מקורם של הערכים

שלום אביעד.
הכרעות ערכיות אינן עובדות כמובן, והן לא ניתנות לבחינה אמפירית. ועדיין יש הכרעות נכונות ולא נכונות. אם אתה רואה אותן סתם כקפריזות אז לא נכון לקרוא להן הכרעות אלא סתם צורת התנהגות סתמית ושרירותית. כשאני מאמץ את הערך שאסור לרצוח אני לא עושה זאת סתם כי בא לי. אני עושה זאת מפני שלדעתי כך ראוי לנהוג, למרות שאין לי אפשרות להוכיח או לנמק זאת. האלטרנטיבה היא שאין מוסר אלא סתם קפריזות התנהגותיות.
כעת עולה השאלה מה בכל זאת יכול להוות בסיס להכרעה כזאת. אדם יכול להחליט לעמוד על רגל אחת כל בוקר ולראות בזה חובה ערכית. זו אקסיומה וככזו היא לא ניתנת להנמקה. ועדיין נראה שזו פעולה שרירותית, ולזה נכון לקרוא פעולה מהבטן, ולכן לא הגיוני לעשות זאת כערך (כמובן שאם סתם בא לך – עלא כיפק). לעומת זאת, אדם שמקיים מצוות הוא אדם שעושה את ציוויי בוראו. גם זה כמובן לא ניתן להנמקה ועדיין זה לא חסר בסיס ושרירותי. כשיש מצווה יש היגיון לציית לציווייו. אבל ערכים בעולם מטריאליסטי הם חוקים ללא מחוקק. מה תוקפם? למה שמי שלא חושב כך יעשה זאת? מה יכולה להיות הטענה שלך כלפיו? אתה בנוי כך והוא בנוי אחרת.
ניטול דוגמה להבדל בין שרירותיות להיעדר הנמקה. מי שמקבל את האקסיומה שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד לא יכול לנמק אותה אבל עדיין הגיוני להחזיק בה. לא הייתי קורא לזה שרירותיות, או החלטה מהבטן.
לקיים ציוויים כשאין מצָווה זו סתם שטות שרירותית. אין ציווי בלי מצווה. כמובן שההיפך אינו הכרחי, שכן גם אם יש מצווה שציווה אין הכרח לומר שיש חיוב לקיים את ציווייו. אבל הציווי הוא לפחות בסיס אפשרי לראות בזה החלטה סבירה ונכונה ולא שרירותית. בפרט אם המצווה הוא אלוקים.
לקיים ציוויים של אלוקים זו הכרעה שאי אפשר לנמק אבל היא לא שרירותית. לא כל צעד לא מנומק לגיטימי באותה מידה. לעומת זאת, לראות בחוקי המוסר ערכים שמחייבים כל אחד בתמונת עולם מטריאליסטית זו סתם שטות חסרת פשר. ראה על כך במחברת הרביעית באתר בהוכחה מן המוסר.