נתינת תרו"מ בימינו לכהן ולוי

אז איך ניתן להסביר את המנהג בימינו של איבוד התרומה או שריפתה? מדובר במנהג טעות? או שמכיוון שלפי דבריך ממילא מדובר במתנה מועטת (חיטה אחת ואפילו פחות משווה פרוטה), מסתמא הכהן מוחל? או שאין גזל בפחות משווה פרוטה?

אני חושב שזה מנהג שנוצר כדי שהכהנים (או אחרים) לא יבואו להשתמש בתרומה באופן שאינו שריפה.
אכן מדובר בפחות משוו"פ וחזקה שישראל מוחל.
אבל כפי שהסברתי, לפחות לרמב"ם וסיעתו הכהן בכלל לא צריך למחול כי זה לא מגיע לו. יש חובת הפרשה ולא נתינה (הנתינה היא משולחן גבוה). וגם אם יש חובת נתינה זו חובה על הנותן ולא זכות של הכהן.

בהמשך לעניין על חובת הנתינה של תרומה בשיטת הרמב"ם (שאין חובה), איך זה מסתדר עם הגמרא בקידושין ו' ע"ב: אמר רבא: הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, במכר – לא קנה, באשה – אינה מקודשת, בפדיון הבן – אין בנו פדוי, בתרומה – יצא ידי נתינה, ואסור לעשות כן, מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות.
לכאורה נראה שיש מושג של יציאה ידי חובה בנתינת תרומה לכהן.

אולי הכוונה לכך שמדרבנן זה אינו פוטר את הטבל ולא לגבי יציאה יד"ח מצווה. וכך נראה מלשון הגמרא שאסור לעשות כן כי נראה ככהן המסייע. כלומר הטבל נפטר אבל אסור מדרבנן לעשות זאת.
אגב, להלכה זה לא נפסק, ולכן באמת רב אשי אומר "בכולהו קני" והלכה כמותו. אם כן, גם אם אתה צודק אפשר לומר שלפי הרמב"ם זו רק דעת רבא ורב אשי חולק.

חשבתי אולי לתרץ שלעניין וידוי מעשר יש חובת נתינה של תרומה לכהן, ומי שנותן תרומה לכהן על מנת להחזיר יצא ידי חובת נתינה ואין לו חובה לבער את התרומה יותר בשנה השלישית והשישית.

ואם לא יצא? האם יש הו"א שיבער את מה שבידי הכהן?

אם לא יצא, אז הוא צריך לתת את התרומה לכהן לפני פסח של השנה השלישית והשישית ובכך הוא מבער אותה מביתו ואז הוא יכול להתוודות על ביעור הקודש מן הבית. למה שיצטרך לבער את מה שבידי הכהן? זה לא שלו.

אז כנראה לא הבנתי את הצעתך. מדובר שהתרומה כבר ניתנה לכהן על מנת להחזיר. ברגע הביעור זה אצל הכהן. אז את מה יבער?

עכשיו הבנתי מה שהתכוונת מעיקרא. הגמרא מעלה ספק לגבי מתנה על מנת להחזיר אם שמה נתינה או לא. אני חושב ששני צדדי הספק מתייחסים למצב שהכהן החזיר את התרומה לישראל (כלומר ברגע הביעור זה אצל ישראל), וצד אחד של הספק אומר שאפילו שהכהן החזיר את התרומה לישראל, אין חובת ביעור לישראל, והצד השני אומר שלמרות שהייתה נתינה לכהן (והחזרה), עדיין יש חובת ביעור, כי לא הייתה פה נתינה אמיתית לכהן.

כך משמע גם מרש"י על אתר: יצא ידי נתינה – ומוכרה לכהנים והדמים שלו ולקמן פריך ממה נפשך.

אבל ברור שגם אחרי ההחזרה מדובר בתרומה (זה לא הופך פתאום לחולין) , לכן בכל אופן בסוף זה אמור להימסר לכהן. לכן נראה מסברא שגם זה חייב בביעור.

מעבר לזה, די ברור שגם לרמבם יש חובה למסור תרומה לכהן רק אין בזה קיום מצווה. מדין מכירי כהונה גם נראה שתרומה היא ממון של הכהנים (
שבט הכהנים. טובת ההנאה היא של הבעלים).

אז אולי כוונת הגמרא לפי הרמב"ם במילים "יצא ידי נתינה" הכוונה שיצא ידי חובת נתינה (חובה שאין בה מצווה) וכעת אין לו אפילו את החובה הזו?

ייתכן אבל על פניו זה לא סביר כי החובה לתת נגזרת מעצם העובדה שיש אצלי תרומה. אבל כאמור
זו רק הו"א שנדחית אז אולי גם הרמבם יסכים שהיא סברה שיש מצוות נתינה אלא שלמסקנה זה נדחה.

עכשיו חשבתי שאולי הכוונה במילים יצא ידי נתינה היא שישנה חובה שהנתינה תהיה בחינם ולא בדרך מקח וממכר. לא שיש חובה לתת, אלא שאם הישראל רוצה להיפטר מתרומותיו, יש לעשות זאת בדרך נתינה ולא בדרך מקח וממכר. מי שנותן תרומותיו לכהן תמורת שכר לא יצא ידי נתינה כי זה לא דרך נתינה. כמו שבפירות שביעית אין מצווה להשתמש בהן, אבל אם כבר משתמשים בהן, יש חובה שהשימוש יהיה בדרך אכילה ולא בדרך סחורה, ומי שסוחר בפירות שביעית לא יצא ידי חובת "לאוכלה" (או חובת אכילה).
וכן מופיע בבבא מציעא דף יא ע"ב: "מתנות כהונה – נתינה כתיבא בהו, חליפין – דרך מקח וממכר הוא"

בדוק שם שוב ותראה שכוונת הגמרא שונה. חליפין בא לאפוקי מכירה רגילה בכסף או קנייה אגב קרקע, שהן כן נתינה. זה לא בא לחייב דווקא נתינה בחינם. חליפין אינה נתינה בכלל, אבל מכירה רגילה כן.

אוקיי, אבל עדיין אפשר להסביר באופן דומה, שמי שנותן תרומותיו לכהן במתנה על מנת להחזיר יש בזה דימיון לדרך מקח וחליפין ולא לדרך נתינה (לא שנתינה מוגדרת כהעדר שכר, אלא כדרך שאינה חליפין), ולכן יש הו"א שהוא לא יצא ידי נתינה, קמשמע לן שאפילו הכי – יצא (כי זה לא לגמרי חליפין).

גם מהמשך הגמרא בקידושין ניתן לראות שמתנה על מנת להחזיר נחשבת כעין חליפין: "אמר רב אשי: בכולהו קני, לבר מאשה, לפי שאין אשה נקנית בחליפין". וגם מרש"י על הגמרא בב"מ משמע שאסור לתת תרומה בדרך חליפין (דרך מקח): ד"ה נתינה כתיבא בהו – כדכתיב (דברים כו) ונתתה ללוי – זה מעשר ראשון, לגר ליתום ולאלמנה – זה מעשר עני, לפיכך אסור להקנותן בסודר, דדרך מקח הוא, שזה נותן לו כליו תחתיהן, ונראה זה כמוכרן לו.

אלא שעכשיו קשה למה דין קניין אשה במתנה על מנת להחזיר שונה מדין תרומה, שהרי אם מתנה על מנת להחזיר נחשבת חליפין, אז גם תרומה אסור לתת כך, ואם זה לא חליפין, אז גם אישה תיקנה בכך. ואולי צריך להגיד שבאישה אסור שאפילו יהיה דימיון לחליפין, ובתרומה מספיק שלא יהיה חליפין ממש, אבל בדימיון שרי.

אישה בחליפין זו סוגית קידושין ג ע"א. ראה שםם מחלוקת רש"י ותוס' ובריטב"א שם (האם זה מדרבנן או מדאוריתא). אני הסברתי פעם שזה מהותי מפני שחליפין יוצרים בעלות על גוף (גוף כנגד גוף. לכן מטבע ופירי לא עבדי חליפין כי אין להם גוף) וזה לא קיים באישה.

לגבי מה שכתבת למעלה שייתכן שלפי הרמב"ם רב אשי חולק על רבא בעניין מצוות הנתינה, ראיתי שנפסק ברמב"ם על אתר בהלכות תרומות פרק יב הלכה יט כך:
נתן תרומה לכהן ע"מ להחזירה יצא ידי נתינה, ואסור לעשות כן מפני שנמצא כמסייע בבית הגרנות.
כלומר, נראה שלפי הרמב"ם גם רב אשי מסכים לרבא שצריך לצאת ידי נתינה.

ייתכן שהוא פוסק כרב אשי דווקא בגלל שלא צריך נתינה כמצווה. בדיוק לכן יוצא יד"ח.