הזכות למות

למה הסברה שהאדם אינו בעלים על חייו שייכת רק לתפיסה ההלכתית?

לא ניסחתי זאת בצורה מדויקת. המוסר בתמונת עולם דתית שונה בנקודה זו מהמוסר בתמונה החילונית. לא התכוונתי כאן לחלק בין מוסר להלכה אלא בין תפיסה דתית (מוסר + הלכה) לחילונית.

הרב, אדם שהתבשר לצערו שאת שארית לייו הוא ייאלץ להעביר מונשם ובלי יכולת לזוז או לתפקד בכלל, האם גם לו אין זכות לבקש להפטר מהעול הזה? חיים אלה אינם חיים. אני כותב את זה בכאב מתוך היכרות אישית עם אנשים כאלה אבל גם רציונלית אין לי ספק שזה,הרבה פעמים, הפתרון המתבקש.

קשה לי לענות על כך. כאמור, לפחות מבחינה הלכתית כנראה שהדבר מותר רק בנסיבות של ייסורים קשים וגם זה לא מוסכם. יש לחלק כמובן בין לא להחיות אותו (שבזה לדעתי אין בעיה במצבים כאלה, ואפילו במצבים קלים יותר) לבין להמית אותו. כמו"כ בין המתה עצמית לבין מישהו אחר שממית אותו.

סליחה שאני מעלה את השאלה מהאוב (מרוויח איסור על הדרך) בהמשך לדיון שהרב ערך עם פרופ' אנוך. לכאורה יוצא שאין דבר כזה תמונת עולם מוסרית חילונית אלא רק מאמינה (גם אם לא הלכתית). ואם כך, מה פשר החלוקה שהרב מציע בתשובתו כאן?
אולי מכיוון שונה, האם חלק מתמונת העולם המוסרית הרזה של אל מתקף ערכים, לא צריכה לכלול גם יחס מיוחד בינו ובין האדם, כמו שהרב סיים בסוף דבריו ב"ויכוח" לגבי כך שהרצון הוא כן חלק מהאל המוסרי הרזה. והאם לא צריך להשמין אותו גם ביחס להיותו יוצר האדם כחלק מתיקוף אותה הסמכות לצוות? ואם כך, האם עדיין העמדה שרואה בחיי האדם משהו שאינו בידו אלא ביד בוראו היא טענת עובדה נורמטיבית א-הלכתית (הומניזם קנטיאני) או טענה הלכתית-יהודית בלבד?

אכן אין מוסר ללא אלוקים (חילוני זה ללא אלוקים דתי). אבל המוסר אינו הלכה. המוסר וההלכה אלו שני סוגי רצונות של אלוקים מאיתנו.

תודה על המענה. אולי לא הייתי ברור, ואולי אני לא מבין. בתשובה לשואל הראשון מובעת העמדה שרק לפי התפיסה הדתית האדם אינו הבעלים על חייו, ואילו בתפיסה מוסרית חילונית האדם הוא בעלים עליהם ולכן יש לגיטימציה לאדם ליטול את חייו בהתאם לרצונו.
תהייתי היא אם אמנם צריך את המרכיב הדתי לשם האיסור על כך. לכאורה די בעובדות המוסריות הדרושות גם לאדם המוסרי החילוני.
כלומר, אם האל הרזה שצויר ב"ויכוח" הכרחי גם בתמונת העולם המוסרית החילונית, יוצא שיש אל, שמתקף עובדות נורמטיביות. קרי אל כזה שברא את העובדות הנורמטיביות וגם ברא את האדם, כדי שיהיה אל בכל סמכות לדרוש מהאדם להישמע להם. בפשטות נראה שדי בתמונה הזו, גם ללא מרכיב דתי כדי לזהות נורמה מוסרית (שאולי יהיה לה עימות עם אחרות) של איסור על אדם ליטול את חייו, בטענה שהחיים אינם שלו, שיש מטלה שעליו לקיים, וכיוצא בכך. שוב תודה.

כוונתך לשאול איך דיברתי כאן על מוסר חילוני ומוסר דתי? עניתי שמוסר חילוני הוא מוסר עם אלוהים מטפיסי-דאיסטי ולא דתי. אלוהים שלא אוסר להתאבד (לדעתו של אותו אדם). כמובן שזה גם יכול להיות מוסר ללא אלוהים בכלל, כפי שאנוך עצמו מאמין, גם אם לדעתי זה לא הגיוני (או אמונה מובלעת).

אדם שאכפת לו משאלות מוסריות והלכתיות כשהוא בא להרוג את עצמו, כנראה שמצבו אינו קשה כל כך ולכן אסור לו להתאבד.
מצד שני אדם שמצבו קשה כל כך שלא אכפת לו מכלום הוא כבר התאבד.

השאלה האתית הקשה היא האם מותר לרופאים להשאיר אדם בחיים במצב צמח או במצב מונשם.

שוב תודה על המענה. אנסה לחדד שוב, וסליחה על הטרחה. כוונתי הייתה לשאול דווקא במסגרת תמונת העולם של המוסר הדאיסטי, אם אי אפשר לזהות את קיומו של איסור המתה עצמית (בתיאור צר, תפיסה שיכולה לנבוע מכך שיש מי שנתן לאדם חיים ושהטיל עליו משימה לעשות את הטוב), או שזקוקים דווקא לא-ל דתי כדי לזהות את האיסור הזה, בדרך של התגלות.
הרב כתב לעיל, שבתפיסה הדתית האדם לא אדון על חייו, אבל בעוד אתיקן אתאיסטי (זה שלדעת הרב לא עקבי או מאמין מובלע) לא רואה את עובדת הבריאה והמשימה המוטלת על האדם, באמת לא יצליח לראות את האיסור ליטול את החיים, האתיקן הדאיסט יכול להבחין בהם. ואם כך, לשיטתו, האם צריך להיות איסור, גם אם הוא לא בעל השקפה דתית? מקווה שהפעם הייתי ברור יותר.

אני חושב שעניתי כבר קודם (אא"כ אתה עדיין לא ברור). אני טוען שבמקרה של דאיזם יש מקום לחשוב שאלוהים לא אוסר על התאבדות. אם אתה חושב שכן – אז כן. אבל יש מקום לשתי הפרשנויות.