתוצאות המדגם יהיו שדעת הרוב היא שרצונם שהירושה תחולק גם לבנות באופן שווה. האם זה יאפשר לקבוע שהבת יורשת גם במקום שאביה לא אמר במפורש שרצונו להוריש לה חלק שווה?

לכאורא הבן הוא מוחזק, והמוציא מחברו עליו הראיה, לכן רוב כזה אינו מהווה ראיה, ואינו מועיל להוציא ממון ממוחזק. (היורש קם תחתיו) זה שבפועל הכסף לא רשום על שמו, זה אינו אומר שהוא לא מוחזק, ובוודאי אם הליסטים הם אלו שרוצים להוציא את הממון מן המוחזק על בסיס שזה אצל ליסטים..

עיכוב חתימה.
האם הם יכולים לומר שאינם חותמים, והרי הם בשב ואל תעשה, ובכך בעצם נמנע מהבן לקבל את הירושה, ואם ירצה שיחתמו יגבו ממנו את שכר חלקם לפי חלוקת שווה בשווה, האם מותר להם?

אורן,
לדעתי לא, כי רוב לא יוצר חזקה מוחלטת. ובכלל, אין הולכים בממון אחר הרוב. ואם לא מדובר בממונות אלא באיסורים אז ממ"נ דעת האנשים לא קובעת כי הם מתנים עמש"כ בתורה.

לגבי טענת המוחזקות שהעלה תם, לדעתי זה לא נכון. אם אכן האבא התכוון להוריש לבת אז הבן כלל לא קיבל את הכסף ולכן אינו מוחזק. לכל היותר אפשר אולי לומר כאן שאין ספק (בכוונת האב) מוציא מידי ודאי (דין התורה).

אבא, לא הבנתי. על מה לחתום?

על צו בית משפט המאשר לבן לקחת את הירושה

למה משנה מה התכוון האבא? הרי הבן קם תחתיו? ולכן הבן מוחזק

לגבי מה שכתבת שרוב לא יוצר חזקה מוחלטת, למה לא? למשל בכלל רוב בעילות אחר הבעל, הרוב יוצר חזקה, לא כך? או הכלל כל דפריש מרובא פריש גם הוא אומר שחזקה שדבר שפרש מקבוצה כלשהי שייך לרוב,שזה אומר בגדול שרוב יוצר חזקה, לא?

מה שאין הולכים בממון אחר הרוב זה רק כאשר אחד הצדדים בסכסוך טוען שהוא עצמו לא שייך לרוב, כמו בסוגיית המוכר שור ונמצא נגחן, שאחד הצדדים טוען שהוא מכר שור לשחיטה ולא לחרישה כמו רוב האנשים. אבל במקרה שלנו, האבא לא חי כדי שהוא יוכל לטעון שהוא לא נוהג כמו רוב האנשים. ולכן סביר להניח שדעתו הייתה כדעת הרוב שהיא להוריש גם לבנותיו.

לגבי השאלה אם מדובר בממון או באיסור, אני חושב שזה לא משנה לענייננו כי השאלה היא אם האבא גמר בדעתו להקנות לביתו את חלקה בירושה בתורת מתנה רגע לפני מותו. פה ברור שמדובר בזכות שקיימת לאב שהרי מותר לו לתת מתנה למי שיחפוץ כל עוד הוא חי.

דיני ירושות בתורה קשורות לדיני שמיטה ונחלות ואין להם משמעות כשהמדינה אינה מתנהלת על פי התורה. אם המדינה החליטה שמחלקים בשווה אז כך הוא.

הפוסק, יש לך מקורות אולי?

דיני בעלות נקבעים על ידי המדינה. וירושה היא בסה"כ העברת בעלות.

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ:

מי זה וְהַעֲבַרְתֶּם ? מי מעביר? השלטון. לא דיין או רב מחליטים על בעלות. המדינה מחליטה.

תם, הרי הסברתי זאת. אם האבא התכוון לתן מתנה מחיים ודברים אלו הם בליבו ובלב כל אדם, אז כאילו הוא נתן מתנה מחיים (אף דהוי דברים שבלב), וממילא הבן כלל אינו מוחזק. מה כל כך קשה להבין כאן?

אורן,
לגבי אין הולכים בממון אחר הרוב, אתה מניח את הסבר ר"ש שקופ, אבל הוא עצמו אומר שזו מחלוקת תוס' (סנהדרין ג וב"ק כו), ורוב הפוסקים לא נקטו כמוהו.
מעבר לזה, הכלל הוא שדברים שבלב אינם דברים. כדי שהם כן יהיו תקפים צריך שהם יהיו בליבו ובלב כל אדם. לזה לא מספיק רוב. זו צריכה להיות אומדנא הכרחית ולא רוב רגיל. שברור על פניו שלזה הוא אישית התכוון. לא שייכים כאן דיני רוב גם אם היו הולכים אחר הרוב בממונות.

נתינת מתנה צריכה קניין לא?..
מה זה משנה אם האב רצה לתת לבת, אפילו אם הוא הודיע שכך כוונתו, האם לא צריכים מעשה קניין?

מה לגבי עיכוב החתימה על הצו של בית המשפט להעביר את הירושה לבן, האם מותר לעכב, או שזה גזל, (אם נניח יודעים שגם האב רצה לתת רק לבן)

בשכי"מ אין צורך במעשה.
לא הבנתי את עניין עיכוב החתימה. חתימה על מה? בית משפט זקוק להסכמות מבני המשפחה להחלטתו?

כל נפטר שהשאיר ירושה נחשב כשכי"מ לגבי מה שבליבו להוריש? .

עניין החתימה.
בית המשפט רואה בכל היורשים שווים זה לזה, אין הבדל בין בן לבת, ולכן אם הבן דורש לקחת אליו הכל הוא צריך לחתימת הבת שתסכים להעביר לו את זכותה, והיא משתמשת בזה לעקב את קבלת חלקו, ומוכנה לחתום בתנאי שיתן לה את חלקה.

ללא חתימה, אף אחד לא יכול לקחת כלום, צריך את חתימת כולם, לחלוקת הירושה, או שווה בשווה או לפי איך שיסתדרו הצדדים.

כן. רגע לפני מותו הוא שכיב מרע.
אם בית המשפט רואה את כל היורשים כשווים אז מה מועילה חתימת הבת? אם היא רוצה שתיתן מתנה לאחיה וזהו. מה זה קשור לבית המשפט?

1. אם הודיע הנפטר את כוונותיו ללכת על פי דין תורה, (אבל רצה כן לתת חלק מסוים לבת, ולא פירש כמה) יש מקום לומר שהיות ולא כתב צוואה, דינו כשכי"מ?

2.לגבי החתימה, אם אנו יוצאים מנקודת הנחה, שזה מגיע לו בדין תורה, האם בגלל חוק המדינה זה נחשב שלה, ואם היא רוצה לתת לו זה כמו מתנה? היא גם מסכימה שעל פי דין תורה זה שלו, אלא שהיות והוא צריך את חתימתה, היא דורשת על כך סכום של חלקה בירושה לפי חלוקת המדינה, האם אין בכך גזל?

1. לא הבנתי.
2. אני לא מבין את עניינה של החתימה הזאת ולא רואה מה השאלה. אם בית המשפט חושב שהירושה מחולקת בין כולם בשווה אז היא של כולם בלי קשר לחתימות. וכי יכול אדם לחתום שהחוק הוא אחר ממה שהוא? ואם הבת רוצה לתת מתנה (מבחינת החוק) לאחיה, שיהיה לה לבריאות. וגם אם דרושה חתמה מסיבה כלשהי (שאיננני מבין אותה), הרי זה אותה שאלה כמ והראשונה. אם הממון לא שיך לה אז היא חייבת לחתום כדי למנוע גזל (ושוב, גם אם לא תחתום היא צריכה לקבל את הממון ולהשיבו לאחיה)..
בקיצור, אנחנו סתם מסתובבים סביב הזנב.

אני מניח שכוונת השואלים שהבנות יתנו את חתימתן על הסכמה לבוררות בבית דין רבני, בתמורה להקניית הבנים חלק מהירושה לבנות במתנה. ואם לא יסכימו לתת במתנה, הן לא תסכמנה לחתום (אין חובה הלכתית לחתום על בוררות).

השאלה אינה לגבי חובה הלכתית לחתום על בוררות. השאלה האם לקיחת הממון הזה היא גזל או לא. מבחינתי הדיון מוצה עד זוב דם.