מקור צורת החשיבה הייחודית לגמרא
שלום רב
ברשותך שאלה שמציקה לי (ואני מאמין שיש לך משנה סדורה בזה).
הבנתי מדבריך בכל מיני מקומות שיש משהו ייחודי בגמרא ובלמדנות (אני מתייחס כאן לצורך העניין לגמרא כמייצגת ככלל את חז"ל וללמדנות הישיבתית כמייצגת את הגמרא, ודן על היחס בין שתי אלו יחדיו לבין התורה). אני אמנם לא יודע להגדיר את המשהו הייחודי הזה אבל אפשר להתרשם שהוא נוגע לתשתיות פילוסופיות מוסריות ולוגיות. ואפילו אני מרגיש בהחלט שיש משהו ייחודי [אני זוכר כשקראתי לראשונה דיונים קונקרטיים בפילוסופיה של המוסר אמרתי מה זה לא רציני איפה יש סוגיא בגמרא על זה ואז עם הפרשנים לדורותיהם יהיה דיון מקיף ומעמיק וראוי לשמו. כיום זה כבר לא כך]
וכאן הבן שואל. מהיכן צמח התוכן הייחודי הזה? איזה חלק מהלמדנות קשור בצורה כלשהי לתוכן ייחודי שה' נתן (במובן חשיפה של עקרונות מחשבתיים שה' הטביע בתורה, לא פרטים טכניים)? המרחק בין העץ (הקורפוס הגדול שבידינו) לבין הגרעין שניתן בסיני הוא כ"כ גדול עד שלכאורה אין שום בעיה לדמיין התפתחות אחרת לגמרי של היהדות, גם בהינתן תורה מסיני (ואולי גם כמה שימושים במידות הדרש ואולי גם כמה הלכות למשה מסיני). כלומר אני מניח שהגמרא והלמדנות הם מקרה בתורה/ביהדות ולא מהותיים לה. אם אכן כך אז כל החכמה הייחודית הזאת התפתחה באופן מצטבר על ידי חכמי היהדות, ולה' לא נותר מה לומר חוץ מניצחוני בניי. אז מה בדיוק לומדים כאשר משקיעים כל כך הרבה בהבנת התורה? שום דבר מחשבתי שה' נתן, אלא רק דעות והבנות של יהודים חכמים לאורך ההיסטוריה שקיבלו גושפנקא ציוויית מאת ה' לעסוק בתורה כפי שהיא באותו דור?
שלושה סעיפים לשאלה:
א. האם שלבי ההתפתחות של התורה כפי שאנו רואים (תורה משנה גמרא למדנות) הם מקריים או שלדעתך זה תהליך סביר וצפוי (כלומר אם יחזרו על ניסוי כזה בעוד כמה עולמות משוכפלים בכמה מהם תופיעה הלמדנות כשיטה (לא מדבר על פרטים קטנים שבוודאי יהיו הבדלים) ובכמה למשל תופיע הבנה פשטנית היסטורית דלוחה של התורה בסגנון טעמי המצוות של הרמב"ם (עם הסקת מסקנות מטעמא דקרא) ותו לא, או הבנות אחרות לגמרי שאני לא מעלה בדעתי (כפי שלא הייתי מעלה בדעתי את הלמדנות אם לא הייתה משנה וגמרא וכו') וכדומה).
ב. אם הלמדנות היא מקרית ליהדות, אז מהיכן צמחו כל התובנות שבגמרא ואחריה (שאני מבין שלשיטתך היא מכילה באופן אינטרינזי את האינטואיציות העמוקות בתחומים השונים, ואני עונה אמן) במנותק משאר העמים מאותה תקופה?
ג. אם הלמדנות היא מקרית ליהדות, אז במה בעצם אנחנו עוסקים כל כך הרבה? אין שום תוכן למדני קונקרטי שניתן מאת ה' או נובע/מוסק מחמשת החומשים שהוא נתן, ואנו עוסקים בחכמתם של אנשים תנצב"ה ושליט"א. בוודאי שאם עושים "יצוא" (כלשונך) של רעיונות נהירים מהגמרא החוצה אז זה נחמד מאד, אבל הרי לא בשביל זה לומדים (אלא בעיקר בשביל להבין את התורה). ובוודאי שיש מצווה כמו להביא ביכורים. אבל זה הופך להיות ממש משחק בארגז חול. אני אישית אוהב את הלמדנות הישיבתית החדשה ולמרות מיעוט ערכי וקומתי וכו' אני מרגיש משוייך אליה מבחינה נפשית (וגם נאבק פנימית בה ובתפיסותיה. למשל בדאונטולוגיה שממלאת את כל ההלכה כולה, ועוד). אבל מה הקשר בין זה לבין ללמוד את "תורת השם"?
(לא הצלחתי להציג את השאלה בצורה מספיק חדה וקצרה. לצערי זה שיקוף של העירפול המחשבתי שיש לי בנושא).
שאלות נהדרות וקולעות מאד, ומנוסחות לגמרי ברור ובהיר. גם אני התלבטתי ומתלבט בהן לא מעט, וכפי שתראה אין לי תשובות ממש טובות פרט לניסיון להמשיג תחושות.
- אני לא חושב שזה תהליך דטרמיניסטי שיופיע באותה צורה בכל מקום. אבל ייתכן שהוא יופיע בעוד מקומות. מאידך, יש למתודולוגיה הזאת קשר לתכנים. את התכנים הללו נכון ללמוד בצורה הזאת. במובן הה יש כאן משהו מעין דטרמיניסטי.
- אני גם לא חושב שזה מקרי. יש בה משהו יהודי, לא רק במובן שיצרו אותה יהודים אלא במובן שיש לה קשר ליהדות. התורה שניתנה לנו ביחד עם הביוגרפיה והאופי שלנו כנראה יצרו מערכת ייחודית. להערכתי לפחות במובן הזה יש בזה משהו מלמעלה. אני גם חושב שאתה צודק שבסביבה של חכמי הלמוד לא נוצרו דברים כאלה, ואפילו לא דומים. גם לא בסביבות אחרות (אולי בפילוסופיה המודרנית, אם בוררים את הבר מהתבן, יש משהו דומה).
- התורה שבזה אינה המתודולוגיה אלא השימוש במתודולוגיה כדי להבין את התכנים. בעצם התכנים הם התורה, והמתודולוגיה יכולה אפילו להיות אוניברסלית. אבל נדמה לי שזו המתודולוגיה הנכונה לחשוף את מה שיש בתורה. תורף דבריי הוא שהמתודולוגיה הזאת אינה תורה אלא פשוט הדבר הנכון. הדרך הנכונה ללמוד טקסטים וסוגיות כאלה. חשיבותה אינה בזה שהיא יהודית או ייחודית, אלא בזה שהיא נכונה (ושוב, אני מדבר באופן כללי. גם כאן יש בר ותבן ומתודולוגיה לא מושלמת שעלינו להמשיך לפתח אותה הלאה).
בשורה התחתונה אין לי תשובה מלאה לשאלותיך. אבל התחושה החזקה היא שיש כאן משהו מאד עמוק וחשוב וקולע לאמת של התורה.
תודה רבה. יהי רצון שיפָּתח הקורס "מבט נוסף על למדנות תלמודית" (שהקיום והתיאור שלו הנכיחו אצלי מחדש את העניין) ואחריו אבין ואקבל יותר. אמנם ניסיתי לתאר הכללות אבל קשה לדבר בלי חבילה של דוגמאות (או אפילו אחת מוצקה שעושים בה "עיון מפולש" כלפי מטה), וכיון שהעניין נוגע לכל סוגיא וסוגיא אז בפרט סביר להניח שאם בקורס יהיה עיסוק "בכמה סוגיות" אז המצע לדיון יהיה מוכן ומזומן (ק"ו אם הדיון עצמו יהיה מובלע או מפורש בקורס).
אולי יש אפשרות נוספת, שכמו בסיפור על חכם הזן שמלמד זן דרך אומנויות שונות כמו אוריגמי או קליעה בחץ וקשת או שזירת פרחים, כך השם מלמד אותנו את המתודולוגיה ודרך החשיבה הישיבתית דרך טווח מקרי של תורה ומצוות. הטווח הוא הוא זה שיכל להיות שונה לגמרי (למשל איסור פרה במקום איסור חזיר), אבל דרך החשיבה שהוא היה מצמיח הייתה אותה דרך חשיבה ישיבתית שיש לנו היום, כאשר זאת המטרה של התורה. מה דעתכם?
בן נון, זה כנראה מה שייפתח ראשון.
אורן, זה כמובן ייתכן. אין לי דרך לומר על כך משהו.
השאלה היא מה האינדיקציה לכך שזו *ה*דרך הנכונה, ולא רק עוד דרך נכונה. הרי אי אפשר פשוט להציב את מה שיצא כמו במשוואה. אולי המסקנות שמגיעים אליהן בעיון ספרדי, למשל, קרובות יותר לכוונת המשורר?
אולי אפשר להראות שיש יותר טעויות אצל מי שלמד אחרת, אתה חושב שזה המצב? אני מדבר על ממש שגיאות, שבר הפלוגתא יודה בהן בעל כרחו.
מי אמר שזוהי הדרך הנכונה? אם אתה חושב שזה נכון אז מבחינתך זה הקירוב הכי טוב. אם יבוא מישהו אחר ויציע דרך אחרת נבדוק אותה לגופה. שגיאות שבר פלוגתא מודה בהן בעל כרחו זה כמעט לא קורה בשום שיטה (עי' רמב"ן בהקדמת המלחמות).
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer