גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד
לכב' הגאון מיכאל אברהם שליט"א,
א] בגמ' ביומא ד' פו ע"א מבואר "אמר רבי לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך",
ומדוע לא הביאה הגמ' פסוק מפורש בקרא, "ושבת עד ה' אלוקיך"?
ב] התוספות בשבועות ד' יג ע"א ד"ה 'דעבד', כתבו וז"ל, דעבד סמוך לשקיעת החמה. אבל לאחר שילוח שעיר לא מצי לאוקומה שהוא מכפר כל היום ואף על גב דמשמע לעיל (דף ח:) שאין קרבנות מכפרין על עבירות של אח"כ אפילו בו ביום דאמר נפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה שאני שעיר המשתלח דכתיב ביה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם משמע דכל היום יכפר.
לכאו' דברי התוס' אינם מובנים דלכאורה כפרת שעיר המשתלח היא כפרה של קרבן אלא שכפרת כל הקרבנות היא בהקרבתם לגבי מזבח וכפרת השעיר היא ע"י הוידוי דשעיר המשתלח וא"כ מהיכי תיתי שיכפר על עבירות של להבא.
ג] בר"ה הקרוב, אברך שרוצה ללכת מרחק בישיבתו אל מחוץ לעיר לבסיס השוכן בקרבת העיר,
אך לא תוך שיעור 2000 אמה, האם יש לזה היתר בר"ה, כיוון שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש [שו"ע תקיח, א-ב, צורך לאדם ק"ו צורך האדם…],
ואי נאמר שזהו צורכו של אדם, או דנימא שלא דמי להדדי.
בברכה ותודה
שלום רב.
א] אולי כי רוצים להוכיח שהתשובה היא גדולה, ולכן עדיף פסוק שאינו מצווה. המצווה קוראת לך לשוב עד ה' אבל לא בהכרח שזה קורה בכל הליך של תשובה. מעבר לזה, לפי הרמב"ם בפ"ז מהל' תשובה "ושבת עד ה' אלוהיך" אינו מצווה אלא הבטחה לעתיד לבוא. כך יקרה אז, אבל זה לא אומר שכל תשובה בכל זמן היא כזאת.
ב] הנחתך שהשעיר הוא קרבן היא הנחה ממש לא מוסכמת. כבר אבע"ז על התורה כתב שאינו קרבן, וידועים דברי רמב"ן פ' אחרי. מעבר לזה, יש את עיצומו של יום, ולכן בכל מקרה זה לא רק כפרה של קרבן. מפשט התורה משמע שהשעירים אינם קרבן מכפר בכלל אלא הדרך להיכנס אל הקודש ("בזאת יבוא אהרון אל הקודש"), והכפרה היא ממילא. הארכתי בזה במאמרי על שני השעירים.
ג] איסור תחומין נחלקו הפוסקים האם הוא מדרבנן או מה"ת. אבל ברמב"ם הוא מופיע בפכ"ז מהל' שבת אחרי שהוא מסיים את התאור של איסורי מלאכה מדרבנן. ומשמע שזה איסור עצמאי ולא מאיסורי מלאכה. ומכאן שדין 'מתוך' לא נאמר לגביו שהרי הוא נאמר רק על איסורי מלאכה. שו"R שכ"כ מהרש"א בכתובות ז ע"א:
"אבל האמת יורה דרכו דאין כאן קושיא כלל, דודאי אילו היה איסור תחומין בכלל מלאכה היה בכלל היתר אך אשר יאכל לכל נפש וכו', אמנם תחומין אינו בכלל מלאכה ולא דמי להבערה… מה שאין כן תחומין שנאסר הוא איסור בפני עצמו לא מטעם מלאכה, שהרי אין שום תנא שיהיה מכניס תחומין בכלל מלאכת המשכן ורק קפידא דקרא ואיסור בפ"ע, שאינו ענין לאיסור מלאכה כאיסור חמץ בפסח וחדש לפני העומר וכדומה, ומה ענין זה להיתר אוכל נפש ואין שום מקום להתירו לצורך אוכל נפש אם הוא מדאורייתא, וכשם שאין להתיר ביצה שנולדה בי"ט אחר שבת לצורך אוכל נפש דהכנה איסור בפני עצמו היא ולא בכלל מלאכה ולא הותר באך אשר יאכל לכל נפש, א"כ ברור שאין להביא מחוץ לתחום לצורך קידוש וכו'…".
לכן לענ"ד אין נפ"מ אם זה לצורך האדם או לא, לא נאמר 'מתוך' והיתר אוכ"נ בתחומין כי זה אינו איסור מלאכה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer