שאלה לגבי מרא דאתרא‎

בהמשך לשאלה זו, במסכת קידושין דף יג עמוד א כתוב: "שלחה רב אחא בר רב לקמיה דרבינא: כה"ג מאי? שלח ליה: אנן לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע, אתון דשמיע לכו חושו לה", ופירוש חברותא: "שלחה רב אחא בר רב לשאלה זו לקמיה [לפני] דרבינא: כי האי גונא מאי? בכגון מעשה שכזה [שקידש במחצלת שהיו בתוכה מעות],(459) מה ראוי לפסוק להלכה: האם כרבא שאמר אינה מקודשת, או כרב הונא בריה דרבי יהושע שהחמיר בדבר? שלח ליה רבינא תשובה: אנן, לא שמיע לן, אנו לא שמענו את הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע! לא הוא אמר לנו את דבריו, ולא אחר אמר לנו זאת משמו.(460) ולפיכך אנו פוסקים כרבא, שאין האשה מקודשת. אבל, אתון, דשמיע לכו – חושו לה! אתם, ששמעתם את דברי רב הונא בריה דרב יהושע, ראוי לכם לחשוש לדבריו,(461) ולהצריך את האשה גט מספק לפני שהיא תנשא לאחר.(462)". שאלתי למה הנושא לא הוכרע בשיקול הדעת או בהליכה אחרי רבים? בנוסף, אם נגיד שרב הונא אכן אמר את הקושיה הזאת, אז כולם צריכים לחשוש לה, ואם הוא לא אמר, אז אף אחד לא צריך לחשוש לה וצריך לפסוק שהיא בדותא או שיבוש, אם כן, מדוע רבינא פוסק הלכה שונה ממה שהוא פוסק לעצמו? הרי כך יוצא שבוודאי אחד מהם יטעה.

בברכה,

אפשר להסביר זאת בכמה צורות. ראשית, אם הוא היה רבו או מרא דאתרא אז עליו לשמוע בקולו אם אכן כך הוא אמר. מישהו אחר לא חייב לו.
שנית, באותה תקופה היה כלל שהלכה כקדמאי, ומרבא ואילך הלכה כבתראי.
שלישית, ייתכן שיסוד השאלה הוא בהערכת מציאות (למה מתכוונים האישה והבעל), ולכזו יש שני מאפיינים: 1. אין קו חד, ולכן החכם הגדול ביותר הוא שהערכתו מתקבלת. 2. הערכה כזאת משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. אם רהבדר"י נתן הערכת מציאות משלו אולי זו ההערכה המחייבת לאותו מקום אבל לא למקום אחר.