על סגולת(תורת) ישראל

מקבילה דומה – לתשובות אינטלגנטיות באינטרנט.

אם קיבלנו תורה שאומרת שנועדה לנו עם השפעה על גוים (שבע מצוות בני נוח וכו'), אין כאן ניגוד לדתות אחרות בעולם העתיק(אפילו עצם ריבוי האלים)? לכאורה, אם האחד(תורה מהר סיני) נכון, השני(כל דת אחרת) לא, ולהפך. לכן נראה נכון לחפש את הייחודיות של התורה(שהיא התקבלה מהר סיני, לא בהכרח שהיא חידשה יום חופשי ושאר ירקות). מה לדת היהודית שקיבלנו במסורת מפותלת על פני הינדואיזם למשל שהתקבל במסורת מפותלת?

בימינו שיטה יחידה – עם ישראל נבחר, התורה שלו היחידה שנכונה.

תודה.
במישור של העובדות ברור שאם יש אלוקים אחד אז מי שמאמין בכמה טועה. אבל במישור הנורמטיבי ניתן לומר שהגויים מחוייבים בדרכם ואנחנו בדרכנו ולא נכון שאמיתות האחד גוררת שקריות האחר. אין מניעה עקרונית לחשוב שקיבלנו תורה מסיני וישו קיבל תורה עבור תלמידיו וחסידיו שלו, וכך גם לגבי מוחמד. איני רואה הכרח לוגי לראות זאת כטענות שמוציאות זו מזו. אגב, ככל הזכור לי, הרב קוק בספרו לנבוכי הדור מדבר על כך.
כשניתנה תורה מסיני גם אם היא מתפתחת לאורך ההיסטוריה זו פרשנות לתורה שניתנה בסיני. לכן אין קשר להינדואיזם שהתפתח מעצמו.

לגבי ההשפעה שלנו על העולם, דומני שקשה להכחיש אותה. המוסר והמחוייבות המוסרית בעולם שלנו באו מהתנ"ך. נכון שאחרי שהצלחנו והעולם נעשה מתוקן יותר כבר איננו מיוחדים בזה. אבל זו גופא ההצלחה של השפעתנו.

אני לא יודע מה מיוחד בימינו לגבי היחידאיות של התורה. כך חשבו מאז ומעולם, אבל אני לא בטוח שזה נכון (כאמור למעלה). אני גם לא מבין למה זה חשוב. השאלה האם התור הנכונה וחייבים לקיימה ולא האם היא מיוחדת. אם זה רצון ה' יש חובה לקיים זאת, בין אם זה מיוחד ובין אם לאו. ההינדואיזם אוי מאד מיוחד, אבל כנראה לא ניתן ממרום. בדיוק כמו שהמתמטיקה או הפיסיקה מאד מיוחדות, אבל אני לא רואה מקום לתחרות בינן לבין התורה. אלו שני מגרשים שונים.

העם היהודי הוא מיוחד רק במובן התרבותי (עקב ההיסטוריה שלו והמשימה שהוא קיבל). איני מאמין בסגוליות במובן מיסטי כלשהו (אני גם חושב שהסגוליות היא מושג לא מוגדר היטב ואולי ריק לגמרי מתוכן, ואכתוב על כך בספרי).

לשיטתו של הרב למצוות התורה אין נימוק מוסרי אלא דתי… הרב אפילו טען שבניתוח פרטי המצוות החברתיות עצמם (כמו השבת אבידה) אפשר להסיק זאת… המוסר מתגלה דרך חיפוש אנושי (אמנם התורה מצוה עליו, אבל באופן כללי, 'ועשית הישר והטוב')…

1) יוצא שההשפעה המוסרית הגדולה של התורה יסודה בהבנה מוטעית שלה… האמנם?
אפשר לטעון שהמוסר של התנ"ך לא בהכרח קשור למצוות התורה, אבל אז למה זה התפתח דווקא בעם ישראל? נראה ברור שהמצוות שמחייבות דאגה לחלש והתנהגות ישרה הם שהובילו לכך… האם אין בכך כדי להעיד שזה מה שעומד מאחרי חוקים אלה?

2) באמת קשה להתעלם מכך שיש קורלציה גדולה בין המצוות החברתיות והערכים המוסריים שהתקבלו בעולם (המערבי לפחות)… זכות לחיים ולבעלות, אמירת אמת, צדקה וכו'… (פעם עשיתי השוואה בין הכרזת זכויות האדם ורשימת המצוות בין אדם לחברו ויש הקבלה מעניינת מאד)…
אפשר לטעון שלפרטי המצוות איך שבאים לידי ביטוי בהלכה יש אופי דתי, אבל ההקבלה הזו בין המוסר שהתפתח מחוץ לישראל והמצוות לא אומרת שיש מרכיב מוסרי ביסודם?
יש שיטענו שזה קרה כי המוסר המערבי צמח בציביליזציה יודו-נוצרית, אבל אם אנוט מקבלים את האובייקטיביות של המוסר זה לא מספיק…
(ואז נצטרך למצוא שילוב בין הצד המוסרי והדתי… כגון הטענה שהמצוות באות לחזק את ערכי המוסר, ולכן נותנות לו אופי דתי-מוחלט… ואפילו אם יהיה ויתור מוסרי לטווח קצר, יש תועלת לטווח ארוך… או כיוונים אחרים שנכתבו)…

תורת ישראל לא שמעה על ההפרדה הדיכוטומית בין דת למוסר. אברהם שקורא בשם ה', הוא אברהם המצוה את בניו לשמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. משה המקנא את קנאת המוסר הן כשהמוכה עברי והן כשהנגזלות מדייניות – הוא משה המביא לישראל תרי"ג מצוות מפורטות, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו.

ערכי האמונה והמוסר של היהדות מופיעים כבר בשבע מצוות בני נח המיועדים לכלל האנושות. אבל השאיפה ליצור חברה של 'ביישנים רחמנים וגומלי חסדים', הנדרשים לא רק לעשיית משפט, אלא גם ל'אהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך' מתחילה באבות וממשיכה בתורה מסיני ובחזון הנביאים, ויש לעולם עוד הרבה עבודה להתקרב לכיוון.

ומי מדבר כיום על הדיברה העשירית: 'לא תחמוד'? הרי כל 'תרבות המארב' מיוסדת על הקנאה התאוה והכבוד?

בברכה, ש.צ. לוינגר

יצחק,
בהחלט יש מקום לפירוש שבמצוות המוסריות יש קומה דתית נוספת שעניינה להראות שיש במצווות הללו גם ממד דתי (כלומר שהמצוות לא באות להשיג מטרה אחרת מזו המוסרית אלא להורות שההוראה המוסרית הזאת יש לה גם ממד דתי). ועדיין, גם במצוות הללו יש הבדל בפרטים (איסור רצח ההלכתי ממש לא חופף לזה המוסרי, כגון פטור בגרמא ועוד). בספרי אפרט בזה.
ההשפעה המוסרית של התורה נובעת משני מישורים: 1. היא מצפה מאיתנו להיות מוסריים, גם אם זה לא דרך ההלכה. 2. ההלכה עצמה מוסיפה נדבך דתי על ציוויי המוסר. 3. השפעה צדדית, שמי שמתרגל לנהוג על פי חוקים ינהג גם על פי חוקי המוסר (הרב ברקוביץ במאמרו על טעמי המצוות מאריך לטעון שזו כל מהות ההלכה. אני לא בטוח שאני מסכים).

שצ"ל,
מי ניתק את המוסר מהדת. לכל היותר ניתקתי אותו מההלכה. להיפך, במחברת הרביעית הארכתי למעניתי לטעון שאין מוסר ומחוייבות מוסרית בלי אמונה באלוקים.

הקישור שנתת לטור בתשובה הראשונית לא מוליך לשום מקום.