מדעים ואקדמיה כערך עצמי לעומת לימוד תורה

ברצוני לשאול על היחס בין לימודי החול ללימוד התורה.
בכל כתביך ניכר שהידע המדעי והפילוסופי שלך תורם רבות לאמונה ולתורה, בסילוק קשיים והסברות אמת. אולם נראה כי השילוב המיוחד הזה, בו ידיעותיך בפילוסופיה ופיסיקה (וכן בביולוגיה ומדעי המח, בספריך עליהם) תרמו לעולם התורה והאמונה, הוא נדיר. אולם איש אקדמיה רגיל עסוק בעיקר במחקריו, ואין ראשו ורובו נמצאים בסוגיות הש"ס הסבוכות. וגם אם פה ושם יש לו רעיון לחידוש בסוגיה, זה לא כמו הלימוד, לעצמו ולאחרים, שהיה מתקבל אם היה ראשו ורובו בתורה.
אני שואל בדווקא על אדם חכם ומוכשר, מהמוצלחים שבחבורה, שיכול ללמוד תורה בצורה איכותית, לחדש ולפלפל בה ביושר. 
אחרי שהאדם יצא מגדר בור, ויש לו יד ורגל בשיח המדעי המודרני, מתמטיקה פיסיקה וכו'. וכן אין לו קשיי פרנסה. (רעייה מפרנסת טוב, ירושה וכו'). האם הליכה לעולם המחקר האקדמי, או לעולם התעשייה. במקום ללמוד ש"ס ולהרביץ תורה הם לא בזבוז זמן באיכות? אז , נו שוין, בימי המחקר שלו הוא יפתור ויפרסם מאמרים עוד כמה שאלות של משוואת בשרדינגר בתנאים קצת אחרים, ומשוואות דיפרנציאליות מסוג קנייץ' כזה וקרחץ' כזה, ועוד כל מיני נושאים חשובים אך לא הכי קריטיים. הלא זאת גם אחרים, חילונים/גויים יכולים לעשות! הוא יכול היה באותו הזמן לעשות את הדבר הגדול ביותר שניתן, ללמוד תורה. האם דתיים גאונים שהולכים לאקדמיה הם לא בזבוז באיכות של יכולת שכלית?
כמובן ששיך פה העניין של התאמה נפשית ורצון, אבל אני מזקק את השאלה לאנשים שבאמת מוכשרים ומתאימים לזה. וגם ייתכן שאולי יהיה לו קצת פחות כיף בחיים מלימוד בבא מציעא ולא גאומטריה דיפרניציאלית, אבל מה זה לעומת הערך של לימוד תורה.
לסיכום: ליהודי מוכשר ומסוגל, ובגוונא שאין  ענייני קשיי פרנסה, חיי מחקר באקדמיה אינם בזבוז?