עבודת השם מתוך הכרת הטוב

ראה כאן מאמר שמפרט את הדברים יותר. שם אני מביא פסוק עוד יותר מפורש "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא  חכם". אני מסביר שמדובר בהכרת טובה מסוג שונה.

נבואת משה אינה הסיבה לקיום מצוות. הסיבה היא ההחלטה שלי להיות מחוייב וההבנה שכך נכון. נבואת משה היא המגדירה את המצוות, כלומר המצוות הן אלו שנובאו על ידי משה. יתר על כן, כפי שכותב הרמב"ם סופ"ח ממלכים אני אמור להיות מחוייב למצוות שניתנו על ידי משה. אם אקיים אותן כי הם נראות לי הגיוניות, אין לזה ערך דתי אלא לכל היותר ערך אנושי.

בד"כ אי אפשר להסביר מדוע  משהו הוא ערך ומדוע הוא בראש סולם הערכים (זו התופעה שקרויה אינקומנסורביליות של ערכים. ראה בטור האחרון, מס' 28, באתר שלי). אלוהים הוא בראש פירמידת הערכים מפני שבלי אלוהים אין דבר כזה ערכים. ראה באתר שלי במחברת הרביעית.
——————————————————————————————
יצחק ש':
אחרי שקראתי את המאמר על 'הכרת הטוב פילוסופית'-
האם זו עדיין אינטואיציה מוסרית או שמדובר בסוג אינטואיציה אחרת לגמרי? האם יש דיכוטומיה בין מוסרי ודתי, או שמעשה דתי הוא בעצם מוסרי (קביעת הנורמות נעשה בצורה אחרת, אבל המחוייבות לאותן נורמות יש לה בסיס מוסרי)…
גם אחרי כל ה'חילוקים' עדיין שמדובר בהבדל כמותי ולא איכותי… לא רק לגמול למי שנתן לי טוב, אלא 'זכויות יוצרים' למי שברא אותי… האם זה כמו אותה אינטואיציה שיש לנו לגבי הדין של זכויות יוצרים, או זה רק משל לסבר את האוזן והאינטואיציה לגבי המחוייבות לבורא הוא דבר שאין דומה לו?
——————————————————————————————
הרב:
שלום יצחק.
אתה עובר מבלי משים משאלה אחת לאחרת.
הראשונה היא האם הכרת הטוב הזאת היא חובה מוסרית או לא. תהיתי על כך בעצמי במאמר. דומני שזו חובה משפטית יותר מאשר מוסרית. אבל למה זה חשוב? טענתי היא שיש חובה כזאת.
השאלה השנייה היא לגבי היחס בין מוסרי לדתי (ראה על כך בטור 15). כאן אתה מניח שהכרת הטוב הזאת היא חובה דתית, אבל לדעתי זה לא מדויק, ואני לא טענתי זאת במאמר. כאמור, אני נוטה לחשוב שזו חובה משפטית, אלא שגם בעולם הדתי מניחים אותה כלפי הקב"ה. כוונתי לומר שלא הדתיות (=ההלכה) יוצרת את החובה הזאת. הדתיות (=האמונה) רק תורמת את ההנחה העובדתית שהוא ברא אותנו ודורש מאיתנו, וממילא חלה כלפיו החובה המשפטית הזאת (כהורה או יוצר).