לימוד מפסוק שלא ללמוד מבמה הצד‎‎

אני לא בטוח שהבנתי אותך. הגמרא אומרת שאפשר היה ללמוד בצד השווה לאבנים והתורה כתבה פסוק שלא נעשה זאת. אני מבין שאתה שואל מדוע לא ללמוד למרות שזה דומה (אין תפיסת יד אדם), כלומר מה טעמו של הפסוק שאומר לא ללמוד הרי באמת האבנים דומות לצד השווה של המלמדים? הבנתי נכון את שאלתך? אם זו השאלה, אציע שתי תשובות ונפ"מ ביניהן.
בפשטות נראה שהפסוק אומר שלמרות הדמיון כאן לא לומדים מסיבה אחרת כלשהי (אולי יש פירכא סמויה שלא היינו עולים עליה). אבל ישנה אפשרות אחרת, ואני נוטה יותר אליה.
מצינו בכמה מקומות 'פירכת צד חמור', כלומר מה לשני המלמדים שכן בא' יש צד חמור X ובב' יש צד חמור Y, מה שלא קיים בג' (כמובן שכאן בסוגיא זהו צד קל ולא חמור כי לומדים קולא – היתר הנאה, אבל זה לא משנה ללוגיקה). ראה למשל כתובות לב ע"א (ובתוס' שם למטה) ומכות ד ואריכות בריטב"א שם. תוס' וריטב"א הנ"ל מקשים שאם פורכים צד חמור על לימוד צד שווה אז ביטלת תורת הצד השווה מהעולם (כי תמיד לכל אחד מהמלמדים יש צד חמור. לולא זה, היו כאן שני כתובים שבאים כאחד ואינם מלמדים). ותירצו כל מיני תירוצים דחוקים. ואנוכי הצעתי פעם הסבר הגיוני מאד (זה כתוב אצלי בכמה דוכתי, אם תרצה).
ההנחה הרגילה בצד השווה היא שהמאפיינים המיוחדים של כל מלמד אינם הגורם לדין: ב' מוכיח ש-X אינו רלוונטי וא' מוכיח ש-Y אינו רלוונטי. מכאן יוצא שכנראה המאפיין המשותף לשניהם, Z, הוא הרלוונטי, כלומר הוא הגורם את הדין הנדון, והוא קיים גם בלמד. מדוע ההסבר שתולה את הדין ב-Z עדיף על הסבר אלטרנטיבי שתולה אותו בקוניונקציה (X או Y)? התער של אוקאם, שלפיו עדיף לתלות את הדין במאפיין אחד ולא בשניים. זו תיאוריה פשוטה יותר. (כל הכללה מדעית מבוססת על ההיגיון הזה: למה להניח שהמסה היא הגורם לנפילת העצם לכדור הארץ, ולא צורתו המלבנית או העגולה או המשולשת, אם אל והצורות של העצמים שבהם צפיתי?).
זו הלוגיקה הרגילה של הצד השווה. מכאן בין תבין שיש לחלק בין מאפיינים הלכתיים למאפיינים עובדתיים. אם X ו-Y הם עובדתיים אז באמת לא שייכת פירכת צד חמור, אבל אם אלו מאפיינים הלכתיים (דינים חמורים שיש בא' ובב'), אז אפשר היה לומר שבשני המלמדים יש מאפיין עובדתי משותף אחד (שלא קיים בלמד) שבא לידי ביטוי הלכתי שונה בשני המלמדים, כלומר יש בהם שני דינים חמורים שונים (אותו מאפיין עובדתי גורם לדינים שונים בהקשר שונה), ואם כך אז אולי המאפיין הזה הוא הגורם את הדין הנלמד, וממילא אין ללמוד משניהם ללמד (כי המאפיין המשותף הזה אינו בהכרח בלמד, כי הוא לא חמור). זוהי פירכת צד חמור. ובאמת לכשתבדוק בכל הש"ס מעלים פירכת צד חמור רק במאפיינים הלכתיים. לעולם לא במאפיינים עובדתיים.
נחזור כעת לסוגיית ע"ז. ראשית, שם כמובן מדובר במאפיינים עובדתיים (מחובר ובעל חי), ולכן לכאורה לא שייכת שם פירכת צד חמור. לכן באמת עקרונית היינו לומדים שם צד שווה. טענתי היא שהפסוק בא לומר שלמרות שיש כאן מאפיינים עובדתיים בכל זאת יש לפרוך פירכת צד חמור, כלומר הפסוק מגלה שכאן הדין (הקולא של היתר בהנאה) נגרם מכל אחד משני המאפיינים לחוד (או מחובר או בעל חי) דווקא ולא  מצד שווה כלשהו שיש בשניהם (תפיסת יד אדם). כלומר כאן אין ליישם את התער של אוקאם. ממילא יש את הקולא הזאת רק בשני המלמדים ואין ללמוד אותה ללמד (האבנים) כי הן לא מחוברות ולא בע"ח.
והנפ"מ בזה היא לגבי משהו אחר שאין בו תפיסת יד אדם אבל אינו בע"ח ולא מחובר, אבל הוא לא אבן. לגבי עצם כזה אין פסוק שמונע לימוד שהוא מותר בהנאה כי הפסוק מדבר על אבנים, אבל בכל זאת הוא לא יהיה מותר. וזאת מפני שהפסוק מלמד שההיתר בהנאה הוא רק במה שהוא בע"ח או מה שהוא מחובר (ולא בכל דבר שאין בו תפיסת יד אדם). לעומת זאת, אם היינו מבינים את הגמרא כפשוטה (שהפסוק בא ללמד חומרא ספציפית לגבי אבנים) כי אז הפסוק מחדש שאין היתר בהנאה רק לגבי אבנים וזהו. כל השאר שאין בו תפיסת יד אדם יילמד בצד השווה משני המלמדים ויהיה מותר. אני אפילו לא בטוח שלוגית נצטרך שלא תהיה תפיסת יד אדם, שהרי אם שללנו את הצד השוווה אז הגורם אינו הצד המשותף (שאין תפיסת יד אדם) אלא כל אחד משני המאפיינים הייחודיים של המלמדים.
לדעתי הסבר זה מדויק מלשון רש"י שם שכתב:
להכי כתיב שקץ תשקצנו – בעבודת כוכבים לאתויי הנך דאע"ג דאתא מדינא להצד השוה להיתרא כדאמרן לא תייתינהו להיתרא וממשמעותא דקרא נפקא דמשמע כל דרשות שאתה דורש בעבודת כוכבים לא תדרשם אלא לשקץ ולאסור ואין לך להתיר בו אלא מה שהתיר לך הכתוב בפירוש.
לא ברור מדוע הוא מוסיף שהחידוש הוא רק במה שהותר בפירוש. להיפך, הכל (כלומר לפחות כל מה שאין בו יד אדם. כאמור, איני בטוח שצריך את זה בכלל) מותר שהרי הכל נלמד בצד השווה ממה שהותר בפירוש, ורק אבנים התמעטו שהרי בהן הפסוק חידש שלא עושים צד שווה. על כורחך שהוא למד כהצעתי: הפסוק בא ללמוד שההיתר בהנאה נאמר רק על שני המלמדים (בע"ח או מחובר) ולא על דברים אחרים, גם מה שאינו אבנים.