מלאכות שבת
קייל דמלאכה בשבת היא מלאכת מחשבת.
ויש מקומות שמצינו שאם התכוון למלאכה אך זו לא נעשתה בשלמותה, אפילו שמבחינת מעשיו עשה כל שיכל, נחשב למלאכה ולא בעינן שתהא התוצאה, ויש מקומות שהתוצאה הכרחית, מה ההבדל?
למשל, באפיה כל זמן שלא נאפה הלחם לא עבר על אופה ואם ירדה את הפת מהתנור לא עשה ולא כלום (מדאורייתא שבת ד.). וכן במלאכת הוצאה מבואר במשנה בשבת קב. שאם הוא זרק וקלטה אחר, או לחילופין בגמ' שם בדעת רבא, אם זרק ונזכר לאחר הזריקה ששבת אינו נחשב לשוגג אף שכבר אינו יכול לעשות מאומה, וההנחה באה מכוחו, (וכמו במזיק שזרק חץ).
רואים לכאורה שבהוצאה כל זמן שלא נגמרה המלאכה אפילו שהגברא עשה את מה שיכל לעשות במלאכת המחשבת אינו חייב, וכמו ברדיית הפת.
אלא שבזורע, שעצם הנתינה באדמה היא האיסור, ואפילו הוציא אח"כ את הזרע חייב, מה זה שונה מאופה ומזורק בזמן שאין לו דרך לעצור את החפץ שזרק, ומה לי קלט אחר, (הוי כמנא תבירא לגבי איסור שבת) או לחילופין שנזכר שאסור (בדעת רבא)?
נפק"מ נוספת מלבד האמור, בגוני שהניח את הפת סמוך למוצש, וסיום האפיה יהיה במוצש, האם לא יהיה חייב? כנ"ל בלו יצוייר שזרק בשבת ונח במוצש?
ככל הזכור לי דן בזה האג"ט באורך. ככלל, מבשל הוא מלאכה חריגה כי אתה לא עושה כלום. אתה מניח סיר על האש או מבעיר אש תחת הסיר. הבישול קורה מעצמו. לכן שם בעינן שיסתיים המעשה כדי לחייב אותך אחרת באמת לא קרה כאן כלום. מלאכת הבישול הוא התוצאה אלא שיש תנאי לחייב אותך אם אתה זה שגרם לה (זהו מלאכת גרמא כמו זורה ורוח מסייעתו). לעומת זאת, בזורע יש לדון. לכאורה זה אותו דבר, אבל יש לחלק שבזורע ייתכן שהגדרת המלאכה היא עצם הנחת הזרע במקום צמיחתו, והצמיחה היא רק תנאי. והראיה היא שהצמיחה יכולה לקרות אחרי השבת, וכשהיא מתרחשת זה מוכיח שההנחה בקרקע הייתה מלאכת האיסור. לעומת זאת, בבישול התוצאה צריככה להתקבל בשבת, ומוכח שהמלאכה היא התוצאה וההנחה היא התנאי.
תודה.
דהיינו אף בהמלאכת הוצאה ההנחה היא תנאי הכרחי, ואפילו בזורק שכבר אין לו איך לעצור את מעשיו? (מברר)
הרי אם יונח אחרי שבת יהיה פטור, ולכן ברור שזה לא כמו זורע.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer