פילוסופיה של אמונה

בוקר טוב מיכי,

תודה על התשובה המהירה והמפורטת.
ההערה שלך לגבי השלווה שהיא יותר עניין פסיכולוגי היא נכונה וההדגשה שלה במה שכתבתי היא יותר שלי ולאו דווקא הדגש בקורס. אבל בכל זאת יש בזה בעיני גם משהו פילוסופי לעיתים כמו למשל בפילוסופיה הסטואית או הבודהיסטית.
לגבי השיטה של המבחן – המרצה אכן אמרה שהיא ניסתה לתת את זה כעבודת בית אבל זה לא קיבל אישור.. כנראה שיש איזה קריטריון של קורסים בתואר ראשון שדורשים מבחן בכיתה. מבחינתי זה סבבה. ועדיף על מבחן רגיל שבו צריך לזכור ולדייק בניסוחים.
לגבי השאלות – אני חושב שהיא מתכוונת לצאת מתוך השאלות האלה למשהו רחב יותר ואישי אבל להסתמך על הוגים ופילוסופים גם אלה שלמדנו עליהם אבל גם אחרים.
אכתוב בכמה משפטים מה אני חושב לגבי התשובות שלי לשאלות עוד לפני שפיתחתי את זה יותר מדי.
השאלה הראשונה והשלישית הן קצת דומות אז אכתוב מה אני חושב על שתיהן:
א. האמונה מבחינתי היא גרעין בסיסי ואקסיומטי שלא מסתמך על הוכחה. יכול לחול בו שינוי במהלך החיים בגלל ארוע משמעותי או אפילו בגלל טיעונים לוגיים והוכחות "לכאורה" (כמו אצל אורי זוהר למשל) אבל זה קורה לעיתים רחוקות.
מתוך הגרעין הבסיסי הזה ועל סמך ההחלטה להאמין או לא להאמין נבנית השקפת עולם רחבה ומקיפה יותר. תמונת העולם הרחבה מסתמכת על האמונה הבסיסית וכל תופעה מוסברת ומתיישבת ואפילו מחזקת את הנחת העבודה הזאת.
אפילו ההוכחה האונטולוגית או אחרות נופלות לדעתי בקטגוריה הזאת ואני מודע לכך שאני נמצא פה על גבול הפסיכולוגיה.
(זה דומה בעיני גם בדעה פוליטית ובדעה בענייני מוסר)
לפי מה שהבנתי זאת דעתו של ישעיהו לייבוביץ ובזה אני מסכים איתו. נראה לי שאתה חולק על זה אבל אני לא בטוח..
ב. בנושא של השגחה אני מסכים איתך (וגם עם ישעיהו לייבוביץ כמדומני) שהשגחה פרטית כזאת על כל אדם ומעשה לא קיימת. אני מכיר קצת את הטיעונים שלך למה זה אכן כך אבל גם כאן אני חושב שאני מתבסס יותר על אקסיומה פנימית שלי.
ג. כפי שכתבתי גם במייל הראשון הנושא שבעיני הוא המרכזי ביותר במחוייבות האמונית שלי הוא הנושא החברתי והמוסרי האנושי. מבחינתי 'דרך ארץ קדמה לתורה' הוא המשפט המכונן.
בנושא הזה אני חושב שבמובן מסוים גם קירקגור וגם לייבוביץ ראו אותו כמרכזי למרות שזה לא נראה כך. אצל קירקגור הלהט של האמונה מתבטא בסופו של דבר בציווי של 'ואהבת לרעך' קיצוני ביותר (לכן אני גם לא כותב 'כמוך' כי הוא מקריב את עצמו).
וגם אצל לייבוביץ למרות שהוא לא מקשר בין מחויבות דתית למוסר, עצם העובדה שהמוסר האנושי היה מהות כל כך מרכזית בחיים שלו מראה שזה נובע מתוך האמונה שלו (אולי).

לגבי השאלה על איוב: אני חשבתי לקחת את זה לכיוון של השאלה איזה סוג של אמונה היתה לו והאם זו אמונה רצויה. האם אמונה תמימה היא רצויה והאם צריך לקבל כל דבר ב 'גם זו לטובה'. אבל עוד אין לי כיוון ברור ואני מסכים שזו שאלה קצת מוזרה.
אגב – הבדיחה שלך הזכירה לי שאנחנו תמיד אומרים שהחילונים בישראל הם חילונים אורתודוקסים כי כשהם כבר עושים פרקטיקות דתיות כמו בר מצווה או חתונה זה בדרך כלל יהיה בדרך האורתודוקסית. למרות שהגיוני יותר ללכת לכיוון קונסרבטיבי או רפורמי.

אשמח להמשיך את ההתכתבות ולדבר בהמשך ואולי גם נצליח להיפגש.

בכל מקרה תודה רבה ויום טוב,

בוקר טוב

א. אני חושב שההבדל בין אמונה תמימה לאמונה פילוסופית לא מוגדר היטב. נניח שיש טיעון ששכנע אותי להאמין באלוהים. ברור שהאמונה כבר מצויה בהנחותיו. אבל אם זה כך אז אני בעצם מאמין תמים שהרי את האקסיומות אימצתי לא מכוח טיעונים.
לגבי השפעות של פסיכולוגיה ואירועים, אין ספק שהן קיימות, אבל זה נכון לכל פעילות אנושית. אני משתמש לא פעם בדוגמה של יוצא בשאלה וחוזר בתשובה. אדם יוצא בשאלה, חבריו הדתיים מסבירים שהוא רצה להתיר לעצמו את העריות, כלומר הם פסיכולוגים. חבריו החילוניים החדשים מסבירים שהוא הבין שחי בטעות, כלומר הם פילוסופים. כעת התבונן באדם שחוזר בתשובה. אתה מבין שהתמונה מתהפכת. אז מי צודק? כולם. כל צעד של אדם נעשה מתוך מניעים וגורמים במישור הפסיכולוגי ובמקביל יש לו הצדקות במישור הפילוסופי. לדעתי אין אפשרות לבחון מי קודם או מי גובר. מן הראוי להתמקד בדיון הפילוסופי כי רק הוא רלוונטי לדיון ענייני. מניעיו הפסיכולוגיים של אדם הם עניינו שלו.
כמובן שהניתוח הזה נכון לכל מסקנה ועמדה, דתית, פוליטית, פילוסופית. זה ניתוח לוגי שלא מניח מאומה על התחום שבו עוסקים.
רק אעיר שלייבוביץ התייחס לנקודת המוצא (הנחת היסוד) כמשהו שרירותי. לדעתו כפוזיטיביסט, כל מה שאינו מנומק עיונית או מכוח תצפית הוא שרירותי. אבל הוא כמובן טועה. האינטואיציה היא שעומדת בבסיס ההנחות שלנו (באמונה וגם במדע או בכל תחום אחר), ושורש האמונה הוא באינטואיציה. על כך יש לי להאריך רבות.

ב. כל טיעון מבוסס על אקסיומה פנימית, וכנ"ל.
ג. כאן אנחנו חלוקים מאד. בעיניי אכן אין מוסר בלי אמונה באלוהים (עיונית. ודאי שיש אנשים אתאיסטים מוסריים). הארכתי בזה בטור 456 באתר שלי. אבל אין לזה ולא כלום עם מחויבות הלכתית ודתית. ההלכה והמוסר הם קטגוריות בלתי תלויות. כאן אני לגמרי עם לייבוביץ (אם כי הוא לשיטתו טוען שהמוסר הוא אתאיסטי, וכנראה גם שרירותי. שוב הפוסיטיביזם שלו מטעה אותו). מחויבות דתית לא קשורה למוסר ולא תורמת לו מאומה. היא קיימת כי היא קיימת. אני מחויב כי כך ראוי ונכון בעיניי ולא כמשהו אינסטרומנטלי שמשרת את המוסר או החברה וכו' (שוב לייבוביץ).

לגבי קירקגור, לדעתי אתה טועה. הרי עיקר משנתו הוא היחס הדיאלקטי בין האסתטי, האתי והדתי. אתה מתאר את האתי, שאמנם גובר על האסתטי (זו רמת ההתפתחות הבאה), אבל בסוף בא הדתי שגובר על האתי ובוודאי לא משרת אותו.
לגבי המחויבות המוסרית של לייבוביץ, כבר עמדו על הסתירות הללו במשנתו (ראה למשל בספר 'שלילה לשמה – כלפי ישעיהו לייבוביץ'). אני זוכר מאמר של אליעזר גולדמן שמסביר זאת. המוסר אינו קשור להלכה ולאמונה אבל הוא מחייב כל אדם ובפרט גם אדם דתי. זה שהוא קטגוריה אתאיסטית לא אומר שהוא לא מחייב. בכל מקרה, ברור שהוא לא ראה את האמנה כבסיס למוסר. ההיפך, הוא כל חייו טרח לנתק ביניהם.

לגבי אמונתו של איוב, קשה לי להתייחס. איני עוסק בתנ"ך ובפרשנותו. התחום נראה לי פרוץ ומלא וורטים וכל אחד אומר שם מהגיגי לבו. אנחנו לא לומדים את איוב אלא מכניסים את עצמנו באיוב.
לגבי החילונים האורתודוקסים, הזכרת לי שיחה עם מיכאל ביטון כשדל"ח ורוויטל חזרו לירוחם. הם רצו להקים מניין קונסרבטיבי ומיכאל ואילנה היו לגמרי בעד. אבל התברר להם שהמסורתיים של ירוחם הם מסורתיים אורתודוקסיים ואין להם סיכוי. באמת משעשע.

הי מיכי,

מתנצל שלוקח לי זמן לענות. אני פשוט מנסה לחשוב על הדברים ומרגיש לי שאני נשאר ברמה השטחית יותר של הטיעונים אז אני לוקח את הזמן לחשוב.
וזה חוץ מהלחץ בעבודה..

בכל מקרה לגבי הטיעונים:
אני רואה את המוסר כמשהו שתלוי באופן הדוק באמונה וגם קודם לאמונה (בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה).
מכיוון שאני כאמור לא מאמין בהשגחה פרטית וגם לא חושב שאלהים צריך את האמונה או את הפולחן הדתי שלי הרי שאני נשאר בעיקר עם הפאן החברתי/מוסרי.
מבחינתי העולם בנוי כך שהצד האתי מאפשר את הקיום החברתי והאנושי ובעצם המוסר האנושי הוא המהות האלוהית שבעולם.
ולכן המוסר גם מוכיח את קיום האל והוא גם הדבר המשמעותי המרכזי שניתן לעשות בעולם הזה מבחינה אמונית.
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי בעניין הזה..
ולגבי מה שכתבתי על לייבוביץ וקירקגור – אתה כמובן צודק בזה שהם לא ראו את זה כך.. אם כי אני ניסיתי להצביע על כך שבעניין הזה הם קצת סותרים את עצמם.
העובדה שלמרות שקירקגור ראה במימד הדתי משהו שמעבר למוסר הוא עדיין נשאר עם מחויבות קיצונית לאנשים אחרים אומרת דרשני.
וגם העובדה שלייבוביץ מפורסם בעיקר בגלל התפיסה המוסרית שלו, והפרקטיקה הדתית שלו היא בסך הכל משהו טכני גם היא אומרת משהו.

בעניין הקשר בין אמונה ומוסר אני נזכר במה שאברהם יהושע השל אמר אחרי שצעד ביחד עם מרטין לותר קינג: "חשתי שרגלי מתפללות" .

שוב תודה,

כנראה נישאר בוויכוח. לדעתי תפיסתך משאירה אותנו ללא הלכה (רק מוסר), ולכן בעצם ללא יהדות. המוסר הוא אוניברסלי וגם מחייב את כל באי עולם. אז אם יהדות אינה אלא מוסר, במה שונה היהודי המאמין מהחילוני או הגוי? זה בדיוק מה שגרם ללייבוביץ לומר שמוסר הוא קטגוריה אתאיסטית.
להתראות ובהצלחה,