מנהג כמחייב פורמלי

לא ירדתי לסוף דעת רבותינו הקדושים

בקיום מנהגים יש שני חלקים, החיוב של אדם לקיים מנהג של עצמו הוא מתורת נדר כמבואר בנדרים טו א ושם מבואר שאין זה אלא מדרבנן (כנראה בגלל שאין כאן מוצא פיו) ואילו התוספת שעל הבנים לקיים מנהגי אבותיהם מבואר בפסחים נ ב שנלמד מהפסוק אל תיטוש. כך שזו הרכבה של שני דינים שונים במהותם.

לא מסכים. ההתייחסות בגמרא ובראשונים היא למנהג של ציבור כנדר של הציבור, והוא מחייב גם יחיד שלא נהג כן (והביאור לזה מובא בדבריי למעלה).
למשל כאן תוכל לראות כמה וכמה התייחסויות כאלה:
http://www.olamot.net/shiur/%D7%91%D7%9C%D7%99-%D7%A0%D7%93%D7%A8

כעת ראיתי בשו"ת חת"ס או"ח סי' קמה, דן בשכיב מרע שחשש שאשתו תתעגן (כי היבם נמצא רחוק), והנדון הוא האם ניתן לכתוב לה גט ביו"ט שני. ברקע הדברים מונחת העובדה שהאידנא יו"ט שני הוא חול מה"ת:

אבל בנידון שלפנינו האי דשוהה יבמתו בלא יבום וחליצה בודאי זוטא הוא ואונסא לגבי חלול י"ט ב' בידים במלאכה דאורייתא, כי הרבה חשו חכמים להך מנהגא כי רב הוא, וכמה גדול כח המנהג הזה שאומרים בקידוש י"ט העצרת הזה וכן בתפלה ודובר שקרים כלפי מעלה, לולי בטחו חז"ל בלאל גומר עלי לא היו מניחים לנהוג כן והכל משום דלא ליתי לזלזולי למיעבד עבידתא ראה כמה חומר דבר זה, ודברי תוס' סוכה מ"ד ע"ב ד"ה כאן צ"ע קצת במ"ש בי"ט לא יאמר וציונו אלא הזכרה בקידוש, צ"ע וציונו על אכילת מרור שבלילה הראשונה הוא דרבנן ואומרים בשני וציונו, וכן מ"ש שקידוש ותפלה אינו אלא הזכרה וכי קיל בעיני רבותינו בעלי התוס' לומר י"ט פלוני הזה בשקר וכזב לולי אלים וחמור הך מנהגא.
וקרוב לי לומר שהוא איסור דאורייתא בנדר שהודר ברבים ונתפשט בכל ישראל, וכל הקולות דמקלינן ביה ובעונשו לנדות כמ"ש ר"ן [ריש] פרק מקום שנהגו, היינו שמתחלה כך קבלוהו כאיסור דרבנן, אך מה שקבלו ובאופן שקבלוהו הוא איסור דאורייתא ועובר על בל יחל, והנדר היינו הקבלה שמקבלים ונפקא מפיך זו צדקה כמ"ש ר"ן פ"ק דנדרים [ח' ע"א] ד"ה עליו להשכים, ועיין ר"ן נדרים פ"א ע"ב ד"ה משום שנאמר וכו', ועכ"פ איסורא רבא הוה טפי מהאי שנאנס שלא נחלצה יבמתו, ואין אומרים לאדם חטא באיסורא רבא דלא ליענש חברך בעונשא זוטא, והארכתי בזה קצת כי בעו"ה רבו פריצי עמינו כעת העמידו חזון שקר ושוחקים על י"ט ב' כי מנהג בעלמא הוא ולא אבו להלוך בעקבי חכמי ישראל, בנפשם דברו לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו:

אם מנהג הוא מחייב איך כתבת בתשובות אחרות באתר שניתן להקל בהם, לא מבין – אם מנהג הוא משהו מחייב, מניין לנו מה רמת הקושי שמתירה את החיוב? [ובוודאי אם זה כנדר, שאז הוא חמור יותר]

מקובל שהספרדים צריכים להאריך בסליחות ולהתחילן מר"ח אלול, בגלל ריבוי חטאיהם במשך השנה: אכילת קטניות רח"ל בפסח, אי נהיגת מנהגי אבלות בבין המצרים (וי"א בגלל אי קבלת תלמידים אשכנזיים למוסדותיהם).
כאשר תקבל עליך להקפיד בקטניות ובשרוייה (כדעתו המחמירה של הרב), ובמנהגי בין המצרים, תוכל בשופי להקל בעניין הסליחות.

יוסי,
אין לי אלא להצטרף כיהודה ועוד לקרא לחוו"ד הרמה דמר. 🙂

אשכנזי,
מנהגים הם חרב פיפיות. כל שטות יכולה להתקבל כמנהג. לכן דיני המנהג גם הם יסודם במנהג והם גמישים מאד. רק כאשר הדבר ברור כמנהג ראוי חל החיוב לפעול על פיו. השאלה מה נכלל בגדר מנהג מחייב היא גמישה מאד וכאן יש מקום לשיקול דעת ושכל ישר.
כעין סברא זו ביארתי פעם את הדין שבשעת הדחק יש ללכת אחרי המיקל. ולכאורה דיני ספיקות הם חלק מההלכה, ואם אנחנו בספק דאורייתא יש להחמיר, ומתי מצינו שבשעת הדחק מותר לעבור איסור דאורייתא (לשיטת הרשב"א ורוב הראשונים שדיני הספיקות הם מדאורייתא)? על כורחנו שבמקום שאנחנו החלטנו שיש ספק החובה היא להחמיר. אבל ההחלטה מה נקרא ספק היא גמישה. ואם יש שעת הדחק ניתן להחליט שאנחנו בוחרים את הדעה המקילה ואז אין כאן ספק וממילא לא חלים דיני ספק דאורייתא לחומרא. וכן על זו הדרך עוד הרבה דוגמאות.

היכן ראית שאי מישהו טוען שניתן לחפף במנהגים, אם זה מחייב אז זה מחייב, מה הכוונה גמישה? כשלא בא לי? כשאני שונא את זה?
ברור שהסליחות אינם מנהג שטות, ובוודאי הם התחילו כמנהג ראוי, הבעיה שלנו היא שאיננו מתחברים לזה ואומרים זאת מהשפה לחוץ, אבל אין ספק שיש לזה תוקף של מנהג גמור, ועל כך השאלה מניין שניתן לחפף בה.
היות וזה באמת מעיק אשמח אם תשכנע אותי יותר.
תודה

כתבתי וביארתי את דעתי. אם אינך מסכים – זה בסדר גמור.