שיקולים נגד תרומת כליה

ראיתי עכשיו שיש סוג של פתרון לחוסר התאמה של בן משפחה לתרומה, זה נקרא "תוכנית ההצלבות הלאומית" (https://www.ynet.co.il/health/article/rJkQvwSf8)- אם בן משפחה לא מתאים אפשר למצוא מישהו אחר עם אותה בעיה ולהצליב ביניהם. לכאורה המנגנון הזה צריך לפתור את הבעיה מיסודה מבלי להזקק לתורמים אלטרואיסטים. וזה מחדד את החשד שלכל נתרם היה אפשר למצוא פתרון מהמשפחה שלו.

לגבי השאלה שלי על "לא תעמוד על דם רעך"- לא שאלתי למה הנתרם לא יכול לקחת בכוח אלא מה ההיתר שלנו, התורמים הפוטנציאלים, להתעלם ולא לתרום?

אני יודע שזה מה ששאלת. הבאתי את זה כדוגמה לשיקול שתיארתי.
תכנית ההצלבות ידועה. היא פותרת רק מקרה שהקרוב רוצה לתרום ולא יכול כי אינו מתאים.

הבנתי שהצעת ההגרלה היא תשובה לשאלת הלא תעמוד על דם רעך. למה באמת אנחנו לא עושים הגרלה ודואגים שכל מי שזקוק יקבל כליה?
אם בן משפחה לא רוצה לתרום אתה חושב שעדיין ראוי לתרום? אני מבין שהשיקול שלך הוא שהנתרם לא אשם בזה שבן משפחתו מפקיר אותו אבל הטענה הנגדית היא שזה יגרום לנתרם להסתמך על תורמים שהם לא בני משפחתו

יש שיקולים לכל הכיוונים, ומכיוון שאין שום חובה לתרום ברור שזכותו של כל תורם לשקול כל דבר. ועדיין אם אין לאדם תורם יש עניין לתרום לו. הוא לא אשם בכך שבן משפחתו מסרב לתרום. אפשר גם לומר שאין לתרום צדקה כי זה מרגיל את המדינה לא לדאוג לחלשים. אין לדבר סוף. כשיש סכנה מוחשית (חולה מוטל לפנינו) לא נכון לעשות שיקולי טווח ארוך.

למה ומנין שתרומת כליה היא כהמתה (כמדומני שעל סכנת אבר לא מחללים שבת)?
אם זה כהמתה איך מותר לתרום כליה, הרי הסברא של מי יימר וכו היא מחייבת ואסור לאדם להמית עצמו בשביל להציל אחר?

תחשוב על זה כהמתה קלה, המתת טריפה או בעל חיי שעה. הגמרא אומרת כמה פעמים "מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא". לעניינים מסוימים רואים זאת כהמתה ולעניינים אחרים לא.
לכן אמנם אין חובה לתת את האיבר ובוודאי אסור לקחתו בכוח, אבל מותר לאדם להמית עצמו במיתה קלה כדי להציל אחר. כעין זה כתבתי במאמר על תרומת איברים לגבי מוות מוחי. אסור להרוג את האדם אבל מותר לו לתרום איברים כדי להציל חיים שלמים של אדם אחר.