הגדרת בישול כריפוי גמרא שבת עד ע"ב
בגמרא נאמר לפי חלק גדול מהראשונים רמב"ן ריטב"א ר"ן שחייבים בבישול מכיוון שהוא מרפה את הדבר.
ואני לא מבין למה ההגדרה עוברת דרך הגדרת ריפוי וקשוי ולכן הכרת הדבר ע"י חום האש.
למה תפסו את הנקודה הזאת הביאור הלכה בתחילת שיח כתב שכל דבר מתרפה, וככה הוא הסביר גם את הרמב"ם שבפשטות לא מגדיר כך.
האם יש לך הבנה בזה אשמח תודה.
קשה לתת קריטריונים שיקבעו אלו מאפיינים הם המהותיים בכל מלאכה, ובכלל למה מהותי בכל מושג. כך חכמים הבינו זאת.
רק נעיר שיש בין גילוי האש שאפשרה לרפות את האוכל לבין האבולוציה האנושית שהקטינה את הלסתות והגדילה את המוח. אם נשווה בני אדם לשימפנזות וגורילות גודל וחוזק הלסתות האנושיות הוא הרבה יותר קטן. לסת של שימפנזה מסוגלת לשבור זרוע של בן אדם. לסת אנושית לא. הסיבה לכך היא השימוש באש שדרך הבישול מרפה את האוכל וכך מאפשר לאכול אותו. אש, אם כן, היא חלק מהקיום החומרי האנושי ותהליך הבישול אכן בא לרפות את האוכלים.
אני מסכים שגם בכללי קשה להבין כמו שהסברת בשיעורים על אפלטוניזם. אבל לרוב יש הסברים לפחות באינטואיציה מה ההסבר בזה. תמיד היה אפשר אחרת, וזה הנחות יסוד אבל מובן שככה המוח תופס. והם הבדילו בין עיקר לטפל לפי הבנתם.
אבל בזה יש מקום להבין שזה תיקון בעצם השינוי. ויש דברים כמו ביצה ואפיה כגון עוגיה שזה לא מרפה אבל זה משנה ומכשיר לאכילה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer