דטרמיניזם פסיכולוגי

שלום הרב,
אשמח להבין.
האדם נוצר עם מבנה חומרי מסויים ועם בסיס של אופי ועם אינסטינטקטים טבעיים מעצם היותו בעל חי. המפגש הראשון של התינוק עם חווית הלידה ומאותו רגע והלאה נחרת בו ומוסקים מסקנות על פיו באופן מיידי. התינוק צובר ניסיון ודן אותו על פי נקודות המוצא הקבועות שלו. מכאן והלאה, בכל מפגש מכל סוג שהוא עם המציאות הוא ידון על פי התובנות שיש בו, והזכרונות מכל הסוגים שיש לו. וכמובן שאין לאדם שליטה על מה שמחוץ לו, ווודאי שבין אם ירד גשם ובין אם לא אני אסיק מסקנה לגבי המשך התנהלותי בעקבות המפגש הקודם שלי עם הגשם ועם כל שאר הפרמטרים שקיימים מולי כרגע ושכבר פגשתי (ואם לא פגשתי אז אולי הצעד הבא שאני אעשה יהיה תלוי בעיקר בניסיון העבר שלי עם מציאות חדשה ).
ומהצד השני, אם אחזור בזמן ברור לי שאעשה את אותם החלטות כי הם נעשו לפי התובנות דאז, וכך על כל נקודה בחיים שלי שהרי כל תובנה מבוססת על תובנה קודמת וכן הלאה עד התובנה הראשונה שתלויה במפגש הראשון עם המציאות (אפילו צלילים שאמא שלי שמעה כשהייתה מעוברת) שהיא עצמה תלויה בהתנהגות החומר גם היא באופן מוכרח לפי התנהלות הטבע.
היכן בתוך המערכת הזו נכנסת הבחירה החופשית של האדם?

אין לי היכרות רבה עם עולם פילוסופי וגם לא עם חשיבה עיונית מעמיקה והמאמר לא ממש הוברר לי.

בברכה,

אם אתה מניח דטרמיניזם אז ברור שתקבל דטרמיניזם. אבל זו הנחת המבוקש. אתה מניח מראש שהמצב העכשווי מכתיב את ההחלטה של כל אדם, אז מה הפלא שהתוצאה היא תמונה דטרמיניסטית? אני חולק על זה, ולדעתי יש לאדם בחירה. אגב, אפילו אם נקבל את ההנחה שהאדם יבחר אותו דבר באותן נסיבות גם זה לא מוכיח דטרמיניזם, שכן ייתכן שהוא בוחר אותו דבר מאותם שיקולים. זה לא מוכיח שהדבר כפוי עליו.
קשה לי להאריך בעניין זה במייל. ללכן כתבתי מאמר וספר. אם תרצה תוכל לבוא לדבר איתי בעל פה.