פרגמטיזם ורגש בבירורי אמונה

נקודה ראשונה.
יש להאריך הרבה בזה, ואנסה לבוא בקצרה. ראשית, לא ממש מעניין אותי מה תורם ומה מועיל. אני לא מכפיף את האמיתי למועיל. ואם אני בספק יש אולי מקום לבחור בדרך המועילה (וגם זה טעון הסבר, למה ללא ללכת בדיני ספיקות, ואכ"מ), אבל אני לא בספק. איני צריך להזכיר לך את הסיפור על הכומר שאמר לר"י אייבשיץ שעלינו ללכת אחריהם כי הם הרוב. ר"י ענה לו שרק כאשר אנחנו בספק חלים כללי ההכרעה בספיקות.
לעצם העניין, האם הדרך החרדלית וחרדית מועילה יותר – גם כאן אני חלוק עליך (על אף שכאמור זה לא רלוונטי לדיון). השאלה מהו המודל האידיאלי. אתה מניח קיום סעיפי המשנה ברורה ואני מניח מודל אחר לגמרי (שכולל השכלה ופתיחות ושכל ישר ואמונה אמיתית, מוסר ושאר ירקות, שאינם רק מכשיר אלא ערכים ממש).
 
נקודה שנייה.
כאן דומני שיש ערבוב מושגי חמור, אם כי טיפוסי. אין הכרעה ללא שכל. גם אתה רק חי באשליה שאתה פועל לא פי השכל. פשוט השכל שלך חושב שהחוויה יש לה משקל חשוב. זה לגיטימי לגמרי, אבל כדאי להיות מודע לזה. פעם הבאתי משל לאדם שמתלבט בשידוך האם ללכת אחרי הלב או אחרי השכל. תלמיד שאל אותי פעם מה לעשות ואמרתי לו ללכת רק עם השכל. אלא שהשכל לוקח בחשבון את הרגש כאחד הפקטורים בהחלטתו. אבל השכל הוא המחליט ולא הרגש. שמא תאמר זו רק סמנטיקה? ממש לא.
משמעות הדבר היא שגם אם יש לך רגש עליך להעביר אותו בכור הביקורת השכלית. וכל מיני "פטפוטי נשמה" ושאר ירקות אינם אלא מפלטו של העצל. כל עובד ע"ז יאמר לך שיש לו רגש אמוני חזק כלפי פעור, וכל מתאבד סוני יאמר לך שיש לו רגש חזק מאד כלפי פיגועי התאבדות. אלו שטויות במיץ, במחילה. הרגש הוא ממד חייתי, כל עוד לא עבר את ביקורת השכל והאינטואיציה (שהארכתי בספריי להבחין בינה לבין רגש).
כשמדברים על נשמות ורגשות ברור לי שמנסים להתחמק מביקורת ולעשות מה שבא לך. עם זה אין טעם להתמודד. אלו פשוט שטויות.
ואגב, אין לזה שום קשר למדע וחשיבה מדעית. זו פשוט רציונליות והגיוניות. הנחות היסוד יכולות להיות מכל מקור שתרצה, ולאו דווקא ממדידה אמפירית (וגם בזה הארכתי). להאשים מישהו ברציונליות יתר זה אוקסימורון. בכל אופן, אני מודה בעובדות וכופר באשמה.
 
בכל אופן, כפי שכתבתי הגישה שלך שמתהדרת בהצלחה פרקטית על חשבון האמת (הנקודה הראשונה) היא שמובילה אותנו לעברי פי פחת, כלומר לא נכון שהיא מובילה להצלחה. ההצלחה של החרדיות והחרדלות היא שאנחנו מצליחים להשאיר את הבינוניים והשטחיים בחברה הדתית (עם הרבה רגש נחיתות ותסכול) ומאבדים את הטובים והישרים. אם לזה הצלחה ייקרא, אני מעדיף כישלונות. כך נוצרת חברה שטחית עם חשיבה עלובה, ואני ממש לא רואה זאת כהצלחה.
יתר על כן, גם אם מצליחים להשאיר חברה טובים, זה בין היתר בזכות זה שאנשים כמוני עונים להם לשאלות, וזה לא היה אפשרי אם לא היינו בנמצא. אני זה שפוגש את אלו שהחרדיות והחרדלות לא נותנות להם מענה. בדיוק כמו שהחרדיות מצליחה לפעול רק בגל לשיש אחרים שהולכים להיות רופאים ומדענים ואנשי צבא ואנשי עסקים וכו'. אז אפילו אם לדעתך חרדיות היא ההצלחה (לדעתי לא) היא לא נזקפת לזכותם.
————————–
שואל:
שלום,
 
תודה על המענה.
 
אני לא מתעניין בשאלה מה מעניין אותך כאדם, במחילה, אלא כוונתי למה ה' אלוקיך שואל מעמך. הא ותו לא. אם אדם הסיק שיש אלוקים הוא צריך ללכת בדרך שהכי מצליחה לקיים את רצונו. זו סברא ברורה. להחליט מחד שיש אלוקים ומאידך להמשיך לדון כאילו שאלה זו פתוחה ועדיין דנים בשכל על כל פרט נשמע לי משונה. בשכל. גם איני מכיר בחז"ל מקום ממנו אפשר ללמוד שהעיקרון של לעבוד עם השכל בכל נושא חשוב יותר מהתוצאה של קיום המצוות. אכן צריך לחשוב בהיגיון על כל פרט אבל כגישה בוודאי שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה וגדול השכל כי הוא מביא לידי עשיית רצון ה' בצורה המקסימלית, ואם יש לך מקור או סברא לכך שגם אחרי ההחלטה הראשונית על נכונות האמונה והתורה, החלטה שבלעדיה בוודאי יש רק שכל שיבחן מה נכון, עדיין החשיבות של השכל עולה על חשיבות הקיום, אני אשמח. 
כנ"ל לגבי החרדיות אני לא אומר שהם הכי מועילים לחברה. החברה לא מעניינת אותי. החברה דואגת לאמצעי, לעולם החומר, והוא בטל ומוכפף לעולם הרוח כי העיקר זה לא לדאוג שיהיה לאנשים כיף אלא שיעשו רצון ה' וחלק מזה הוא שיהיה טוב בעולם אך לא רק. ייתכן שבשכל הכי חשוב זה יעילות לחברה אבל שוב רצון ה' הוא קיום מצוותיו. במדדים הללו אין ספק שהחרדיות יעילה יותר ומוצלחת יותר. 
 
לגבי הרגש, לא זה מה שטענתי. אני מסכים לגמרי שצריך גם שכל והוא העיקר והכל, אני רק שולל אותו בתור הפרמטר היחיד בהתנהלות האדם. אני מקווה שאתה מסכים שגם רוב מוחלט של גדולי ישראל כמו רוב מוחלט של שלומי אמוני ישראל במאות השנים האחרונות שללו אותו בתור פרמטר יחיד.  לא אביא ראיה מהחסידות אבל רק להמחשה, שהחסידות שנחשבת הכי שכלתנית היא חב"ד והיא מתבססת על 'דע את אלוקי אביך ועבדהו' ובכל זאת בכל התניא אין בדל הוכחה למציאות ה' רק העמקה בידיעת ה' דרך דבקות בו והבנה הגיונית של חובתנו בעולם. 
הנקודה שלי היא לא רגש אלא נשמה וההכרה בכך שיש נשמה היא רגש מושכל, הרגשה של בנאדם חושב, לכן העבודה זרה וכיו"ב נשללת. אבל מאידך איננו אנשים מערביים עם תפיסה מערבית שגם מקיימים מצוות, אלא חיים אחרת לגמרי. חיים בצורה שהנשמה היא העיקר. הנשמה בתור ביטוי של החלק הרוחני שבאדם שאומר חלק מהותי מהאדם זה הרוח והיא עשיית רצון ה'. חיים שכאלה יעדיפו בבירור חיים של עשיית דבר ה' גם אם היא באה על חשבון ויכוחים תאולוגיים אינסופיים (אגב מניין לך שכל אחד ואחד צריך לברר? אם אדם רואה שדרכו מובילה לרצון ה' והוא בעצמו לא בירר כל פרט מפרטי האמונה, לא עסק בכל השאלות, אבל הוא נסמך על הגר"א והחזון איש שכנראה היו אנשים פיקחים מניין לך, חוץ מסברא עצמית, שהוא צריך לחקור ורדידותו הלא חוקרת אך הצדיקה גרועה מהפיקח שבקושי מקיים?).
חיים שכאלה יגיעו לאמונה מתוך הכרה מושכלת שיש באדם נשמה, והרי גם אתה כתבת בספרך על האבולוציה (אגב, תודה רבה עליו. הוא נהדר) הוכחות שכליות נגד המטריאליזם אלא שאתה נשאר ברובד השכל ועליו בונה את כל יהדותך. אני חושב שאחרי שהשכל בשיתוף החוויה המפוקחת על ידו מוביל את האדם למסקנה שיש נשמה ויש רוחניות מכאן והלאה אחד הכלים המרכזיים בחייו תהיה הנשמה. כך הוא יעמיק באמונתו, כך הוא יתקדם רוחנית, וכך הוא יבחר דרך בחיים לפי מה הכי מקדם רוחניות. בגישה זו השכל הוא לא הפרמטר היחיד בחיים אלא העיקרי. לכן יש היבטים לא רציונליים בחיינו, (אולי יש קשר לספרי מוהר"ר דן אריאלי בנושאים אלו, כי המאמינים יטענו האדם לא רציונלי ולא במקרה כי יש לו גם נשמה, אינטואיציה בלשונך, אבל הם צריכים להיות נוכחים בחיינו), לכן אנו מאמינים בהשגחה ובתועלת התפילה וכיו"ב.
 
לגבי המענה לנבוכים, אין ספק שמה שאמרת בריאיון לערוץ 7 הוא אמת מזוקקת ולפעמים מתחשק לי לצרוח על כל מיני רבנים 'קוקניקים' שחופרים בלי סוף על כלל ישראל וכל מיני רעיונות מעופפים כשהתלמידים שלהם נבוכים בשאלות כל כך בסיסיות ואח"כ יוצאים לאוניברסיטה ומרגישים שארגז הכלים שלהם ריקני להחריד. ברור שצריך להעמיק ולחשוב, ולדון עד בלי די בשכל והיגיון צרוף. אבל טענתי היא שזה לא הכל. בפוסט כתבתי שאולי המענה התמידי שלך לכל הנבוכים גרם למיקוד יתר בשכל כי זו הדרך בה מוכיחים ומתווכחים עם אתאיסטים או נבוכים. 
לדעתי השכל מרכזי, אבל הוא לבדו אינו מספק וגם לא יצליח לשכנע את כולם. היהדות של דורנו חייבת מיזוג בין השכל לנשמה, לרתק את הנוער לדרך התורה בצורה של חוויות רוחניות טובות ומושכלות, תוך כדי העמקה ודיון, שיגרמו להם לחוות בהכרה עמוקה את הפן הרוחני של האדם וכך הם יישארו אתנו. אני לא מדבר רק על שירי סעודה שלישית. גם חוויה של לימוד תורה עצמתי, מלווה בשיח על חשיבות התורה ומתיקותה ורום ערכה על כל עיסוק אחר בחיים שהוא אמצעי ולא מטרה, תורמת מאד. 
 
ואם הדאגה היא לכל אותם נבוכים שרואים בך כתובת אחרונה לפני היציאה, אז מן הצד השני ישנם, מידיעה אישית, בוגרי ישיבות רבים, חרדים ודתיים לאומיים, שצברו המון 'שעות (הרב) מיכי' ורעיונותיך נוכחים בחייהם, נידונים אצלם ומשפיעים עליהם, אך לאחרונה הם מצטערים על מה שנראה בעיניהם כמשקל רב מידי לשכל שמתבטא בעיניהם באמירות על התפילה ובית המקדש וההשגחה שחלילה עזב ה' את הארץ. במונחי השכל כל אלו אינם היסודות, אך בחיים של רוחניות ותחושת קרבה לה' כבסיס וכמטרת השכל, הם יסודות לא פחות חשובים מהנחת תפילין ושמירת שבת, אם לא יותר. 
(כמובן שזה לא טיעון בוויכוח רק מסביר את המניע לטעון ששכל הוא חשוב אך לא הכל, ואולי גם הצצה לכך שכמו שיש נבוכים שצריכים את תשובותיך ההגיוניות יש גם רבים רבים בדור שצריכים אותך מאד כאחד הבודדים שמספקים מענה ללומדי תורה ואוהביה שמחפשים יותר ממה שיש לישיבות לתת ומאידך מאמינים עקרונית בגבולות של רבניהם).
 
בתודה,

————————
הרב:

אקדים שאתה חוזר שוב ושוב על הנשמה והרגש כתחליפים לשכל. אז כנראה עליי להבהיר את מה שכתבתי לא פעם: יש נשמה ויש רוחניות. מי אמר שאין? אבל כל זה לא קשור בשום צורה לשאלת השכל ומה שמעבר לו. זו דוגמה לבלבול וערפל מושגי שניתוח הגיוני יכול לפזר אותו.
כעת ספציפית לכמה מדבריך.
 
להערכתי ה' אלוקיי שואל מעמי להיות פתוח ומשכיל ולקבל החלטות בצורה סבירה והגיונית, וכמובן גם לקיים מצוות. המטרה אינה קיום מצוות אלא קיום מצוות מתוך הכרעה נכונה (על חשיבות ההכרעה ראה רמב"ם בסופ"ח מהל' מלכים שמדבר על קיום מצוות מהכרע הדעת).
שאל את עצמך: אם היית יכול לתכנת/להפנט את כולם לקיים מצוות, האם לדעתך זה היה מצב אידיאלי? או לפחות יותר טוב מהיום שיש כאלה שבוחרים לזנוח את המחוייבות הזאת? אני חושב שלא. אבל בעצם זה מה שאתה מציע. זה מזכיר לי את הדיאלוג של סמוליאן (תורגם בספרו שתיקת הטאו) שבו האדם מבקש מאלוקים ליטול ממנו את הרצון החופשי כי אז הוא לא יחטא. לדעתך זה עדיף? ראה שם, מאד משעשע.
 
החרדיות ממש לא יותר מוצלחת. לפי הקריטריונים שלי (=הבנתי מה הקב"ה רוצה) היא הרבה פחות מוצלחת. על ההנחה הזאת כבר הערתי, ואין טעם לחזור על כך שוב.
 
המונחים רגש ושכל אצלך לא מוגדרים (אולי בגלל שגם בזה אתה משתמש ברגש במקום בשכל). השכל הוא הפרמטר היחיד גם אם אתה שולל אותו. השלילה הזאת עצמה היא פעולה של השכל. את דיבורי הנשמות איני מבין (ולהערכתי גם אתה לא. כבר כתבתי שאלו ביטויים לעצלות מחשבתית. כשתקועים ולא  יודעים לחשוב מתחילים דיבורי נונסנס על רגש ונשמות), ולדעתי זה סתם בלבול מושגי ותו לא.
 
[באשר לדבריך על הגר"א והחזו"א, איינשטיין היה לא פחות פיקח וחכם מהגר"א והחזו"א. אד הומינם לא יוביל אותך רחוק (אלא אם אתה מתייחס רק לרגש ומתעלם מהעובדות כמובן).]
 
אני חייב לומר שאני בכלל לא מבין את כל הדיון הזה. אם אנחנו מנהלים דיון על השימוש בשכל, באיזה כלי ננהל אותו? ברגש? כאמור, כל זה הוא פשוט בלבול מושגי ותו לא.
כל הדיון הזה מאד אופייני לדיונים של אנשי הרגש והנשמה. הבא דוגמה אחת ונדון עליה, ותראה לי שם מה פירוש לדון ברגש ולא בשכל. אין טעם לחזור על הסיסמאות הריקות הללו.

———————
שואל:

אתה מציג את דבריי כאילו חידשתי משהו; כאילו דיבורים על נשמה לא היו תמיד חלק מהשיח היהודי-תורני; כאילו לא היה כאן ר' נחמן שטען שהדרך לאמונה לא עוברת דרך חקירות פילוסופיות חיצוניות לאדם אלא דרך האדם עצמו שמגלה את נשמתו על ידי דיבור תמידי עם הקב"ה, דיבור שממחיש את עולם הנשמה שקיימת לא פחות מעולם החומר; כאילו כל הקבלה וחכמיה לא נטשו את דרך החקירה; כאילו יש יותר מחמישה אחוז מחכמי ישראל במאות השנים האחרונות שהלכו בדרך החקירה; כאילו כל היהדות היא הרמב"ם וגישתו (אם נניח שהרמב"ם בגישה הזו); כאילו דיברתי על חוויות מיסטיות של אנשים לא חושבים שחייהם הרוחניים זה טקסי הפרשת חלה וקיפצוצים נוסח קרליבך ומתחמקים מהעבודה הקשה שההלכה תובעת, ולא על חוויות רוחניות עוצמתיות מהסוג של שקיעה עמוקה בעולמה של תורה בטהרה ומתוך חיבור נפשי עמוק וממלא לשרשרת תורה שבעל פה ונשיאה בעול האחריות לשמירת התורה, ובחינה מושכלת שמשווה בין המענה לצורכי האדם ששקיעה זו מספקת בהשוואה למה שיש לחילוניות להעניק.
 
לא דיברתי על רגש כתחליף לשכל, אלא כעל עוד משהו, ולא רק שכל. זו כל טענתי, שכל עיקרי אבל לא רק הוא, ונדמה לי שלקחת אותה למקום קיצוני וכך היה לך קל יותר להפריך אותה. 
לא רק בגישה לאמונה אלא גם אחריה, בתור צורת התנהלות של החיים הדתיים. הדיון הוא לא על השימוש בשכל, הסכמתי לגמרי שהוא העיקר והוא הבסיס והוא החשוב ביותר. אבל בעיניי זו טעות לומר שאם השכל הכי חשוב והרגש חמקמק ודיבורים על נשמה זה לא מוגדר וברור אז זהו, הסקנו שהכל שכל. רק אתו נעבוד. יש גם נשמה והיא תורמת מאד לחיזוק האמונה, כי מודעות "מושכלת" לחוויות שלה והצרכים שלה הם אולי תנאי הכרחי להישאר יהודי מאמין בדורנו. אני לא חושב שהיוצאים של דורנו יוצאים רק בגלל תאוות, אבל הם אולי כן יוצאים כי הם לא חוו תורה בצורה נכונה, ולא ראו עולם דתי בנוי נכון. לו הם היו חיים נכון הרבה מהשאלות לא היו מגיעות. להערכתי רובם חוו משבר אמון ברבנים ומשם הגיעו השאלות ולא להפך.
יש גם נשמה והיא צריכה להיות נוכחת בחיינו לצידו של השכל המרכזי והחשוב. יש נשמה והיא משפיעה על גישתנו ליהדות האם כולה שכלתנית או שאנו מכירים בכך שביהדות ישנם דברים לא שכליים, אם זה תפילה והשגחה ואם זה רצון לבית מקדש למרות שהשכל לא בהכרח שואף אליו כי הנשמה ניזונת מרוחניות ועיקר הרוחניות בבית המקדש. הייתי אפילו מפליג ואומר שכדי שאדם יעבוד את הקב"ה בצורה מלאה הוא חייב לאמץ לעצמו מאפיינים לא שכליים בעבודתו, שוליים וצדדים כמובן אבל נוכחים, כדי להדגיש את אלמנט הציות העיוור לקב"ה. אם אדם עושה רק מה שהוא מבין הוא עובד את עצמו לא את בוראו. אחרי שאדם הכיר בשכל שיש בורא ויש תורה הוא חייב גם לדעת להתכופף בפני הבורא ואם עיקר האדם זה השכל אז חלק מרכזי מעבודת ה' זה גם כיפוף השכל. לא באופן מוחלט אבל שגם הכיפוף יהיה נוכח.
 
גם לגבי הטענה שה' אלוקינו דורש מעמנו לחשוב הצגת את זה בצורה קיצונית, אם הייתי יכול לתכנת או להעלים את הרצון החופשי. נכון שהעברה הכי גדולה זה להיות טיפש (לא זוכר מי, שם, שם) וצריך לחשוב והכל נכון, אבל לא כתוב בשום מקום בחז"ל שכל אחד צריך לחשוב ולא כתוב שחיים רק סביב חשיבה בלי אלמנטים אחרים ולא כתוב שאם אדם מסופק בדרך הוא לא יכול לסמוך על אנשים פיקחים דתיים שכן חשבו. בשלב הראשון של השכנוע באמונה אתה אומר לחשוב עד הסוף. מקבל. אבל הוויכוח הוא אחרי השלב הראשון, אם אחריו כבר מקבלים את המסורת המקובלת של גדולי ישראל הפיקחים, האם אחריו מוכנים לקבל עוד אלמנטים חוץ משכל.
בצורה כזו אולי לא נהיה חרדים, אבל כן נחתור לקיום מעשי בצרה המקסימלית ולא נקדש לנצח אך ורק את החשיבה על כל פרט ביהדות ונזלזל בכל הצלחה של מי שרדוד בעינינו. 
אף פעם אני לא מבין למה אנשים בוחרים צד באופן קיצוני. למה זה או אנשים שלא חושבים בכלל ונעים עם הזרם כל החיים, או שחושבים ואז זהו רק שכל והכל חייב להיות רציונלי ולא מוכנים לשמוע על קורטוב מיסטיקה ורוחניות וחוויותיה נראים בעיניהם כדבר מזולזל ונמוך ששייך להמון העם. 
"השכל" שלי הגיע למסקנה מההיגיון ומחז"ל שהשכל הוא העיקר אבל הוא לא רק. יש נשמה, יש תחושות רוחניות, יש חוויות דתיות חשובות, יש תפילה והשגחה, יש תחושות של קרבת ה' שלא עוברות רק דרך השכל. 
רוב מוחלט מחכמי ישראל סבורים כך ולדעתי אין שום סיבה להניח שהרמב"ם חלק בנקודה הזו. כך שאיני מבין על מי אתה מסתמך בגישתך.

——————–
הרב:
הדיון הזה כנראה מתנהל ברגש ובנשמה. כי קוגניטיבית אני לא מבין מה הולך כאן.
ביקשתי דוגמה לנקודה שבה אתה חולק עליי. אם תרצה לדון, אנא בחר נקודה כזאת. חבל על כל המילים הללו שלא אומרות מאומה.
אגב, זה שחכם כזה או אחר אמר משהו ממש לא חשוב לי. אני לא נוהג להשתמש באד הומינם (בוודאי לא מבין החסידים. ערבך ערבא צריך).

————————–
שואל:

יש לי דוגמאות בשפע, כולן נובעות מהשאלה האם צורת החיים היהודית היא כולה שכל או שכל הוא העיקר ולצידו יש עוד היבטים שעיקרם הוא קרבת ה'. 
 
אם הכל שכל והכל נמדד לפי מה נראה הגיוני אז אין חששות מתוצאות כי הרי זה נכון אז מה אכפת לנו. לא נתחשב בכך שאם משנים הלכות כי סבורים שהמציאות השתנתה, ובמקרה המורכב יותר ההשקפה הרווחת השתנתה (שבזה גם הרב פרופ' גוטל לא נגע), אז מחר יבואו להקל עוד ועוד (וגם הטענה שגם לטענת המדרון יש מדרון תלויה בכך מה יותר מפריע לאדם, האם לקיים משהו שעל פי שכלו הוא לא צריך לקיים או שהוא לא יחשוש למדרון וייווצר נזק רוחני משמעותי. איש השכל יאמר אין בעיניי עברה דתית חמורה יותר מאשר לא לפעול תדיר לפי שכלי. אך איש השכל והנשמה, או איך שלא נקרא לה, יראה בסכנה בשמרנות בעיה קטנה יותר מאשר הצד השני של המדרון למדרון).
 
אם פועלים לפי שכל בלבד אז בשכל ייתכן לטעון שלא נראה בעין האנושית שתפילה כעת משפיעה אך בחיים רוחניים שהשכל הוא רק עוד אמצעי לדבקות בה' אז תפילה היא חלק מהותי מחיי האדם ולא ייתכן להפוך אותה לטקס דתי שחייבים למלמל אי אלו משפטים בלי שום חוויה רוחנית הקשורה למצבו של האדם וכו'.
אם פועלים לפי שכל בלבד אז בית המקדש הוא בית לא נחוץ, מה רע עכשיו בעולמנו המחוכם והביקורתי, שגם יש בו דברים לא הגיוניים כמו טבח המוני, אולי ברברי, של בעלי חיים אומללים. אם פועלים בצורה שהנשמה חיה ופועמת אז הרוחניות היא העיקר ועיקר הרוחניות היא השראת שכינה לא מסותרת שזה יש בבית המקדש.
 
אם פועלים לפי שכל אפשר לחלוק כמעט על כולם ולחתור לפסיקה מסדר ראשון ולא מסדר שני כי אין מקור הגיוני המחייב אותי לציית לאחרונים. אם פועלים לפי תוצאה של הגדלת דבר ה' בעולם אז מכניסים למערכת השיקולים לא רק אמת נקודתית מה נראה מהרמב"ם להבנתנו אלא גם שקלול שכלל ישראל צריך שרשרת תורה שבעל פה והיררכיה ושכל תוקף הציות שלנו לגמרא והשו"ע ועוד נובעים מקבלת כלל ישראל (כמבואר בבית ישי סימן ט"ו ועוד, אם כי כמובן אם לא מקבלים אותו ואת שכמותו אפשר לחלוק על כולם כולל עליו) והאחריות לכלל ישראל היא התנאי הבסיסי של כל אחד שמתעסק בהלכה ויודע שלא רק משקללים מה נראה מהגמרא אלא אלמנטים אחרים (לכן החזו"א בצד העובדה שהוא לא חת מאיש מן האחרונים ידע לאזן זאת עם הכרזות באגרות על משנ"ב כפוסק אחרון ועוד) וחתירה לפסיקה מסדר ראשון באופן שיטתי, במיוחד בשאלות נפיצות, מסכנת מאד את עולמה של ההלכה.
 
אם הכל שכל אז חילונים מסתדרים יפה בלי השגחה וגם לא נראה שיש הבדל בין דתיים לחילונים בבריאתו וכיו"ב אז נאמר שכבר אין השגחה, אבל אדם שחי בצורה כזו שהוא מחובר לקב"ה הוא גם ירגיש השגחה בחייו בדרך כלל לדעתי, ובוודאי לעולם לא יגיע לטענה שאין השגחה כלל.
 
אם הכל שכל אז אפשר לבחון ביקורתית כל אחד מי"ג עיקרים, דבר שאף אחד לא עשה במאות השנים האחרונות ולא הגיע בכלל למצב הזה כי לא חיו בצורה שהכל מה נראה לי אישית אלא יש מסורת ויש מה שמקובל ויש דברים שהתקבעו בעם ישראל וכל הדברים הללו לא פחות חשובים מאשר השכל הצרוף.
 
האמת כשאני חושב על כך עכשיו, לא הכל קשור דווקא לנשמה מול שכל אלא יותר לשכל מנותק מהביצוע או שכל שמחובר לביצוע והתוצאות של מסקנותיו. 
הרמב"ם, שהוא האילן היחיד שאפשר להיתלות עליו בגישה השכלתנית, ברוב ימיו עסק בביצוע המעשי. לא בשכל המהולל. רוב כתביו ורוב עיסוקו העיקרי היה במשנה תורה. את המורה הוא כתב לאיזה תלמיד שהוטרד מסתירות בין תורה ומדע וגם בזה הגר"א טען הטתו ברוב לקחה. שאר חכמי ישראל ידעו לאזן בין השכל הביקורתי לביצוע. פרופ' תא שמע טוען שבספרד הגישה הייתה לימוד להלכה ובאשכנז ניתקו ולמדו לא למעשה כדי לפתח ביקורתיות אבל הם ידעו שאי אפשר רק לעבוד עם השכל הביקורתי כי זה חורבן ההלכה כולה לכן הם רוממו מאד את חשיבות המנהג. גם בבריסק שניתקו את הלמדנות מההלכה אז בפן המעשי הם החמירו מאד וגם הקפידו מאד על מנהגים. 
אף פעם לא היה בעם ישראל גישה כזו שאומרת רק מה נראה לי זהו, זה מה שחשוב, בלי מנהג, בלי איזון עם גישה מחמירה מסוג בריסק, בלי איזון מהסוג שהחזו"א עשה בכובעו כמחנך, בלי התחשבות בתוצאה של מה השינויים בהלכה והקולות גורמים לאורך זמן (אם זה המושג שמופיע המון בפוסקים שאם משנים מעט זה ייצור גל של שינויים ואם זה דברי החזו"א שאין לפרסם קולות כי זה יגרור עוד. אמנם אפשר לחלוק נקודתית על אחרון כזה או אחר אבל לחלוק עקרונית על כל האחרונים על כל גישתם זה דבר שאף תלמיד חכם בהיסטוריה של עם ישראל לא עשה).
 
אולי אהרון ברק שגה בנקודה הזו שהתייחס למשפט בתור יקום שפועל בפני עצמו מה האמת המשפטית בלי התחשבות שאי אפשר לפעול בצורה כזו. לא עניינו אותו הגבלות של מציאות (לדוג' בצורת הלחימה בטרור שצה"ל התלונן בעבר שקשה להילחם ככה לפי כל העקרונות המופשטים של ברק) אלא הכל צריך להיות לפי האמת לפי השכל לפי מה שנראה. זו תפיסה שלא קיימת ביהדות וגם מי שהבליט תפיסה דומה יותר מחבריו תמיד ידע לאזן אותה עם עוגנים אחרים.
 
בקיצור טענתי היא שלא עובדים רק עם שכל אלא יש אלמנטים של נשמה וביקוש רוחניות ודבקות כתכלית החיים, והדוגמאות לעיל הם רק חלק, וכן יש אלמנטים אחרים של איזון ודאגה למסורת וחשש מנזקים רוחניים וחשש מלערער עולם דתי של אחרים כאשר בוחנים בביקורתיות כל דבר ועניין, וכנראה השכל של האדם אינו מושלם ולכן גם אם נראה לו משהו כאשר הדבר יוצר נזק רוחני מכל מיני סיבות עליו לכופף את שכלו בפני הקב"ה וללכת בדרך המקובלת בעם ישראל.

———————-
הרב:
כעת סו"ס יש בשר לנעוץ בו שיניים.
אמנם זה המון בשר (אם כי חלק ניכר מהדוגמאות לא רלוונטיות לדיון שלנו), וקשה לי מאד להמשיך עם תכתובת כל כך עמוסה וארוכה עם הרבה נקודות. בוא נתמקד בשאלה אחת וננסה לדון עליה ולהבין אותה. זה הרבה יותר פרודוקטיבי.
 
אפתח בהערה כללית אחת. כתבת:
יש לי דוגמאות בשפע, כולן נובעות מהשאלה האם צורת החיים היהודית היא כולה שכל או שכל הוא העיקר ולצידו יש עוד היבטים שעיקרם הוא קרבת ה'.
לא ברור לי האם אתה מדבר על לחיות עם השכל או על לחשוב ולשקול ולהגיע למסקנות עם השכל. זה ממש לא אותו דבר. כלומר האם לדעתך עליי להגיע למסקנות אחרות ממה שהשכל אומר או שמא אתה טוען רק שלא להעמיד את השכל במוקד החיים והחוויה שלנו. אלו שתי טענות שונות בתכלית, ואני מתמודד בעיקר עם הראשונה (השנייה נראית לי בעיקר עניין של טעם אישי). אבל המשפט שציטטתי כאן אומר את השנייה (כי אתה מדבר על "צורת החיים היהודית").
 
כנושא לדיון אני בוחר את דוגמת התפילה כי היא מבטאת את רוב ההיבטים של הדיון. כתבת:
אם פועלים לפי שכל בלבד אז בשכל ייתכן לטעון שלא נראה בעין האנושית שתפילה כעת משפיעה אך בחיים רוחניים שהשכל הוא רק עוד אמצעי לדבקות בה' אז תפילה היא חלק מהותי מחיי האדם ולא ייתכן להפוך אותה לטקס דתי שחייבים למלמל אי אלו משפטים בלי שום חוויה רוחנית הקשורה למצבו של האדם וכו'.
 

הבה נניח לצורך הדיון שמה שנראה בעין הוא שהתפילה לא משפיעה ולפי זה בעצם מדובר במלמול. כעת השאלה מה לעשות עם זה?
 
אפשרות א: לנסות ולהציע פרשנות אחרת לתפילה ולשנות אותה בהתאם. אכן סיכוניה של תפיסה זו בצידה. יהיו אנשים שיפסיקו להתפלל ואולי יתעורר בהם ספק לגבי המערכת כולה. מאידך, אני לפחות לא עושה שטויות הזויות רק כדי למנוע סיכונים (אם זה בכלל ימנע אותם. ראה להלן). זו הצעתי שלי.
 
אפשרות ב: להמשיך ולמלמל על אף שאני מבין שזה לא באמת עוזר, אבל לחיות בהכחשה ולהתעלם בגסות ממה שאני מבין ולקוות שאף אחד לא ישים לב שאנחנו עוסקים בשטויות ועושים שטויות. כאן יש את הסיכון שעמדתי עליו, שאנחנו לא החכמים היחידים ויש עוד כמה יהודים (בעיקר המוכשרים והישרים מבינינו) ששמים לב לזה ינטשו את המערכת בגלל שאינם מוכנים לחיות כשוטים. כאמור, זה מה שמשאיר אצלנו את הבינוניים והלא ישרים וגורם לנו לאבד את הטובים.
 
אפשרות ג: להגיע למסקנה שהשכל וההכרה לא צודקים, לעבוד על עצמי להשתכנע בזה, ולנסות להמשיך להאמין שהתפילה כן מועילה. למה? כי זה מסוכן להאמין אחרת. אני משאיר לך לחשוב על מה זה עושה, מי נשאר ומי נוטש.
 
שתי האפשרויות שעליהן הצבעתי בפתיח הן בעצם ב (לחיות אחרת) או ג (לחשוב אחרת). כאמור, מלשונך לא ברור למי מהם אתה מתכוין (ראה הערת הפתיחה שלי), אני מניח שאתה מתכוין לאפשרות זו, ולכן אמשיך לבחון אותה.
 
אופציה ב היא לפחות עקבית (אין סתירה במי שחי באופן שלדעתו הוא טיפשי או לא אמיתי משיקולי תועלת), אם כי היא כמובן טיפשית ולא מונעת סיכונים אלא יוצרת אותם. בעצם מונעת סיכון של בינוניים ולא ישרים ויוצרת סיכונים אצל החכמים והישרים (כמו שכתבתי בטור שלי ובראיון). לכן אינני רואה שום סיבה לאמץ אותה. היא גם טיפשית וגם לא מועילה אלא מזיקה. כלילת החסרונות. אפילו אם היא באמת היתה מועילה לא הייתי מאמץ אותה כי אני לא עושה דברים טיפשיים סתם כך. לזה תוכל לקרוא חיים על פי השכל (במובן של לחיות אחרת, לא לחשוב אחרת).
כאמור, בגלל עקרון החסד אני מניח שאתה מתכוין לאופציה ג. אלא שזו ממש לא מובנת לי. מה אתה  מציע? להתעלם מהמסקנות ההגיוניות והאמפיריות שלי רק כי לא ייתכן אחרת? למה לא ייתכן? כי כך אני מרגיש? אני גם מרגיש צורך לדבר לשון הרע. אם מישהו מרגיש שלא ייתכן להיות חולה אז הוא לא חולה? אם קשה לך עם האמת זו לא סיבה לזנוח את האמת אלא לכל היותר לנסות להתמודד. למה שתחושות כאלה או אחרות תהיינה מכשיר אמין יותר מהמסקנות האמפיריות וההגיוניות שלי? גם כאן יש חיים בהכחשה.
מילא אם היית אומר שכתוב בתורה אחרת, או שיש לך אמון בחז"ל ולכן אתה ממשיך להאמין בתפילה – ניחא. זה לפחות טיעון ענייני, גם אם מוטעה לדעתי. אבל לנמק זאת סתם כי לא ייתכן אחרת זו פשוט אשלייה עצמית והדחקה. בעצם עצלות מחשבתית. אתה במצב נתון ובגלל שלא ייתכן אחרת החלטת שבעצם אתה לא במצב הזה (כי הרי לא הכל שכל) בלי לנמק ובלי לבחון את הדברים. הבטן לוקחת אותך במקום השכל.
אומר לך יותר מזה. התנהלות כזאת פירושה שאתה לא באמת מאמין בתפילה, אלא רק עובד על עצמך כדי שיהיה לך נוח עם זה. כך גם יש כאלה שבאופן זה עצמו מאמינים באלוקים (כי כך הם חונכו והם לא יכולים לראות את עצמם חיים אחרת). בעיניי אלו אתיאיסטים בתחפושת. כמובן אם הם יאמרו שזה שלא ייתכן לחיות אחרת אומר שכנראה זו לא האמת, זה שיקול ענייני שיש לבחון אותו. אבל סתם לזנוח את השכל זו שטות.
 
אתה יכול כמובן לטעון שיש לך אינטואיציה חזקה שהשיקול השכלי/אמפירי מוטעה. זה בהחלט יכול להיות, וזה קורה לפעמים גם לי. אבל במקרה כזה עליך להתאמץ ולבחון אותו שוב ולמצוא מה מוטעה בו. לא די בהצהרות שהדבר לא ייתכן כדי לזנוח את מסקנות השכל. בה במידה מישהו אחר מצהיר שלא ייתכן שיש אלוהים ולכן לא יקיים מצוות למרות שברור לו שזה נכון. האם תקבל זאת כשיקול לגיטימי? ושוב, ברור שיש כאלה שנוהגים כך, אבל השאלה האם לדעתך זה שיקול נכון וקביל. הרי זה בדיוק מה שאתה מציע לנו לעשות, רק לצד השני. אם מישהו יחליט שאין חוק גרביטציה כי לא ייתכן שכל המסות ימשכו למטה. הן חייבות להעפיל למעלה אל הרוח. האם תקבל זאת ותתעלם מהממצאים המדעיים האמפיריים?
יתר על כן, אם אכן אתה מעדיף את האינטואיציה על הממצא המדעי, כי אז היה עליך לפחות להסיק את המסקנות המתבקשות מדרך החשיבה הזאת ולפעול בהתאם. למשל, לא לקחת תרופות או לעשות ניתוחים שנבחנו בניסוי רפואי מבוקר שהרי הניסוי התעלם מהשפעות התפילה על הריפוי (מה שבעצמו כנראה מעולם לא הוכח בניסוי אמפירי, בטח לא על יהודים). אם לדעתך מי שמנהל את העולם הוא הקב"ה והוא לא מתנהל טבעית לפי חוקי הטבע – אז אין טעם לקחת תרופות או לצאת למלחמה. פשוט להתפלל וזהו (ואנא חסוך לי השטויות על חובת ההשתדלות ושאר ירקות). אבל כמובן שאם אתה פועל ברגש ולא בשכל וסתם חי בסתירות – אין טעם לכל הדיון. ובכלל, כל מה שכתבתי בטור (האחרון באתר שלי) על חוק המספרים הקטנים בעצם קביל לדעתך. הרי אנשים פועלים על פי תחושות שלהם, ללמרות שזו שטות גמורה.
 

רק אעיר  לסיום שקשה קצת לדון על השאלה האם לפעול עם השכל, שכן בדיון הזה עצמו אתה יכול תמיד לומר: נכון שזה מה שהשכל אומר, אבל נראה לי אחרת. לשון אחר, באילו כלים ננהל את הדיון הזה עצמו? ברגש או בשכל.

———————–
שואל:

שלום הרב,
 
תודה על המענה המפורט.
 
אכן הצלחת לשכנע אותי שבהינתן שתפילה לא מועילה אז אופציה א' (הצעתך) היא הכי סבירה מבחינה הגיונית. 
 
בכל זאת אני רוצה להציע שתי אפשרויות אחרות.
אפשרות אחת: כיון שצורת החיים היהודית הנכונה (בעיניי) היא שאדם משתכנע בשכל שיש בורא וייעודו בעולמו הוא לדעת אותו כפי שכתב הרמב"ם ולכן אחרי הכרת השכל צורת חייו היא חיפוש מקסימום רוחניות וקרבה לה', כמובן לא מתוך הזנחת השכל במיוחד שחלק מרכזי בדרך לקרבה זה לימוד תורה בעיון הגיוני, לכן הוא יראה בתפילה בכלל לא אופציה להשגת החכמה או הפרנסה. דברי הזוהר על 'הני כלבי שצווחין הב הב' ממחישים זאת מאד. עיקר הייעוד של התפילה הוא להשיג את החוויה העיקרית בחיי היהודי שהשתכנע שכלית בנכונות האמונה והיא קרבת ה' שמתבטאת מאד בכך שאדם עומד ואומר אני עוצר את מאמציי האישיים ומכיר בכך שיש בורא והוא מקור הכל, הוא ברא הכל והכל ממנו, ועצם העמידה הזו לפני המלך, שהיא הרעיון המרכזי של כל דיני תפילה, מקרבת אותו לייעודו וחשובה לא פחות מהשאלה האם כשהוא התפלל על הצלחה במבחן המורה חטפה לפתע אנגינה.
 
אפשרות שנייה: לערער על ההנחה שתפילה לא מועילה. אכן לכאורה נראה לעין שתפילה לא תמיד מועילה אבל זה בגלל שהקב"ה מתנהל עם אדם כפי דרכו. רוב הדתיים הלא חרדים כיום לא באמת מרגישים שהקב"ה מנהל את העולם. הם חיים כמו אנשים חילונים בתודעה, במקרה הטוב בשעת צרה הם מתפללים תפילה מעומק הלב דהיינו מתוך הגעה למצב נפשי שחש באמת שרק הקב"ה יכול לעזור. לכן אנשים כאלו באמת תפילתם לא תועיל. אבל זה כי קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. דהיינו קוראים באמת מתוך הוויית חיים כוללת שחשה שהקב"ה מנהל הכל והכל בזכותו ולמענו ומתוך גישה נפשית כזו מגיעים לתפילה. לפי אפשרות זו באמת מי שיחיה נכון, היינו לדרכי בצורה שהשכל אינו מנהל את כל חייו אל הרוחניות וחיפוש הקשר עם הקב"ה, אז הוא יזכה שתפילתו תתקבל. הסיבה שאנחנו לא רואים זאת היא כי רוב בני האדם לא באמת מתפללים מתוך העמדה הנפשית הזו ולכן תפילתם לא מקובלת. 
 
עכשיו יבוא האתאיסט ויאמר, חמקן שכמוך. אני מראה לך שתפילה לא מועילה אתה מתחמק אומר כן כי הוא לא באמת מתפלל, ואם אוכיח לך על אדם צדיק תמים תאמר אתמול הציץ בעיתון חילוני וטימא את נפשו הזכה. אני מסכים. אני לא בא להוכיח שתפילה מועילה אלא שאין סתירה לשכל מכך וכשאין סתירה לשכל והחוויה הרוחנית אומרת שבהחלט תפילה היא דבר מרכזי בעצם פעולתה וגם מועילה לעתים למי שבא מגישה נכונה אז אין כאן מניעה לחיות בצורה שאני מציע. (אגב לא צריך שכל תפילה וכל בקשה ייענו, הרי הקב"ה לא עובד אצלנו. די בכך שמידי פעם אדם מרגיש שהתפילה עזרה. אני חושב שרוב הדתיים הלא שכלתניים יוכלו להעיד שהם חשו אי אלו פעמים בחייהם שהתפילה הועילה. לפחות על עצמי אני יכול להעיד שזה קורה לי ואני רחוק מלהיות 'בעל תפילה' נשגב).
 
לגבי הכיוון אליו אני חותר, אני חותר לכך שהשכל הוא העיקרי אבל לא היחיד וזה בא לידי ביטוי בשתי היבטים. 
 
א. צורת החיים וההתנהלות איננה רק שכלית אלא צורה שמבקשת רוחניות והיבטים לא בהכרח רציונליים כי השכל שלה אמר שיש בורא ומשכך ייעודנו הוא להתקרב אליו ולחוש בו וזה לא בהכרח דבר שכלי אלא חוויה רגשית של הנשמה וכו'. 
ב. צורת חיזוק האמונה ומניעת היחלשותה לאחר השלב הראשון של הכרת השכל נעשית בצורה שמשלבת חוויה. לא חוויה מפגרת, לא חוויה שסותרת את השכל, אלא חוויה שעוברת את ביקורת השכל אבל היא עצמה איננה רציונלית אלא מיסטית. 
 
כחלק מהנקודה הראשונה טענתי שבצורת החיים המוצעת נותנים מקום רב לתוצאה מה מקרב לקב"ה אחרי שהשכל לימד אותנו שהוא קיים וממילא יש דגש רב על המעשה. אני חושב שגם אתה תסכים שאנו לא מתנהלים בעולמנו בצורה שמה שחשוב ביותר זה רק השכל אלא מודים בכך שהמעשה לא פחות חשוב. אדם סביר יעדיף אדם עם כישורים ממוצעים ומיומנות פילוסופית בינונית מינוס אבל עם לב רחב ואכפתיות לזולת מאשר אדם גאון בטירוף שמידותיו מושחתות עד העצם. ההעדפה הזו היא לא רק במישור התוצאה מה טוב לחברה אלא גם כדרך חיים מה נכון יותר להיות. כך שגם בעולם הלא מאמין הדגש הוא יותר על עשייה מאשר על שכל. טוב לנו אדם ממוצע עם אישיות מוסרית נעלית מגאון מרושע. אז טענתי היא שגם הדת אומרת לנו לחיות כך. דגש על עולם המעשה, מעשה של עשיית רצון ה', אחרי שהגענו למסקנה שכלית שהוא קיים.

——————–
הרב:

השאלה איך מחליטים האם תפילה מועילה או לא: בשכל?
 
בקשר לאפשרות אחת: אני לא מבין מה הקשר בין כל מה שכתבת כאן לשאלה האם תפילה  מועילה או לא? אני לא מדבר על תפילה באופן כללי, אלא על בקשות והודאות שמדברות על התערבויות של הקב"ה בעולם. זה שיש בורא וייעודך לדעת אותו לא קשור לשאלה מה עושה התפילה. על זה יש לדון לפי שיקולים הגיוניים ומקורות שונים. לעמוד לפני ה' בתפילה אפשר כל היום ולמלל שבחיו בכל פה. אין לי בעיה עם זה (חוצמזה שזה נשמע לי משעמם ודי חסר ערך. אבל זה עניין אישי כמובן). השאלה מה מקומם של בקשות והודאות. בעיקר בקשות, כי הודאות אפשר להודות גם על חוקי הטבע ולא בהכרח על התערבות שלו שנעשית כעת.
 
בקשר לאפשרות השנייה: כאן אתה נכנס עם התירוצים, ועל כך בדיוק ראה בטור החדש (מהיום). בכלל התייחסתי שם קצת לדברים שהחלפנו כאן. כל עוד אין לי אינדיקציות שזה עובד אין לי סיבה לאמץ פלפולים מסוג זה. זה אפשרי כמובן (כפי שכתבתי שם), אבל ממש לא משכנע (כדברי האתאיסט). בכל אופן, השיקול שהעלית כאן הוא שכלי והגיוני (אם כי כושל לדעתי) ולא רגשי. לכן שוב חזרנו לכך שלרגש אין מה לעשות בעניין זה. בשאלות שבעובדה מחליטים עם השכל ולא עם הרגש. הרגש יכול לרצות אבל מה שרוצים לא קשור למה שיש. רק ילדים קובעים מה שיש לפי מה שהם רוצים.
 
הנקודה היסודית היא שאם היה לי מקור ברור מהתורה שזהו המצב אולי הייתי מאמץ את התירוצים הדחוקים הללו. השאלה למה בכלל לעשות זאת? מה מכריח אותי להתעלם מהשכל הישר שגם אתה מסכים שאומר אחרת. הרי לתורה אני מציע פירוש אחר שמתיישב עם המציאות. חז"ל והראשונים לא ידעו יותר מאיתנו על כך זה, ואין להם סמכות בתחום המחשבה. לכן אני טוען שזו זו סתם שמרנות ותו לא מידי. דומני שזו הנקודה החשובה כאן.
 
לגבי זה שחשת בעצמך שהתפילה מועילה לך, ראשית ראה דבריי בטור הקודם על חוק המספרים הקטנים. שנית, שאלתי בטור האחרון האם אתה מוכן להעמיד את זה למבחן אמפירי, או שאתה מעדיף להתחמק מהתמודדות עם מה שאתה עצמך מבין שלא נכון. אני מבטיח לך שאם תהיה משוכנע שעמידה על רגל אחת מועילה לך, ותעמוד כל יום שלוש פעמים על רגל אחת תחוש שלפעמים זה עוזר לך (מעבר לסינדרום הדיסוננס הקוגניטיבי, זהו פשוט אפקט פלצבו). 
 
סוף דבר, העלית שיקולים שבהיגיון ובשכל. ולכן אומר שני דברים: 1. זה לא דיון ברגש מול שכל אלא שכל מול שכל. 2. השיקולים נראים לי מתחמקים ולא משכנעים, וגם איני רואה שום סיבה להידחק.
 
 
לגבי הכיוון אליו אתה חותר, כאן שמטת את הקרקע מתחת כל הדיון. יש כאן אי הבנה קולוסלית. כשאני מדבר על תפקידו של השכל כוונתי לקבלת החלטות לגבי מה אתה חושב ומאמין. איך אתה חי ועד כמה אתה מתמקד בחוויות, זה עניין של טעם אישי ואני לא מתווכח על כך. לכן שתי הנקודות שהבאת כאן לגבי המשמעות של הרגש לא רלוונטיות. זו רק שאלה של טעם ואין מה להתווכח עליהן. השאלה איך צריך לגבש השקפת עולם, לא בשכל? על כך אתה צריך לומר מה דעתך כי על זה ורק על זה הוויכוח. בשביל זה הקדמתי בהודעה הקודמת את החקירה לגבי דבריך.  

———————
שואל:
בוקר טוב הרב,
 
מתברר שלא הובנתי נכון. 
 
שוב ושוב חזרתי על כך שהשכל הוא העיקרי, שגם אם אני חותר לחוויה רוחנית שמספקת את הנשמה, מילה מדויקת יותר לצורך הדיון מאשר רגש, הכל צריך לעבור דרך מבחן השכל והביקורתיות. 'חוויה מושכלת' כתבתי כמה פעמים. 
כך שאין קשר בין מה שטענתי כאן לבין חיים שבהם החוויה לא עוברת את מבחן השכל הישר. 
הכי קל להכניס את כל מי שטוען ששכל זה לא הכל בחיים, שלטענתי הם רוב מוחלט משומרי התורה בכל הדורות לרבות אנשי רחוב רשב"ם, לאותו סל עם ברסלברים מהסוג של הסרט (שכמובן עושים לדתיים מהסוג שאני מייצג כאן נזק גדול) ולכרוך את כולנו במועדון האקסקלוסיבי של חלושי הדעת. 
 
לצורך הדיון ארשה לעצמי להרגיש נפגע מהזיהוי עם ברסלב ולעבור קצת מהגנה להתקפה. 
נניח התחלנו לעבוד עם השכל והגענו למסקנה שתפילה לא בטוח עוזרת ושביקורת המקרא דווקא העלתה אי אלו טענות כבדות משקל. הגענו למסקנה, נניח, להיות חילוני או נוצרי. עכשיו אני רוצה להקשות על ההיגיון שלהם. וכי יש איזה שכל בעולם שיכול להסביר שאדם חי רק בשביל הנאות חומריות? וכי מה יש לצד השני להציע? עגלה ריקה זו מחמאה בשבילם. 
אם הדת היא אופיום להמונים, אז בעיניי החילוניות היא נתיב יציאה לחלשים. אנשים שעדיין לא השיגו את הדברים הבסיסיים בחיים, כסף, אהבה, משפחה וכיו"ב, ולכן עסוקים כל היום רק בזה. אוקיינוס של אנרגיה כשבגיל 55 כולם, הבליינים הקרייריסטים ואנשי עולם 'הזוהר', מגיעים למסקנה, הנשפכת מכל ריאיון של 'סלב' בכתבות אמצע של עיתוני סוף השבוע, ש"משפחה זה הכי חשוב", מסקנה שהדוסים המקומטים, החשוכים וחלושי הדעת הגיע אליה בגיל 20 ולכן כעת הם עם משפחה גדולה פי עשרה מאותו חילוני גאון הסובל מהצתה מאוחרת ואפס יכולת לחשוב עשרה צעדים קדימה. ועוד לא אמרתי מילה על אלימות, סמים, זנות, בגידות, חוצפה של נוער, אלכוהול וכיו"ב, שרשרת מילים שנוכחת בחיי כל הורה לנער חילוני מתבגר ובחיי חמי החרדי לא קיימת אפילו בעיתון.
 
נשאל את החילונים "בשכל" מה יקרה אם לכל האנושות יהיה הכל, מה תעשו אז? תבלו חמש שנים, תסחטו את העולם. ואז מה? זה כל מה שיש לעולם להציע? קידמתם את כל מה שאפשר לקדם דרך המדע, כל הטכנולוגיה פותחה, כל הרפואה שודרגה. מה הלאה? לאן אתם לוקחים את האנושות? מה יש לכם להציע לי חוץ מהרובד הבסיסי והנמוך ביותר של הקיום האנושי? אני מוקיר טובה לחילוניות שבנתה היטב את הפירמידה של מאסלו החביב, אבל לפיה כעת צריך לעבור לשלב הבא, השלב הדתי. השלב שמשלב דת עם מדע כמו שתיאר יפה הרב זקס בספרו השותפות הגדולה.
כל דתי לאומי נשוי שלא חושב על בגידה וחי ברמת חיים סבירה, לחילוניות אין כמעט מה למכור לו. אין לה סיבה אחת לקום בבוקר חוץ מאנשים לא חושבים שרואים סיפוק מגידול משפחה ותכלית בעבודה, ולא שאלו את עצמם אם חיי לכשעצמם אינם מטרה מדוע להביא עוד חיים כאלו זו מטרה? (ולא חסר אנשים באמת התייאשו מהעולם בגלל זה וקוראים לא להביא ילדים, רק אתמול קראתי טור כזה באתר הארץ. הייתי נותן לזה כותרת החילוניות כמתכון להשמדה עצמית). 
 
כפסיכולוגיה אני יכול להבין את צורת החיים הזו כי היא באמת מספקת אדם לא חושב, אבל כפילוסופיה היא כשל "לוגי" מהדהד. אם מקבלים את העובדה הברורה שהאדם מחפש משמעות וכל מי שלא הגיע לשלב של חיפוש משמעות בחייו זה כי הוא חלש שעדיין לא השיג את צרכי הקיום הבסיסיים שאותם החילוניות מציעה, אז מחפשים תשובה הגיונית למשמעות. פרנקל הציע כל מיני הבלים שאדם ימצא משמעות בלעזור לזולת ולא שאל את עצמו, כי הוא היה רופא לא פילוסוף, ומה התכלית לכך? 
רק לדת יש יכולת לספק משמעות ואם בעבר כשהדת הייתה נחשלת ופחות מפותחת מוסרית היה מקום לחילוניות, כיום, כשהחילוניות תרמה את תרומתה לביקורת הדת כפי שכתב הרב קוק, ונתנה לאנושות את מה שיש לה לתת, לא נשארו לה ביצים למכור. מכאן והלאה חייבים אמונה.
 
עכשיו אני רוצה לדיון בהיגיון מי סביר יותר. אצל כל האנשים החושבים ברור שהחילוניות היא השכל הצרוף והמזוקק, הרי להם אין שום דבר לא הגיוני בחיים, והדת היא המאותגרת מבחינת חשיבה. ברור שהחילונים הם האנשים החושבים והדתיים בסטנדרט הם טיפשים אא"כ ימצא להם מושיע שיגאל אותם מהנוסחה האומללה של או טיפש צדיק או חכם רשע. ואני אומר, זו צורת חיים עקומה להגיע למסקנה שכזו. בשכל! כי אם מישהו סבור שהכשלים הלוגיים שייתכן למצוא במסורת תורה שבעל פה מתקרבים להיות שווים לכשלים הלוגיים העצומים שיש בחיים חילוניים שאין בהם בדל היגיון וכל כולם חולשה זמנית למי שעדיין לא השיג את צרכי הקיום, לו או לשאר החברה (ואז הוא מוצא סיפוק בהומניות ולא חשב לשאול עצמו אם סיפוק צרכי החומריים אינו ממלא אותי למה שסיפוק צורכיהם של אחרים כן, ומה יקרה כשלכולם יהיה הכל מה נעשה אז? לא שמרתק אותי העתיד רק בתור בחינת הדרך זה מוכיח שהחילוניות היא מצב זמני שאין לה מה להציע לאורך זמן), אז יש לו בעיה קשה בהיגיון.
אישית באמצע לימודי הבגרות למתמטיקה ופיזיקה פיתחתי סלידה לחשיבה שכזו. כמה שנים מאוחר יותר ונגמלתי אפילו משחמט. שאלתי את עצמי אוקיי חשבתי, ואז מה? הנאה מעצם החשיבה אני יכול להפיק גם מלימוד תורה, דבר שאני עושה עד היום ולו כי לא מצאתי סיבה שפויה אחרת לקום בבוקר; הנאה מהתוצאה של הפיזיקה, היינו פיתוח העולם, זו הנאה של חלושי דעת. אלו שלא חשבו על העתיד, לא אמרו נו נניח כל הפיזיקה תתפתח עד אין קץ וכל השיפורים לחיי האדם יתבצעו מה הלאה? לזה אני צריך להקדיש את חיי? זה ייעוד העולם וסיבת קיומו? אין בזה בדל היגיון. 
 
חלק גדול מסביבתי הם אנשים עובדים ומוצלחים בתחומם, ואני תמיד אומר לעצמי אוקיי נניח זכית עכשיו בפיס מה יש בחייך? כלום ברוטב שום דבר. הכל זה אמצעי לכסף שהוא אמצעי לחומריות. מי שיש לו את זה לא יכול להיות חילוני בהיגיון, ונמצא שהחילוניות היא מצב זמני. כך ההיגיון אומר, אבל זה היגיון של חיים לא היגיון מהסוג הרווח שתמיד מייצר תמונה כאילו הדת היא הפחות הגיונית מאשר החילוניות, כשהאמת היא שאין שום דבר הגיוני בצורת החיים החילונית ועדיף (לוגית!) לבלוע עשרות קושיות על חז"ל, מאות רבנים רדודים ואלפי בחורי ישיבות ללא מענה לוגי לטענות האקדמיה, מאשר להגיע למסקנה החילונית וצורת החיים חסרת ההיגיון בה חיים רוב החילוניים.   
 
על סוג כזה של שכל אני מדבר. 
שכל שלא דן במעבדה ושוקל במאזניו ומגיע למסקנה שבחילוניות הרציונלית הטהורה אין שום פגם לוגי ובדת יש טענות על כשלים. אני רוצה שכל שחי את החיים וטוען בהיגיון שאין לחילוניות מה להציע ולכן על דרך האלימינציה אין אף דרך סבירה לוגית חוץ מלהיות מאמין (עכשיו אפשר לדון מול הדתות, אבל הנצרות נקברה אחרי ששת הימים כי טענתה על נטישת עם ישראל הופרכה בקול רעש גדול אחרי שהקב"ה ברוב חסדיו קיים את כל נבואות הנביאים בצורה שאף אדם לא חלם שיקרה ואמר לנוצרים יקיריי טענתם טענה שנטשתי את עם ישראל והנבואות לא עליו? בואו לירושלים ותסעו בבגין מצד לצד ותראו את התגשמות נבואת זכריה ויותר, סעו בכביש 6 מקצה הארץ לקצה ותבינו עד כמה אתם מגוחכים. ומצד האסלאם הרי הוא נופל בכל הכשלים שמאשימים בהם את היהדות ובעוד כמה). זה אולי סוג אחר של היגיון, אבל זה היגיון של החיים עצמם שבעיניי הוא חזק הרבה יותר מההיגיון המנותק מהיישום והיגיון של מעבדה.
את אותו סוג של היגיון ושכל אני רוצה לקחת לחיים הדתיים. חיים שאחרי שאדם שוכנע בשכל שיש אמונה אז הוא חי אותה כחוויה ולא רק כשכל. אגב טענתי היא לא שהשכל אומר לחיות חיים של חוויה רוחנית אלא שהדת דורשת זאת. הוויכוח הוא בהבנת הדת. אני טוען שהדת אומרת לנו אחרי שתהיו משוכנעים בשכל שיש בורא תחיו חיים רוחניים שבהם נוכחת החוויה הדתית ולא רק השכל. כמובן שהשכל מבקר את החוויה כדי שלא נהיה כלה ברסלברית חסרת דעת, שצורת החיים שלי קרובה יותר לליבוביץ מאשר אליה, אבל החוויה הדתית נוכחת בגדול. בסוף כתבת שאם לזה התכוונתי אז יש כאן אי הבנה קולוסלית, אבל לזה בדיוק מה שהתכוונתי ומההתחלה כתבתי שהשכל הוא העיקרי ואני מדבר על צורת החיים היהודית. זה ממש לא עניין של טעם אישי אלא הדרך היחידה לדת בעיניי. דרך שאחרי השכל מנכיחה בחיים את החוויה ובזכותה היא נמנעת מכל הכשלים הדתיים עליהם הצבעתי בדוגמאות. 
 
כשהגישה לחיים הדתיים היא אך ורק שכל אז בודקים, רגע אני מתפלל בשביל להשיג משהו, כי אין משהו אחר בחייו של השכלתן, ואם זה לא עוזר אז תפילה זה הבל וכל היהדות עד ימיי היא טעות כושלת שניזונת משמרנות עבשה שרבנים אמיצים עדיין לא ניערו מחיינו הנאורים. אך כשהגישה היא חוויה מושכלת וחיפוש תחושת קרבה לה' היא חלק מרכזי מהדברים אחריהם יהודי דתי רודף אז לא נגיע לשאלה הזו וגם אם נגיע נמצא סיפוק בעצם מעמד התפילה או שנחוש לפעמים מענה (בוודאי לא משהו אמפירי כי הרי הקב"ה מנהל את העולם בדרך הטבע לכן תמיד זה הכל על הגבול שגם אפשר להסביר ב'חילונית' אבל למי שחי בצורה שאני מציע זה יספק אותו ולכל הפחות לא יסתור את השכל וכשאין סתירה לשכל מהחוויה הרוחנית אז גם היא חשובה בניגוד למי שממשיך עם השכל הראשוני והעיקרי לכל חייו).
 
לא יודע מה בדבריי לעיל סיווג אותי עם כל אותם רגשנים שהתנערו מהשכל (הציטוט ההוא מר' נחמן? זה היה רק להמחיש שעמדותיי נוכחות ביהדות אז אין להציג אותי כאילו המצאתי משהו. הדבר היחיד הלא רציונלי בחיי חוץ מתפילה, כמיהה לבית מקדש, השגחה פרטית וכיו"ב זה מסקנה לוגית שהגעתי אליה לקחת 'סגולה ספרדית' אחת ולבצע אותה בקפדנות כדי להמחיש לעצמי שיש בחיי הדתיים גם פן של ביטול השכל לרגע בפני האמונה). 
 
אם יורשה לי לרגע לקחת את החנית מידי הרב ולאחוז בנשק החביב של להסכים עם הכל אך לחלוק על המסקנה, אז אני מסכים עם הרב בכל הטענות בטור שבאתר. כל רגש וכל חוויה רוחנית וכל חיים של נשמה צריכים להיות מפוקחים על ידי השכל. כתבתי זאת כבר מההתחלה. שום דבר אסור לו שיהיה סותר את השכל. אבל השכל שהגיע למסקנה שיש תורה צריך להמשיך להתאמץ וכך יגיע למסקנה לוגית שהדת כוללת חוויות רוחניות שמספקות את הנשמה, שלוגית היא קיימת לפי הדת, ולכן צורת ההתנהלות הדתית כוללת נתינת מקום לחוויות הללו. לא כטעם אישי אלא כחלק אינטגרלי מהיהדות שאי אפשר כלל בלעדיה. 
 
לקחת ראש מדעי של שכל ולהגיע אתו למסקנה שיש אמונה אבל אז להמשיך לעבוד רק אתו במקום להפנים שהאמונה הזו דורשת חיים שבהם השכל הוא העיקר אך לא הכל, זהו כשל לוגי ודתי גם יחד בעיניי.
 
בצורת החיים הזו נמנעים מכל הכשלים על השגחה ובית מקדש ותפילה וערעור המסורת והרהור על י"ג עיקרים וכיו"ב והיא צורת החיים הדתית היחידה (אפשר להתווכח על מינונים, על המנעד שבין הגר"א לר' נחמן, אבל להבנתי כל קצוות היהדות מסכימים לטענתי שצורת החיים הדתית איננה רק שכל ויש לכך השפעות גדולות).
ואם נחזור רגע לנושא הדתלשי"ם אין לי שום ספק שאם רוצים למנוע יציאה אז חיים בצורה הזו של רק שכל לא יעזרו כלל. צריך את השכל לשכנע, צריך להחזיק צמוד לחזה את ארסנל הטיעונים השכליים, אבל ללא ההתקדמות לשלב הבא של חיים הגיוניים שכוללים גם חוויות רוחניות מיסטיות-נשמתיות וכו', לעולם לא תיפתר בעיית היוצאים.
 
מצטער על האריכות והכפילות שבדבריי,
מחילה אם בלהט הדברים אני חורג מהצורה הראויה בה צריך לדון עם תלמיד חכם,
תודה רבה על הנכונות לענות בהרחבה ובסבלנות,
ושבת שלום:)!

—————————–
הרב:

הכל בסדר ואין על מה לבקש מחילה.
אתה חוזר שוב ושוב ומערבב בין שני המישורים שביניהם ביקשתי ממך להבחין (ושרק על אחד מהם אני מוכן להתווכח). הערבוב הזה עצמו מכניס אותך לקטגוריה של ברסלב על אף מחאותיך.
ביקשתי ממך להתמקד בדיון על תפילה, מפני שלצערי אני לא יכול להתייחס כאן לכל האורך הזה ולנהל רק בשרשור הזה עשרות ויכוחים במקביל. אתה ודאי מבין שזה לא מעשי (כשיש לי עוד עשרות שרשורים מקבילים).
רק אומר שיש בדבריך כאן לא מעט שגיאות וערבובים ובהחלט גם כמה דברים שאני מסכים איתם ומעולם לא התווכחתי עליהם (וכבר כתבתי זאת) וחבל לשפוך כאן בערימה את הכל. הוויכוח בינינו, אם ישנו, הוא רק במישור של קבלת ההחלטות והאמונות. אורח החיים הוא עניין של טעם אישי ואין טעם לדון עליו.
דומני שמיצינו. כל טוב.

———————-
שואל:
שבוע טוב הרב,
 
תודה רבה על ההתכתבות, נהניתי והחכמתי. 
בשבת התחרטתי על המייל האחרון כי חלק גדול מתוכנו ורוב סגנונו לא היו במקום, ואולי בהזדמנות או בקצרה יותר, באתר, או כשיהיו לרב פחות שרשורים מקבילים לנהל.., ייצא לדון שוב.