שאלות כלליות
שלום
ברשותך רציתי לשאול כמה שאלות.
1. מעניין אותי איך הרב מפרש את פסקה א׳ באורות, אורות ישראל, פרק ח׳ ״סגולת ישראל״ לגראי״ה קוק ז״ל. למה הכוונה ב״כח האמונה״ שמוטבעת בישראל בטבע ״מצד המורשה הגלויה של גילוי השכינה״,ו״הכפירה היא אצלם לא טבעית״ וכו׳. איך אפשר להגיע למסקנה הזאת?
2. אפתח ואומר כי לא עיינתי בספרייך עד כה. לאחרונה קראתי את ההקדמות שלך למסות המכונות ״מחברות״.
שם הרב כותב: ״לכן כל כך חשוב לנפץ את הפרה הקדושה הזאת שמזהה אמונה עם וודאות. הדבר
לא נכון ולא יכול להיות נכון. מי שמעיד על עצמו שהוא משוכנע בוודאות באמונתו, להערכתי או שהוא משקר לי או שהוא משקר לעצמו (כלומר לא באמת מבין מהי וודאות).״
ובהמשך הפסקה: ״וודאות ברמה שאני יכול להגיע אליה היא וודאות מספיקה מבחינתי בכל תחום, וגם בתחום הדתי. דומני שלזה מתכוונים בדרך כלל אלו שמדברים על וודאות (אלא אם הם מרמים את עצמם או אתהאחרים). זוהי וודאות ברמה המעשית, אבל היא לא חסינה מביקורת הגיונית וממסקנות ושינויים שיבואו בעקבותיה.״
אם כן, אני רוצה להבין בדיוק למה התכוונת. כשאני טוען שאני וודאי אזי אני מתכוון לכך שאני וודאי.
אשתמש בדוג׳ שלקוחה מבית המדרש בו אני לומד: אפתח בטענה: גם פרה היא מאמינה. מדוע? מפני שאם אקח חניט (לצורך העניין) ואפנה אותה אלייה-היא תעשה הכל כדי לשמור על חייה. תתקוף אותי, תברחוכד׳. אין לה שכל מפותח ובכל זאת היא ודאית. למה? כי היא מאמינה.
באותו אופן האדם-האם האדם יכול להוכיח שהוא חי? לא. מכאן יוצא שהוא מאמין. כל אדם מתנהג כך. ואם אכוון עליו אקדח (לפחות על אדם שבריא בנפשו) הוא יעשה הכל כדי לשמור על חייו. בלי שכל, בליהוכחות. למה? כי הוא וודאי על קיומו! אדם שלא וודאי על קיומו הוא מסכן, שבדרך כלל מאושפז במחלקה לחולי נפש-כי הוא חי בספקנות נוראית; ״אולי אני לא חי? אולי הכל זה אשליה?״ וכד׳.
אם כן, במישור הפסיכולוגי של בני האדם-אותה אמונה מספיקה לו כדי להיות וודאי. בני האדם לא צריכים יותר מוודאות כזו. אז תבוא ותטען אבל מה? אין לו שום הוכחות. נכון. ובכל זאת הוא ודאי על קיומו. יוצאאם כן שלא צריך יותר מודאות הזאת. וזוהי ודאות. לא משנה באיזה מינוח סמנטי יתחמו את זה.
– האם לכך התכוונת ב״וודאות מעשית״?
– למה צריך יותר מוודאות זו?
– מדוע ״היא לא חסינה מביקורת הגיונית וממסקנות ושינויים שיבואו בעקבותיה.״?
– נוהגים לומר בבית המדרש שבו אני לומד שאמונה זה עוד אחד מדרכי ההשגה של האדם, זה דבר מאוד פרימיטיבי-ז״א שאני מקבל את החיים וחי אותם-גם תינוק חי למרות ששכלו לא מפותח. האמונה היא לא שכלולא רגש (ברור שרגש הוא רגעי והשכל הוא תמיד בספק-נראה לי שלזה התכוונת שבאמת, אין וודאות). מה הרב חושב על זה?
1. איני רואה עניין לפרש אמירות מסוג כזה מכמה סיבות: ראשית, אין להן מובן ברור. שנית, אני לא חושב שלמישהו יש כלים לענות עליהן ולומר אותן.
2. עשיתי הבחנה בין טענה אונטית ואפיסטמית. כשאני אומר שטענה כלשהי היא הכרחית זו אמירה על המציאות עצמה (כמו 2+2=4). כשאני אומר שהיא וודאית זו אמירה עליי (שאני בטוח בה).
מעבר לזה אני טוען שלא יכולה להיות לנו וודאות בשום טענה לא טריביאלית (אלא בטאוטולוגיות כמו 2+2=4).
ועוד אני טוען שחוסר וודאות לא אומר היעדר מידע (זו הטעות הפוסטמודרנית). אני יודע דברים (כמו שחנית מסוכנת לי), אבל זה לא אומר שהם וודאיים מבחינתי. אני פועל בתנאי אי וודאות מסוימים.
אגב, לגבי בעלי חיים אני בספק האם בכלל ניתן לומר שהם יודעים משהו. ראה בטור 35 באתר שלי.
אכן לכך התכוונתי ב"וודאות מעשית". לא צריך יותר מכך, אבל יש לזה השלכות. אחת מהן היא שאני כן מוכן לשקול טיעונים שתוקפים אותה ואנשים שחושבים אחרת. למשל לגבי אמונה באלוקים, מי שמשוכנע בזה בוודאות לא יקשיב לטיעונים אחרים ויחשוב שהאחרים הם שוטים. אני לא חושב כך וכן מוכן להקשיב לטיעונים של אחרים בנושא הזה. הוא הדין לגבי חכמתם של חז"ל ומוסריותו של התנ"ך ועוד.
האמונה היא הדרך שלנו לרכוש הנחות יסוד, והיא מופיעה לאו דווקא בהקשר הדתי. המחשבה כאילו אמונה דתית היא כלי השגה אחר היא בלבול מושגי וחוסר הבנה בעיניי.
בכל הדברים הללו הארכתי ופירטתי בספרי אמת ולא יציב, תוכל קרוא על כך שם. אגב, שם גם הבחנתי בין רגש לאינטואיציה שאתה מערבב ביניהם בדבריך.
תודה רבה. אפנה לספרך.
איני מבין מדוע ישנן השלכות כאלו ל״וודאות מעשית״. אם ברור שחנית מסוכנת לי, אז אברח ״כל עוד נפשי בי״ ולא אתחיל להתפלפל עם מי שרוצה לפגוע בי. מפני שאני וודאי על החיים שלי, אם כן-איני מבין מדוע הדין שונה בעולם האמונות והדעות?
אני מחפש שיטה קונסיסטנטית, אבל שמבוססת על דברי חז״ל-שהרי אם לא תהיה מבוססת על דבריהם יהיה פער באמינות שלשלת המסורת (זוהי בעצם הסינתזה המיוחדת שהרב ראי״ה קוק ז״ל עושה בין האמונה המקובלת שעוברת מדור לדור לבין האמונה בשכל וברגש, בתורת ההכרה ובתורת ההגיון).
מה שאני רוצה לומר זה שהיהדות לא בנויה ליחידי סגולה שבקיאים בפילוסופיה אלא היא בנויה ומושתת על עם, צבו״ר (שלפי הגר״א-נוטריקון של צדיקים בינוניים ורשעים). איך אם כן ברמה הפרקטית אפשר לבנות ככה עם?
מה שטוענים אצלי בבית מדרש שיונק ממשנתו של הרב קוק (אוכל לחשוב על המקורות ולהביאם אם הרב יחפוץ בכך-בין היתר ספר הכוזרי) הוא שאין טעם בהוכחות שכליות למציאות אלוהית מפני שהשכל תמיד יהיה בספק (כי תמיד יש דעה הופכית-שגם לה יש ״הוכחות״), והוכחות מעין אלו ישכנעו רק את המשוכנע כבר בקיומו של אלוהים. לכן, יש כלי אחר להשגה של האדם (ובהחלט מסכימים עם הטיעון שלך שאמונה לאו דווקא מופיעה בהקשר הדתי) במציאות והיא האמונה (או ״הוודאות המעשית״ שכבר אמרנו שהיא מספיקה לאדם). בשורה התחתונה גם כל אתאיסט מאמין (לא משנה עד כמה יהיה ספקן. ידוע הפרדוקס על הספקנות)- הוא מאמין שהוא חי, והוא לא הוכיח זאת בשכלו. ואי ידיעת הגדרות פילוסופיות עמוקות, אינה פוגעת באמונתו. (הראי״ה קוק ז״ל בפירושו לסידור, עולת ראי״ה אומר שהאמונה יושבת כ״כ חזק, עד שאין שום אפשרות שיתפרץ דבר סותר ויזעזע אותה- חלק ב תעה). אותו חוש נותן הכרה אינטואיטיבית (דומני שאתה טוען כך, תקן אותי אם אני טועה), שהיא מן הכרה ספונטנית ומיידית, כמו ראייה ביחס לחפצים חיצוניים, בניגוד להכרה שכלית דיסקורסיבית הנובעת מהשתלשלות רעיונות כמו דדוקציה או אינדוקציה. כך מגיעים לאמונה הוודאית לאין ערוך יותר מאשר ע״י הוכחה שכלית.
הרעיון הזה אינו טוען שצריך להישאר באמונה כזאת קטנה אלא צריך לפתחה אבל הבסיס אם כן הוא ״חוש האמונה״.
לאור הדברים האלו, יש טעם בהוכחות? מאוד מעניין אותי מה הרב חושב על גישה זו. לי קשה איתה מפני שהיא לא ׳שכלית׳-ובכל זאת לא מצאתי בה איזשהו ׳חור׳. אבל (כפי שציינתי בהתחלה) זו השיטה הכי קרובה גם מצד אחד למסורת וגם לשכל.
במחילה, אבל זה אוסף הקשקושים המקובל, שכולו מבוסס על אי הבנות ועמימות מושגית. קשה להאריך ולפרט כאן על כל זה, ויסוד הדברים בספרי הנ"ל. אם זה חשוב לך ותרצה להיפגש – אשמח.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer