מידות הדרש

שלום הרב י'.
יש לחלק את מידות הדרש לשני סוגים: מידות הגיוניות וטקסטואליות. המידות הטקסטואליות מתחילות מתופעה כלשהי בטקסט (שתי מילים דומות – גז"ש, מעבר מלשון יחיד לרבים – כלל ופרט, וכדומה). ההגיוניות (שני בנייני אב וקו"ח, וכנראה גם שני כתובים המכחישים) לא מעוגנות בשום תופעה טקסטואלית אלא בהיגיון התוכני.
ואף שגם בדרשות מהמידות הטקסטואליות בסוף יש סברא שנוגעת לתוכן (שהרי צריך להחליט את מה מרבים או לעניין מה משווים) יש הבדל גדול בין הסוגים. אינדיקציה ברורה להבדל היא שמעולם לא מצינו פירכא על דרשה במידה טקסטואלית (יש לכאורה דוגמה חריגה בחולין בדרשת כלל ופרט אך הראיתי בספר השני בסדרת הלוגיקה שלנו שזה לא כך). והסיבה לכך היא שאם ישנה תופעה טקסטואלית שמחייבת דרשה אתה חייב לדרוש. ואם תסלק את הדרשה מחמת פירכא תיוותר קושיא מה עושים עם התופעה הטקסטואלית. כל מופע טקסטואלי כזה הוא סוג של קושיא (למה יש מעבר מלשון יחיד לרבים וכדומה) שדורשת יישוב. לכן בגז"ש בעינן מופנה ולא די בסתם דמיון בין שתי מילים, כי שתי מילים דומות זו לא קושיא. ייתכן שהתוכן הפשטי דרש זאת ואין צורך לדרוש. לכשתבדוק תראה שבמידות כלל ופרט תמיד התוצאה רחבה מהמלמד (זו הגדרת המידה, וכל מה שהיא באה ללמד). הרי בכלל ופרט וכלל מרחיבים בשני צדדים או בשלושה, ולא מדמים לגמרי. כל מה שהמידה באה לומר לנו הוא לא לצמצם רק למלמדים אלא להרחיב יותר. לכן שם אם תאמר דון מיניה ומיניה (כלומר שאין להרחיב) הפלת את כל מידות כללי ופרטי לגמרי (כולל מידת כלל ופרט שלכאורה לא מרחיבה כלום. ולא היא. גם מידה זו מרחיבה במשהו שאם לא כן לא היה בה צורך, ופירטנו בספר השני הנ"ל).
ומכאן נחזור לשאלתו דמר. אם היסק של קו"ח או בניין אב יופרך פשוט לא נעשה אותו וזהו.הרי גם אם לא נעשה זאת לא נישאר עם שום קושיא לפתור (פשוט אין קו"ח או בניין אב ודי). לכן פירכא מפילה קו"ח ובניין אב ולא מרחיבים (כלומר לא עושים דון מיניה ואוקי באתרא). אבל בגז"ש שהיא מידה טקסטואלית אי אפשר להפיל את המסקנה על סמך פירכא כי אז לא ענינו על ההפנאה שבטקסט עצמו. לכן כשלא מוצאים אנלוגיה מלאה בין שני ההקשרים שמושווים בגז"ש עושים אותה גם כשהדמיון ביניהם לא מלא, כלומר כאשר המסקנה רחבה יותר ולא דומה לגמרי למקור המלמד.
 
כעת הופתעתי לגלות בדברי מר שרש"י אומר זאת גם בבניין אב שהוא מידה הגיונית. לא הכרתי זאת, ולכן בדקתי. בסוגיית זבחים זה לא מוזכר ברש"י. מופיע שם רק היקש וגז"ש, ששתיהן מידות טקסטואליות. ולא בכדי לא  מופיע בניין אב. יתר על כן, שם באמת הגמרא עצמה לא עוסקת בבניין אב. אמנם בחולין רש"י כן כותב זאת גם על בניין אב, ושם אין לו ברירה כי זה מה שהגמרא עצמה עושה שם (מדובר בדרשת בניין אב, מכתוב אחד ומשני כתובים – הצד השווה). כלומר זוהי בעצם גמרא מפורשת ולא רק רש"י. ואכן זה מאד מפתיע מבחינתי.
ומקופיא נראה לי לומר שלדעת אותו תנא הסובר זאת, ההבדל הזה הוא שינוי סתמי שלא מהווה פירכא על הבניין אב (לא כמו חומרא יתירה בלמד מעבר למלמד בקו"ח). למה שיצומצם דווקא לדגן תירוש ויצהר? וכעין זה הדיון לגבי "פירכא כל דהו" בסוגיית חולין קטו ע"ב. ולאידך תנא (דון מיניה ומיניה) כנראה שגם הרחבה כזאת לא עושים (כמו "דיו" בקו"ח).
אמנם יש לדון לפי זה מדוע הגמרא רואה זאת כשיטה עקבית של אותו תנא שצריך לסבור בכל מקום דון מינה ואוקי באתרא. לכאורה בכל מקום היינו צריכים לבדוק לגופו, אם ההבדל מהווה פירכא על ההיסק – לא מרחיבים, ואם לא – אז אפשר להרחיב. ומתוך כך נראה שבהכרח בכל המקומות שנחלקו בזה מדובר רק באופן שההבדל הוא בגדר "כל דהו" (כלומר שוני שלא מהווה פירכא, אחרת במישור ההגיוני לא שייך לעשות בניין אב, וכנ"ל). ומה שבכל זאת יש מ"ד שנקטינן דון מיניה ומיניה ואוקי באתרא, זוהי דווקא השיטה המחודשת שטעונה הסבר. כלומר החידוש הוא שלשיטה זו (של דון מיניה ומיניה) בכל זאת לא מרחיבים את הלמד מעבר למלמד גם כשהדבר לא מהווה פירכא – הבדל מהותי (כעין הסברא שעבדינן פירכא כל דהו). ובזה חולק עליו המ"ד דדון מיניה ואוקי באתרא שכשההבדל הוא סתמי לא משגיחים בו.
אמנם לפי זה יוצא שיש מקום לשיטה זאת לומר את זה גם בקו"ח, שכל הפירכות והדיו שמצאנו בקו"ח הוא רק היכא שהפירכא היא לא כל דהו (אלא היכא דמיפריך קו"ח, שאז המצב שונה). ואין לנו צורך להיזקק להבחנה בין מידות טקסטואליות והגיוניות. נראה לי שבהיקש או בגז"ש מדובר גם במקרים שבהם ההרחבה כן מהווה פירכא, וכל מה שאמרנו כאן הוא רק בבניין אב. ואכתי צלע"ק.