שאלות בנוגע לאמונה

שואל:
לגבי 1. אני מבין ממך שצירוף טיעון הכוזרי למסקנת מציאות השם, ובצירוף גם להיסטוריה של העם היהודי והשפעתו מתקבלת מעין תמונה שלמה יותר שממנה ניתן להבין שקרוב לוודאי שהתורה, מן השמים היא. האם יש טיעונים מרכזיים נוספים לדעתך שנחוצים כדי להשלים את התמונה הזאת? למה התכוונת במיוחדות ההיסטוריה של עמנו שמחזקת את הטיעון לתורה מן השמים? אם נניח נחזור לימי יאשיהו, וננהל את אותה שיחה, נראה שלפנינו מסורת רעועה שנשתכחה, אין השפעה של העם על העולם, המיוחדות ההיסטורית טרם התרחשה. כך שאותו מערך טיעונים בימי יאשיהו נראה רופף יותר, ובכל זאת האם לדעתך גם בתנאים שהיו בימי יאשיהו האם ניתן היה לבסס את האמונה באופן רציונאלי?

ושאלה נוספת פחות קשורה:
שמתי לב שיש מקורות כתובים חיצוניים מתקופת המקרא כמו שירה אוגריתית – "דנ אלמנת יתפט תפט יתמ" (=דן אלמנות ישפוט משפט יתום), חוקי חמורבי (שקרבתם למקרא ידועה), חוקי אשנונה ועוד מקורות שמכילים יסודות דומים לחוקי המקרא. אני מכיר הסבר אחד לתופעה שאומר שמקור כל החוקים הללו ב7 מצוות שניתנו לבני נוח. האם לדעתך זה ההסבר המתקבל ביותר על הדעת, או שאולי יש הסברים שונים לתופעה?
———————————————————————————————————————-
הרב:
לגבי 1. אכן. הייתי מצרף את המסורת שקיבלנו (בנוסף לכל התופעות בהן אנחנו צופים). מיוחדות ההיסטוריה של עמנו היא החזרה לארצו אחרי המון שנים, כשיש הבטחה מראש שזה יקרה. השרידות בגלויות וברדיפות. התרומה לתרבות ולמוסר האוניברסלי, ולמדעים. בימי יאשיהו היה ידע ברור שהיתה תורה כזאת, שכן זה היה קרוב מאד. זה כמו לשאול אותנו על השואה או מלחמת העולם הראשונה. ברור שכאן לא תצטרך ראיות שמתכללות לתמונה מורכבת. אתה פשוט יודע שהיה משהו כזה, ואם בא מישהו ואומר לך (או על סמך מסמך שאתה מוצא פתאום) שהוא היה באופן כזה או אחר אתה תקבל זאת. אגב, בזמנם בהחלט כבר היתה תרומה (מוסר מול אכזריות של עובדי אלילים, מערכת משפטית מסודרת ועוד).

באשר לשאלה הנוספת, כפי שכתב מוהר"ג (=גוטפריד) לייבניץ במשל השעונים שלו (שני שעונים שמראים את אותה שעה – קורלציה שממשילה אצלו את היחס בין גוף לנפש), במישור העקרוני לקורלציות כאלה יכולים להיות שלושה סוגי הסבר: 1. א השפיע על ב. 2. ב השפיע על א. 3. יש משהו שלישי שמשפיע על שניהם (צייט גייסט, רוח הזמן). כמובן זה גם יכול להיות מקרה (קורלציה ללא הסבר), אבל בד"כ זה פחות סביר (כאשר הקורלציה מובהקת מדיי סטטיסטית).
בהקשר שלנו אין לי בעיה עם שלושת סוגי ההסבר: א. הקב"ה כתב את התורה במונחים שהיו מקובלים לבני התקופה. ב. גם הם הושפעו מהתורה או מגלגולים קודמים שלה, כמו ביהמ"ד של שם ועבר, שבע מצוות, ההתגלויות לאדם הראשון ולאברהם ונוח וכדומה. ג. הכל בא מהקב"ה ולכן מופיע בצורות דומות.
———————————————————————————————————————-
שואל:
לדעתי יש לחלק מהמאמינים מעין משאלה פנימית שהתורה תתברר כנכונה כי משמעות הדבר היא שיש למאמין איך לפעול בהתאם לדרך השם בעולם וזה מעניק לחייו משמעות, וללא זה אדם יכול להרגיש אבוד. כמו כן, אם הדבר ההפוך יתברר כנכון, משמעות הדבר היא שינוי אורח חייו של המאמין מן הקצה אל הקצה. שאלתי היא האם המשאלה הפנימית הזו משפיעה עליך במידה מסוימת בקבלת ההכרעות בין סברות מנוגדות הקשורות באמונה (כמו אלו שהוזכרו במייל למעלה).
בברכה,
———————————————————————————————————————-
הרב:
זוהי בדיוק טענת האופיום להמונים, שבהחלט יש בה ממש. זה בהחלט אפשרי. כולנו נגועים בהטיות שונות. יש לנסות לנטרל אותן, אבל אף אחד כנראה לא מצליח לגמרי. אגב, גם החילוני והקומוניסט וכל שאר האידיאולוגיות לוקות בזה (למעט הוואקום הקדוש). אבל לדעתי המסקנה היא שיש לעשות את המיטב, ולא שאין תוקף לכל החלטותינו ותובנותינו. האלטרנטיבה היא לא להחליט כלום ולא לסמוך על עצמך במאומה. ועוד מסקנה חשובה היא שצריך להיות מודעים לכך שההחלטות שלנו לא וודאיות ויש אפשרות שהן נגועות ומוטות.
במילים אחרות, מי שמסיק שאמונה היא אופיום המונים הופך את סימן השאלה לסימן קריאה, כלומר מסיק שאין למסקנותינו שום וודאות (שהרי גם לחילוניות יש אותן הטיות. גם היא אופיום להמונים, כמו כל תפיסה, למעט ההיעדר הגמור). זוהי המסקנה שאליה מגיעים הפוסטמודרניסטים, שבגלל המודעות לנגיעות ולהשפעות על החלטותינו מוותרים לגמרי על היכולת שלנו להגיע לאיזושהי אמת. אבל כפי שהסברתי יש כאן קפיצה לוגית: אני יכול לקבל שיש השפעה, אבל בגלל זה אנסה לנטרל אותה ואבין שגם למסקנותיי אין תוקף מוחלט. מכאן ועד יחסיות גמורה או ספקנות גמורה המרחק הוא רב. זוהי הקפיצה בין טענה שמראה שיש 10% לטעות, למסקנה שהכל הוא 50-50.
הארכתי בזה בספרי שתי עגלות וכדור פורח.

בקשר לרציפות המסורת:
הן במלכים ב והן ביאשיהו, כלל לא מבואר שהעם ידע על התגלות המונית או יציאת מצרים. כל שידעו שישנו ספר תורה שה' ציווה את אבותיהם, וכנראה גם חלק מן המצוות. לכאורה, זהו בדיוק המקום בו המנהיגים יכלו להכניס את כל הסיפור של התגלות המונית במתן תורה ויציאת מצרים במסורת, כדי לבססה באופן תיאלוגי-היסטורי.

סליחה, התכוונתי: הן במלכים והן *בנחמיה*