תועלתנות – תורה מוסרית?

שלום הרב מיכי,
אני בדיוק כותב עבודה על התועלתנות של מיל בה אני נדרש לנתח מקרה בוחן ולהסיק מהו המעשה הראוי ביותר. 
מקרה הבוחן, לצורך העניין, הוא זה: נאמר שאדם נמצא באמצע שייט בים והספינה נתקלת בסערה בלתי צפויה. היא מתגברת, ממשיכה להשתולל ובסופו של דבר נאמר לכלל הנוסעים שחייבים לנטוש אותה ולגשת להמתין בתורים אל סירות ההצלה. בשלב מסוים האדם מבין שבמקרה נוצר תור אחד שהורכב מאנשים חלשים יותר – משפחות עם תינוקות וקשישים, ותור שני שהורכב מקבוצה חזקה יותר – צעירים רווקים. השאלה היא כזו: האם יש לסייע לקבוצת החלשה יותר שעזרה כמובן תועיל להם, ובו בזמן להפחית סיכוי אישי לחיות. או מנגד ללכת עם הקבוצה היותר חזקה שאיתם הסיכוי לשרוד גדול יותר ולוותר על סיוע לקבוצה שבאמת זקוקה לעזרה?
מהבנתי את מיל ומתוך מחשבה על כך, המסקנה שלי היא שלא באמת ניתן להסיק תשובה לשאלה \"מה ראוי לעשות?\". לכן גם לטענתי תועלתנות אינה תורה מוסרית כלל. הנחת היסוד בפילוסופיה של המוסר היא שעל תפיסה מוסרית בסופו של דבר להניע אותי לפעולה, שכן זוהי המטרה הבסיסית ביותר – להבין מה ראוי ולפעול כך. לפיכך, אם תפיסה מסוימת, תועלתנות לצורך העניין, אינה מובילה אותי להבנה של מה ראוי לעשות, אז או שאיני הבנתי אותה נכון או שאיננה תפיסה מוסרית. לדעתי אני די מבין את את היסודות בתפיסתו של מיל, ועל כן המסקנה שלי היא שהיא איננה תפיסה מוסרית, כיוון שלא מסייעת לי ביצירת פרקטיקות מוסריות כאמור. 
אנסה להצדיק כעת מדוע תועלתנות איננה באמת עוזרת לגזור עקרונות מוסר, אלא רק מסבכת. על פי מיל יסוד המוסר מושתת על עיקרון ה\"אושר היותר גדול\". בעצם ניתן לומר זאת כך: מעשה מוסרי נחשב למעשה הגורם לכמה שיותר אנשים אושר יותר גדול, כאשר אושר מוגדר מבחינתו כהנאה והיעדר כאב. לשון אחר: לשאלה \"מה אעשה\" יש להתייחס אך ורק במישור התוצאתני ולבחון מהי הפעולה שתתרום ככל הניתן לטוב הכללי, שהינו האושר כאמור, דהיינו מקסימום הנאה ומינימום סבל.
יש להציג אם כך המון גורמים הקשורים לדילמה שלא בהכרח נראים לעין, דבר ההופך את הניתוח למורכב. יש להבין למשל מי אלו אותם נוסעים; במה הם עוסקים ואיזה תועלת הם מביאים לעולם; כמה מבני משפחותיהם יש אשר מחכים להם בבית; מהם סיכויי הנוסעים לשרוד וכדומה. לאחר שכלול שכזה יש לקבל את ההחלטה הראויה, גם במחיר של ויתור על חיים אישיים. הנחת היסוד בדילמה זו היא שלקבוצת הצעירים יש סיכוי גדול יותר לשרוד, אולם נאמר גם לצורך העניין שאין כל כך מי שמחכה להם בבית, לא חברים ולא משפחה, ומנגד לקבוצה השנייה, החלשה יותר, דווקא כן יש מי שמחכה להם שיסבלו ממותם. במצב זה ניתן לראות שמבחינה כמותית יש הרבה יותר תועלת בהצלה של הקבוצה החלשה, גם במחיר של חיים אישיים כאמור, שכן פעולה כזו תגרום אושר לקבוצה גדולה יותר של אנשים. ניתן כמובן לסייג זאת ולומר שלקבוצה החלשה יש אמנם הרבה יותר קרובים, אך מי אמר ששרידותם תסב להם אושר? אולי זה בכלל יסב להם סבל עקב חוסר קשר מיטיב ושנאה? אפשר גם להוסיף עוד גורמים. ברור למשל שמשתנים כמותיים אינם הדבר היחידי שמכריע, אלא גם משתנים איכותיים. כפי שהוזכר, תרומתם של הנוסעים לחברה גם כן חשובה. זאת אומרת, יכול להיות נוסע צעיר שהינו רופא העוסק בהצלת חיים, שערך חייו שווים יותר מבחינה תועלתנית על פני כמה קשישים שאינם תורמים לחברה. גורמים אלו אפוא הופכים את התמונה למורכבת, וכפי שניתן להבין יש רבים מהם שצריך לקחת בחשבון. על כן, המסקנה המרכזית לדעתי היא שזהו לא שכלול שניתן ליישם בפועל, ולכן שימוש בגישה זו בדילמה מן הסוג הזה איננה שימושית.
כפי שמשתמע, טענתי הבסיסית היא שחישוב רציני של האושר הכללי איננו בר ביצוע. כאשר לוקחים את הלוגיקה לקצה, המסקנה היא שלא ניתן להבין באמת כיצד לפעול, שכן יש כל כך הרבה משתנים שאין סיכוי לשכללם. כמובן שמיל הרבה יותר מורכב. יש לו המון כללים וחוקים שאמורים לסייע לנו להבין מהו הדבר הראוי לעשות, כגון עוצמת הסבל, משך הסבל, וודאות (העדפת המעשה שבוודאי מביא הנאה על פני המעשה שרק אולי יביא), קרבה (האם ההנאה קרובה להתגשם), היקף ההנאה, (כלומר מבחינה כמותית) וכן הלאה. לדעתי, בניסיון רציני לקחת את המרכיבים הללו בחשבון זה גורם לסיבוך גדול עוד יותר, וכאמור משאיר אותנו אם השאלה – \"מה ראוי לעשות?\", רחוקה מאוד מתשובה. ועל כן גם אני דוחה אותה כתורה מוסרית.
כמובן שהדילמה שהוצגה לעיל הינה דוגמא לצורך העניין, לדעתי זה יכול להיות נכון לכל דילמה מורכבת. אני גם יודע שהרב אינו מחזיק בתפיסה מוסרית למעט תפיסה דאונטולוגית. על כן השאלה שלי היא האם הנך מסכים לטיעון שהצגתי, כלומר האם זוהי הסיבה שגם אתה דוחה את התועלתנות? ואם זו לא הסיבה אז מה כן?
 
תודה