מדעי המוח והמשפט: מבט פילוסופי-מדעי על הדטרמיניזם במשפט

בס”ד

המאמר מוגש כמנחת עני לידידי עוז, השופט והאלוף מנחם (פכו) פינקלשטיין יצ”ו. עסקנו בנושא הזה לא פעם בשיחותינו, ושמחתי על ההזדמנות לגבש את מחשבותיי ולהעלותן על הכתב לכבודך.

אני מכיר אותך כאדם בעל סקרנות בלתי נדלית, ענווה, רצינות וקפדנות, שמשולבות בחוש הומור נפלא, כנות ויושר, מאור פנים, ידע מקיף ורבגוני, שכל ישר ועניין באנשים כמו גם בתחומי ידע שונים. איחוליי לשנות פעילות נוספות רבות ופוריות, בבחינת “מוסיף והולך”, שכולנו נמשיך להיאות לאורך. עד מאה ועשרים (לפחות).

אִם נִזְכֶּה וְהַזְּמַן הַמָּהִיר
לאֹ יֹאמַר לָנוּ פֶּתַע: הֶרֶף!
עוֹד נֵלֵךְ, יְדִידִי,
בִּשְׁבִילֵי גַּן־מֵאִיר,
נִשְׁעָנִים עַל מַקְלוֹת, עִם עֶרֶב.
[…]

מֵעָלֵינוּ יָנוּעוּ עֵצִים
שֶׁיֵאוֹרוּ בְּאוֹר בֵּין־עַרְבַּיִם.
הִכַּרְנוּם בְּעוֹדָם עֲצִיצִים
וְהִנֵּה רָאשֵיהֶם בַּשָּׁמַים.וְהִנֵּה בַּהֲדַר קוֹמָתָם
הֵם בְּרַעַשׁ וָרַעַד סְבָבוּנוּ.
הַשָּׁנִים שְׁהִגְבִּיהוּ אוֹתָם
הֵן אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁכְּפָפוּנוּ.

[…]

וְאַט־אַט מִזִּקְנָה וְחֻלְשָׁה,
אֶת רָאשֵׁינוּ נַצְנִיחַ אֶל בֶּרֶךְ.
וִילָדִים יִקְרְבוּ בִּלְחִישָׁה
וְיֹאמְרוּ: נִרְדְּמוּ, בְּנֵי תֶּרַח…

(אלתרמן, “גן מאיר בתל אביב”)

מבוא

מדעי המוח צוברים תאוצה רבה בשנים האחרונות. הבנתנו בנוגע לאופן פעולתו של המוח והקשר בינה לבין החלטותינו ופעולותינו בכלל מתרחבת ומעמיקה מדי יום. תקציבי עתק מוקדשים להקמה ותפעול של מכונים חדשים לחקר המוח ברחבי העולם, וכמובן גם בישראל.[1] במסגרת זו מתרחש מעבר מרתק של שאלה פילוסופית עתיקת יומין, הדטרמיניזם וחופש הרצון, מתחום הפילוסופיה לתחום מדעי הטבע. אם פעם היה ברור לכול שמדובר בשאלה פילוסופית שאינה נגישה למחקר מדעי, הרי שבימינו הולך ונעשה ברור שמדובר בשאלה שכנראה תוכרע בכלים מדעיים (לא מעט חוקרי מוח סבורים שהיא כבר הוכרעה).[2] במכוני המחקר נוצר קונצנזוס רחב למדי (אם כי לא מלא) סביב תמונה מטריאליסטית ודטרמיניסטית, שלפיה האדם הוא מכונה פיזיקלית דטרמיניסטית, כלומר שמכלול הנסיבות בהווה מכתיב בצורה חד-ערכית (determines) את כל פעולותיו של האדם בעתיד. הדטרמיניזם גורס כי מה שאנחנו מכנים “שיקול דעת” אינו אלא חישוב מכני (ליתר פירוט, ראו להלן בפרק ב). לתמונה הזאת יש השלכות מרחיקות לכת בהקשרים אנושיים, פילוסופיים וכמובן גם משפטיים.

עיסוק שיטתי בסוגיות הללו דורש כיום התמחויות מולטי-דיסציפלינריות. הוא נזקק לפילוסופיה, פיזיקה, מדעי המוח, ביולוגיה, מדעי המחשב, לוגיקה, מתמטיקה, פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, נוירופיזיולוגיה, מכשור רפואי ועוד. אין פלא שגם מומחים נכשלים לעיתים בטעויות, עקב חוסר ידע או מיומנות בחלק מהתחומים הללו או בגלל הטיות שבהשקפת עולם. בספרי מדעי החופש[3] עמדתי על התופעות הללו והדגמתי אותן, וטענתי שאחד הגורמים לכשלים בשיח הוא חוסר בניתוח מושגי. הצגתי שם תמונה שיטתית ומקיפה שדוגלת בליברטאניזם, כלומר ברצון חופשי, שמעוגנת בשיקולים פילוסופיים ומתיישבת עם ממצאי המחקר המדעי. מטרתי הייתה להראות שהקונצנזוס שתואר למעלה הוא פזיז.

במאמר זה קצר המצע להציג טיעונים לטובת הליברטאניזם. מטרתי כאן לשרטט את קווי המתאר של הוויכוח (בהדגשת נקודות שעשויות לבלבל אנשים שאינם מצויים בתחום) ואת השלכותיו על המשפט, ובעיקר להצביע על כשלים והנחות יסוד סמויות בשיח. מסקנתי תהיה שבמסגרת השיח הזה מתפתחת מהפכה של התפיסות המשפטיות היסודיות ביותר, בלי שכולנו נותנים עליה את הדעת ולפעמים מבלי לשים זאת בפירוש על השולחן. אנחנו מאפשרים למומחים לקבוע את הדוקטרינות הבסיסיות הללו, אך לא תמיד בידיהם הכלים הדרושים לכך. כדי לקצר אפנה בעת הצורך לספרי הנ”ל ולמקורות בודדים, נגישים ובהירים ככל האפשר.[4] להתרשמותי, בישראל, יותר מאשר בעולם, יש קהילות מקצועיות שעדיין אינן מודעות דיין לצורך בבירור הסוגיות הללו והשלכותיהן.[5] תקוותי שמאמר זה, מעבר לתוכנו, יתרום גם להתעוררות השיח החשוב הזה.

בפרק הראשון אגע בקצרה בבעייתיות של עדות מומחי מוח בבית המשפט. בפרק השני אתאר את שתי הגישות, הדטרמיניסטית והליברטאנית. בפרק השלישי אתייחס להשלכות משפטיות בסיסיות של הוויכוח הזה, ובפרק האחרון אגע בהטעיות אופייניות בהצגת ההשלכות הללו בפני משפטנים. בסוף אסכם את עיקרי הדברים.

א. מומחים בבית המשפט: מדעי המוח

העולם המשפטי כבר הורגל בהתייחסות למומחים מדיסציפלינות שונות. לענייננו רלוונטית בעיקר ההתייחסות לפסיכיאטריה, שגם היא נוגעת בשאלת הדטרמיניזם. פסיכיאטרים רבים מניחים, לעיתים כמשׂיחים לפי תומם (ראו לדוגמה במאמרו של דב אלכסנדרוביץ, “האחריות הפלילית והפסיכיאטר”,[6] להלן: אלכסנדרוביץ), תמונה דטרמיניסטית. בחלקו השלישי של ספרי[7] הראיתי שלקביעה הזאת אין בסיס מדעי מוצק, פרט להיותה פרדיגמה מקובלת ויעילה במחקר ובטיפול. לשון אחר, יש לה הצדקה מתודולוגית אך לא בהכרח מהותית. ובכל זאת, לרוב המשפטנים אין כלים לבחון את החומר המדעי, ולכן מתעוררות בעיות לא פשוטות בבואם לפרש אמירות מדעיות שמוצגות בפניהם.

במדעי  המוח המצב קשה יותר. החומר טכני הרבה יותר ונגיש פחות להדיוטות. יש בנותן טעם להביא הערה חשובה שמובאת אצל פרופ’ אלומית ישי:[8]

ניטה פראחאני, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת דיוק, מתנגדת להכנסת צילומי מוח לבית המשפט. לטענתה מאמינים המושבעים[9] לכל דבר “מדעי”, ולכן סריקות מוח, שאינן החלטיות, עשויות להטות את הכף. פרופ’ פראחאני מתריעה על תופעה מדאיגה: הציבור מוכן לקבל כל הסבר שבו מוזכרים מונחים ממדעי המוח (neuroscience) או צילומים מסריקות מוח כהסבר מדעי טוב ומספק, גם כאשר האינפורמציה שגויה, חלקית, בלתי-רלוונטית, או לא-הגיונית.

תחום מדעי המוח חדש יותר ומוכר פחות מאשר הפסיכיאטריה, והמידע והתמונה שעולה ממנו משתנים בקצב מהיר. בגלל כל הסיבות הללו עדיין אין התמודדות משפטית שיטתית עם מדעי המוח, בוודאי לא בישראל. מומחים לחקר המוח יכולים להצהיר בבית המשפט שהאדם הוא מכונה דטרמיניסטית, ואף להציג זאת כממצא מדעי (ראו דוגמה בסוף המאמר). השופט מוצא את עצמו נאלץ להתמודד עם תפיסות פילוסופיות שמוצגות בפניו כאילו היו עדות מומחה.

גריני וכהן כותבים כבר בשנת 2004:[10]

Our moral intuitions about criminal responsibility are transforming, and the Court is failing to transform pari passu with us.

הנושא העיקרי מתחום מדעי המוח שעולה בהקשר המשפטי הוא סריקות מוח. סריקות מוח מוגשות לבית המשפט בארצות הברית (בישראל מעטות מאוד בינתיים),[11] והשאלה כיצד להתייחס אליהן כבר “נמצאת בחדר”. רבים מתריעים (ראו למשל אצל Avery)[12] על סתיר­ות וחוסר עקביות בהתייחסות של בתי משפט לסריקות מוח במישור הראייתי. דווקא בגלל הבעייתיות שתוארה כאן, רוב הספרות שנכתבת עבור משפטנים עוסקת בבעיות של קריאה, פרשנות ופענוח של סריקות מוח ומשמעותן (ראו מבוא מצוין לשופטים אצל Jones[13] ומראי מקומות רבים בהערה 17 שלו). דנים שם בעיקר בשאלות של דיוק, רלוונטיות הממצאים לשאלות שעל הפרק, סוג הסריקה (מבני או פונקציונלי), הנחות סטטיסטיות ועוד. משפטנים אינם מבינים לעיתים שהתמונה המוצגת בפניהם אינה צילום במובנו הקלסי והפשוט, אלא תוצאה של עיבוד סטטיסטי ומיצוע באמצעות אלגוריתמים מסובכים, כל זה רווי כמובן בפרשנויות ובהנחות לא פשוטות ושנויות במחלוקות. ואולם, ענייני במאמר זה אינו  בניתוח ושימוש בנתונים, אלא במשמעותם העקרונית של מדעי המוח לתפיסות יסוד במשפט.

ב. דטרמיניזם וליברטאניזם: מבוא כללי

 

מטריאליזם ודואליזם[14]

אפתח בתיאור של ויכוח משיק, אך לא חופף, לוויכוח על הדטרמיניזם. התפיסה המטריאליסטית גורסת שאין באדם ממד לא חומרי. המטריאליסט המפוכח אינו מכחיש את קיומו של ממד מנטלי באדם, תחושות, חוויות, רצונות, חשיבה, רגשות, זיכרון וכדומה, אבל הוא תולה את כל זה בגוף החומרי. לדידם של רוב המטריאליסטים בני זמננו, הרובד המנטלי מגיח (emerges) מתוך המכלול החומרי, כלומר המבנה של המוח יוצר תחושות, חוויות, רצונות, חשיבה, רגשות וכדומה. לגישתם,  אין אפוא הצדקה להנחה בדבר קיומה של סובסטנציה נוספת באדם מעבר לחומר (נשמה או נפש). גישה זו קרויה כיום אמרגנטיות.

כנגד המטריאליזם האמרגנטי עומדת התפיסה הדואליסטית, הגורסת שהאדם הוא הרכבה של חומר ורוח. מעבר לגוף ובצמוד אליו יש בנו רכיב נוסף, לא חומרי, שניתן לכנות אותו רוח (או נפש או נשמה).

דטרמיניזם

לפי התפיסה הדטרמיניסטית של הטבע, שהתחזקה מאוד במדע המודרני, לכל אירוע שקורה בעולם יש סיבה פיזית. התיאור של יחסי הסיבתיות הללו הוא בעצם חוקי הטבע. מקובל לחשוב שחוקי הטבע קשיחים, ובהינתן מערכת נסיבות מלאה X בזמן t1, המציאות תשתנה לפי חוקי הטבע ותגיע בהכרח בזמן t2 למצב הבא Y. אין לגוף החומרי אפשרות להגיע למצב אחר. למרות חילוקי הדעות המעטים הקיימים בנוגע לתמונה זאת, היא מוסכמת כמעט לגמרי (כולל עליי עצמי).[15] ואולם, הדטרמיניזם הפילוסופי (להבדיל מהמדעי) שבו אנחנו עוסקים נוגע לאדם ולא לטבע הדומם ולפיזיקה.

הדטרמיניזם כגישה פילוסופית נסמך במידה רבה על ההנחה הרדוקציוניסטית (או הפיזיקליסטית) שלפיה העולם כולו הוא בעצם פיזיקה. הכימיה, הביולוגיה והפיזיולוגיה שלנו, בני האדם, אינן אלא הרכבות של תהליכים פיזיקליים סבוכים. במילים אחרות, הבסיס לדטרמיניזם הוא מטריאליזם. התיאור הזה פשטני ולא לגמרי מוסכם (אם כי יש בנוגע אליו קונצנזוס רחב למדי בעולם המדעי). יתר על כן, הוא גם אינו נחוץ בהכרח כדי להחזיק בתמונת עולם דטרמיניסטית. אני מאמץ אותו כאן בעיקר מסיבות דידקטיות, כדי להראות שאפילו בתמונה הקשיחה הזאת יש מקום לרצון חופשי.

כל פעולה של אדם בעולם היא תנועה של גוף חומרי, ולכן מתבקש שתהיה כפופה לחוקי הטבע, ולכן דטרמיניסטית. תנועה של איבר כלשהו יסודה בכיווץ של שריר. התכווצות השריר מופעלת על ידי פקודה מהמוח, שעוברת דרך המערכת העצבית לאותו איבר. ואולם, הפקודה הזאת אינה אלא זרם חשמלי, וחוקי הפיזיקה מלמדים שזרם חשמלי נוצר משדה כוח חשמלי. אלא שהשדה החשמלי במוח גם הוא אירוע פיזיקלי, ולכן גם לו חייב להיות מקור פיזיקלי כלשהו וכן הלאה. הדטרמיניסט טוען שאי-אפשר לנתק את השרשרת הזאת. ההנחה שאחד השלבים בשרשרת הזאת מתחולל ללא מקור פיזיקלי סותרת את חוקי הפיזיקה.

המסקנה שעולה מכאן היא שמבנה המוח מכתיב את הזרמים החשמליים ובאמצעותם את הפעולות שנעשה ואת ההחלטות שנקבל. המוח עצמו הוא תוצר של גנטיקה והשפעות סביבתיות וחיצוניות שונות, אבל לענייננו, הדטרמיניסט טוען שבהינתן מבנה ומצב מוחי ספציפי, הדבר מכתיב את ההחלטה של האדם באופן מלא. לגישתו, תגובה של אדם לגירוי או פעולה בנסיבות מסוימות נעשית בדיוק כמו עיבוד מכני של קלט במחשב ויצירת פלט. הגירוי והנסיבות נקלטות במוח שעושה עליהם חישוב (התלוי כמובן במבנהו), והתוצאה היא פלט שהוא ההחלטה וההוראה לפעולה, ובעקבותיהן הפעולה הפיזית עצמה.

ליברטאניזם ודואליזם

כאמור, הדואליסט סבור שיש באדם רכיב לא חומרי. מעצם טיבו, רכיב זה אינו כפוף לחוקי הפיזיקה, שכן הוא אינו יש פיזיקלי. ואולם, דואליזם כשלעצמו אינו יכול להוות בסיס מספיק לליברטאניזם, גם בגלל האפשרות שרכיב זה מתנהל גם הוא על פי חוקים דטרמיניסטיים (גם אם לא  חוקי הפיזיקה). יתר על כן, גם הדואליסט מסכים שפעולותיו של אדם הן תנועות פיזיות של עצמים חומריים (איברים וגוף). כפי שהסברתי למעלה, הפיזיקה מלמדת אותנו שפעולות פיזיות בהכרח נגרמות מכוח סיבות פיזיקליות. כך לדוגמה, החוק השני במכניקה הניוטונית קובע שאובייקט חומרי נע אך ורק אם פועל עליו כוח פיזיקלי, וכוח פיזיקלי מתחולל על ידי גורמים פיזיקליים (מקורות מטען).[16] אם הרוח (או הרצון שלנו) מניעה אלקטרון במוח ויוצרת זרם חשמלי, הרי שלזרם הזה אין סיבה פיזיקלית. הדבר סותר את חוקי הפיזיקה.

לכאורה הליברטאן צריך לדחות את תמונת העולם הפיזיקלית ואת חוקי הטבע, אך זה בלתי סביר, שכן ראינו כי הדטרמיניזם הפיזיקלי מעוגן היטב בממצאים מדעיים. זהו הטיעון המרכזי נגד הליברטאניזם.[17] הליברטאן מצוי בדילמה בין המידע המדעי-פיזיקלי לבין האינטואיציה הליברטאנית שלו. כאמור, כאן לא אוכל להיכנס לשיקולים השונים שעליהם מתבססת האינטואיציה הליברטאנית ושמשמשים בהכרעה בין שתי האינטואיציות הללו,[18] אבל בשורה התחתונה הליברטאן המפוכח, נוסף על היותו דואליסט, אינו יכול להימנע גם מסיוג כלשהו של חוקי הפיזיקה. לגישתו, אדם שפועל מכוח הכרעה חופשית מניע אלקטרונים בלי כוח פיזיקלי שגרם לזה. אומנם גם הוא סבור שלתנועת האלקטרון הראשון יש סיבה, הרצון האנושי, אבל אין זו סיבה פיזיקלית. מכאן והלאה מתחילה שרשרת שמתנהלת על פי חוקי הפיזיקה. לדידו אין מנוס מההנחה שפעולה אוטונומית של אדם (הרגע בו הוא “בוחר”) חורגת מחוקי הפיזיקה.

שלושה מכניזמים: דטרמיניזם, אינדטרמיניזם ורצון חופשי

אחד הטיעונים הנפוצים נגד הליברטאניזם הוא טיעון בעל מבנה דילמה שהועלה על ידי הפילוסוף ההולנדי פיטר ואן אינוואגן.[19] בניסוח פשטני: אם יש לפעולה האנושית סיבה, כי אז מדובר בדטרמיניזם; אם אין סיבה – אזי זו פעולה אקראית, סתמית, אינדטרמיניזם. מכיוון שקיים אחד משני המצבים – יש סיבה או אין סיבה (אין אפשרות שלישית) – הרי שבכל מקרה אין בחירה חופשית.

הכשל בטיעון זה מצוי בכך שהוא מניח את המבוקש. הליברטאן גורס כי יש מכניזם שלישי, רצון חופשי, שאינו דטרמיניזם וגם לא אקראיות.[20] במילים אחרות, לגישתו האינדטרמיניזם מתחלק לשני מכניזמים שונים: רצון חופשי ואקראיות. פעולה אקראית היא פעולה שקורית סתם. פעולה דטרמיניסטית היא פעולה שנעשית מכוח סיבה שמכריחה אותה. פעולה של רצון חופשי היא פעולה ללא סיבה, אבל אינה סתמית. אדם שמכריע החופשי פועל מתוך שיקול דעת ולשם תכלית כלשהי. עם זאת אין סיבה פיזיקלית שמכריחה אותו לכך, ולכן זהו אינדטרמיניזם.

כשלים בהבנת הליברטאניזם: מודל המִתווה הטופוגרפי

ואן אינוואגן מניח מבלי משים שבתמונה הליברטאנית האדם פועל בחלל ריק, ללא השפעות וללא סיבות. סיבות והשפעות נקשרות אצלו לתמונה הדטרמיניסטית. זו הנחה נפוצה להפליא בדיונים אלו. כך, בכל פעם שבה אנחנו מתבשרים על מציאת גן שאחראי על אלימות, אמונה באלוהים, פזרנות, קמצנות וכדומה, הדבר נתפס כהוכחה לתמונה הדטרמיניסטית וכפִרכה על חופש הרצון. כאשר מסבירים התנהגות אנושית של אדם ספציפי או התנהגות אופיינית לקבוצה, גם זה ניתן במונחי סיבה ומסובב, ושוב הדבר לכאורה מוביל לדטרמיניזם. אם החינוך או הגנטיקה משפיעים עלינו, אות הוא שאיננו פועלים באופן חופשי. כך למשל, הפרדיגמה הפסיכיאטרית המקובלת היא שהסבר פסיכיאטרי הוא סיבתי, והטיפול הפסיכיאטרי הוא טיפול בסיבות להפרעה.[21]

הליברטאן אינו מקבל את התפיסות הללו. בראש ובראשונה ברמה העובדתית, אין כל הסבר גנטי (או פסיכיאטרי) המציע הסבר מלא להתנהגות אנושית. לעולם מדובר בקורלציות ובנטיות, בתיאור של מגמות של קבוצות אנשים ולא בקביעה חד-ערכית באשר לאדם ספציפי. הדטרמיניסט רואה זאת כבעיה טכנית (פשוט המידע המדעי שבידינו אינו מלא), אך הליברטאן רואה בזה בעיה מהותית, שכל התקדמות מדעית לא תפתור אותה.

הטיעונים שהובאו למעלה תוקפים בעצם קריקטורה של הליברטאניזם. הליברטאן המפוכח מקבל את חוקי הטבע, וכמובן אינו מכחיש את קיומן של השפעות שונות על ההתנהגות של בני אדם: הגנטיקה, החינוך והסביבה, האינטרסים והיצרים, הפסיכולוגיה הפרטית והחברתית שלו ועוד. אלא שהדטרמיניסט רואה את מכלול הגורמים הללו כמה שקובע חד-ערכית את ההתנהגות וההחלטות של האדם. האדם אינו אלא המכלול הזה כולו, הא ותו לא. לעומת זאת, לפי הליברטאן מדובר בגורמים שמשפיעים על ההתנהגות (כולם מובאים בחשבון בשיקול הדעת של האדם), אבל אינם קובעים אותה חד-ערכית.

ניתן להבין טוב יותר את התמונה הליברטאנית המפוכחת באמצעות המשל הבא. חִשבו על זרם מים שנע על פני מתווה טופוגרפי כלשהו, ובו גיאיות, הרים, גבעות, אוכפים, עמקים ועוד. המים תמיד ינועו למקום הנמוך ביותר שנגיש להם (מינימום אנרגיה פוטנציאלית). המתווה שסביבם מכתיב באופן דטרמיניסטי את מסלול ההתנהלות שלהם. זוהי התנהלות דטרמיניסטית. לעומת זאת, אדם שנע על פני אותו מתווה, כגוף פיזיקלי ברור שגם עליו יש השפעות שונות שמנסות לדחוף אותו לכיוונים שונים (מינימום אנרגיה). המתווה הזה מתאר את מכלול ההשפעות שתוארו למעלה, תוצאה של הגנטיקה, החינוך והסביבה, שמפעילות כוחות המנסים לגרום לאדם ללכת לכיוונים מסוימים (ירידות), שאליהם נוח לו יותר ללכת, ולמנוע ממנו ללכת לכיוונים אחרים (עליות). ואולם, בניגוד למים, הליברטאן סבור שלאדם יש בחירה חופשית, והוא יכול להחליט לפעול בניגוד לכוחות שפועלים עליו (לטפס על הר או להימנע מירידה לעמק). הדבר ידרוש ממנו מאמץ, אבל הוא באפשרותו. הליברטאן מסכים שהכרעה של אדם אינה חופשית מהשפעות. היא חופשית רק במובן הזה שהסביבה אינה מכתיבה באופן חד-ערכי את התוצאה. לכן לדידו הממצאים הגנטיים והפסיכולוגיים-סוציולוגיים-פסיכיאטריים נוגעים לנטיות של האדם, אבל אינם נותנים הסבר מלא להתנהגותו. הם מתארים לכל היותר התנהגות ממוצעת של קבוצה ולא התנהגות של אדם בודד. כל אלו יוצרים את המתווה הטופוגרפי שבתוכו פועל האדם, אך מעבר לכל ההשפעות מצויה ההכרעה החופשית של האדם, ולזו אין הסבר מדעי-סיבתי.

גם הליברטאן (המפוכח) מאמץ כפרדיגמה מדעית את הדטרמיניזם המטריאליסטי. בבואנו להסביר התנהגויות ופעילויות מוחיות, אין כל תועלת בהנחה שתיתכן התנעה של תהליך כזה מכוחו של הרצון ולא מכוח גורם פיזיקלי. הדבר לא יוביל אותנו לכל הסבר או ניבוי (כי איננו יודעים היכן וכיצד זה קורה), ולכן זו פרדיגמה לא מועילה במישור המדעי.[22] עם זאת, אין בכך כדי לומר שהיא אינה נכונה עובדתית. להפך, האינטואיציה של רובנו אומרת שלאדם יש רצון חופשי, וזו גם ההנחה שביסוד תפיסות המשפט המקובלות. הליברטאן טוען שהדטרמיניזם הוא פרדיגמה יעילה מדעית אך לא בהכרח טענה אמיתית על המציאות. פילוסופים, פסיכיאטרים וחוקרי מוח רבים נכשלים בנקודה זו, בעוברם מהנחה מתודולוגית לטענת עובדה.

ליבט: האומנם הכרעה מדעית?[23]

החל מאמצע שנות השישים של המאה הקודמת כבר היה ידוע שלפני שאדם עושה פעולה נוצר במוחו אות חשמלי, שמבטא פוטנציאל מוכנות לפעולה, המכונה RP (readiness potential). בסוף שנות השבעים חשב הנוירולוג האמריקאי בנג’מין ליבט להשתמש במידע הזה לבדיקה מדעית של שאלת הדטרמיניזם. לשם כך היה עליו לסדר שלושה אירועים על פני ציר הזמן: הופעת ה-RP, ההחלטה לפעול והפעולה עצמה. הפעולה היא כמובן השלב האחרון, והשאלה שאותה שאל הייתה: מה סדר ההופעה של שני האחרים? אם ההחלטה לפעול מופיעה לאחר ה-RP, כי אז ברור שזו אינה החלטה חופשית (שכן ה-RP יצר אותה, ולכן ניתן גם לצפות אותה עוד בטרם התקבלה במוחו של הנבדק). במצב כזה, תחושת ההחלטה שלנו היא אשליה, שכן הפעולה מוכתבת לנו מראש על ידי תהליכים נוירונליים. לעומת זאת, אם ה-RP מופיע לאחר ההחלטה, כי אז עדיין ניתן להחזיק בדעה שההחלטה מתקבלת באופן חופשי. ההחלטה היא שיצרה את ה-RP, וזה מתחיל את שרשרת הפעולה המכנית.

ליבט עצמו היה ליברטאן, ולתדהמתו גילה שה-RP מופיע באופן מובהק למדי לפני ההחלטה, כלומר הוא מצא דטרמיניזם. מאז ועד ימינו עולות פרשנויות וביקורות שונות על הניסויים הללו, וכל העת נערכים ניסויים נוספים שמנסים לתקן חלק מהכשלים ולבדוק היבטים נוספים. כאן אתמקד בביקורת אחת, שהיא החשובה לענייננו. בניסויי ליבט התבקש הנבדק ללחוץ על כפתור שהיה מונח לפניו. זוהי פעולה סתמית, וסביר שאין לנבדק התלבטות בשיקולים לכאן או לכאן. הוא מחליט ללחוץ ולוחץ, זאת בניגוד למצב שבו עליו להכריע בדילמה מוסרית או לקבל הכרעה מורכבת ורבת-פנים כלשהי. בז’רגון המדעי מכנים זאת פעולה של picking ולא של choosing.[24]

במונחי התמונה הליברטאנית שתוארה למעלה, ה-RP מבטא את המתווה הטופוגרפי של הנבדק, שדוחף אותו ללחוץ בזמן כלשהו. לדידו של הדטרמיניסט הדבר מתורגם במישרין ובהכרח ללחיצה. ואולם, הליברטאן  סבור כאמור שהאדם יכול להתנגד ולהחליט אחרת (לטפס על ההר), אף שה-RP אכן משפיע עליו. מה קורה בפעולה סתמית מהסוג של picking? כשמתעורר ה-RP שאומר לו ללחוץ, אין לאדם כל סיבה להתנגד לו, ולכן באמת ילחץ. זה אכן מה שליבט מצא בניסויים שלו. האם פירוש הדבר שגם בפעולות מהסוג של choosing זה יקרה? הליברטאן אינו סבור כך. בפעולות הללו יש שיקולים שיכולים להטות את הכף ולגרום לכך שהאדם יפעל נגד ה-RP (יעלה במעלה ההר ולא יגלוש לעמק שהמתווה דוחף אותו אליו), ובמונחים של ליבט עצמו – הוא יטיל וטו על ה-RP ולא ילחץ. בספרי חשבתי שכדי להכריע את עניין הדטרמיניזם יש לערוך ניסוי על פעולות של

באילו פעולות מדובר? כמובן פעולות שדורשות שיקול דעת והכרעה ערכית.[26] אלו אותן פעולות שלפי הליברטאן חורגות מחוקי הפיזיקה. נניח שאדם מתלבט אם לגנוב, לרצוח או להעלים מס. במצב כזה יש לו שיקולים כבדי משקל לכאן ולכאן, ומטבע הדברים יש התלבטות. במצב כזה, טוען הליברטאן, גם אילו ראינו RP  במוחו ברגע כלשהו, לא נכון היה להסיק שבהכרח תתבצע הפעולה העבריינית. ייתכן שהשיקול הערכי יגבר (במונחים של ליבט, הוא יטיל “וטו” על ה-RP), ובפועל הוא לא יבצע את הפעולה.[27]

מי שמסיק מניסויי ליבט מסקנה דטרמיניסטית נופל אפוא בכשל של ואן אינוואגן. הוא מתמודד מול קריקטורה של ליברטאניזם, שלפיה מדובר בפעולה בוואקום. כפי שהוסבר, הליברטאניזם המפוכח עדיין נותר על כנו גם לאחר ניסויי ליבט. הליברטאן אינו מכחיש את העובדה שיש עלינו השפעות, גורס שהן לא בהכרח קובעות את התוצאה. גם לאחר ליבט נותרה שאלת הדטרמיניזם נותרה מבחינה מדעית.[28]

ג. השלכות על תפיסות משפטיות

 

נקודת מוצא משפטית

Avery כותב (בסוף ההקדמה לחלק III שלו):

Neuroscience has led to confusion concerning the Supreme Court’s dualist distinction between bodily and mental harms, a doctrine that is quickly becoming a vestige of more scientifically naïve times.

הדוקטרינה היסודית של בית המשפט העליון האמריקאי (ושל המשפט בכלל) היא דואליסטית. Avery טוען שההבחנה בין נזק נפשי ובין נזק מוחי-פיזי היא שארית חשיבתית מיושנת.[29]

מעבר לכך, המשפט מדבר בשפה של אחריות האדם למעשיו ושל כושר שיפוט או היעדרו. זוהי שפה ליברטאנית מובהקת, והיא משקפת אחת מההנחות המדעיות או המטפיזיות העיקריות שביסוד המשפט. בלי להיכנס לפרטים נוספים, נכון לומר שלפחות המינוח המשפטי הרווח משקף תמונת עולם דואליסטית-ליברטאנית.[30] זה כמובן מעורר את שאלת משמעותם של הממצאים האחרונים של מדעי המוח בנוגע למשפט.

על אחריות וענישה[31]

מקובל לחשוב שלוויכוח על הדטרמיניזם יש השלכות רבות, בעיקר ביחס לאחריות המוסרית והמשפטית של האדם. אם האדם הוא מכונה דטרמיניסטית, מורכבת ככל שתהיה, אזי מבחינה פילוסופית קשה לדבר על זכויות ומעמד שמגיע לו לעומת יצורים אחרים. ואולם, בספֶרה המשפטית הבעיה העיקרית היא שאין להטיל עליו אחריות למעשיו, מפני שהוא כפוי לעשות אותם. רק ליברטאניזם יכול להצדיק שיפוט והטלת אחריות על אדם. בשנים האחרונות גישת הקומפטיביליזם צוברת תומכים בקהילייה המדעית והפילוסופית. הקומפטיביליזם גורס כי אין סתירה של ממש בין הכרעה חופשית שמצדיקה הטלת אחריות לבין דטרמיניזם. הטענה היא שאם האדם עושה את מה שהוא “רוצה”, כלומר את מה שמכלול השיקולים שתיארתי דרך המתווה מכתיב לו, הוא אדם חופשי, שכן אין גורם חיצוני שכופה עליו משהו פרט לאישיותו ונטיותיו שלו. ההנחה כאן היא שכפייה לעולם נעשית דרך גורם חיצוני, אבל אם אופיו וטבעו של האדם הם ש”כופים” אותו לעשות משהו, זו פעולה חופשית.[32]

אפשר כמובן לקבל את ההגדרה הזאת למונח “כפייה” במישור הסמנטי-מילוני, אבל השאלה החשובה היא האם הגדרה כזאת “מצילה” את האחריות הפלילית והמוסרית, כלומר האם היא מאפשרת הטלת אחריות. למיטב הבנתי התשובה לכך שלילית.[33] אין כל נפקות לשאלה אם האדם כפוי לעשות את מה שהוא עושה מסיבות פנימיות או חיצוניות, אם זה המתווה שבתוכו או איומי אקדח מבחוץ. אם הפעולה שלו אינה בשליטתו, כלומר אם לא יכול היה לעשות משהו אחר, לא ראוי להטיל עליו אחריות פלילית. יתר על כן, גם מורכבותו של התהליך הסיבתי איננה חשובה. כל עוד המכניזם של פעולתו מכני וסיבתי, אין זה ראוי  להטיל עליו אחריות.

אין צורך לציין שגם דטרמיניסטים מקבלים את נחיצותה של הענישה. כיצד הם מסבירים זאת?[34] ראשית, גם השופט והחברה כולה הם בני אדם, וככאלו גם הם נתונים להשפעת מבנה המוח שלהם. לכן הם בעצם כפויים לענוש עבריינים גם אם אין לכך הצדקה פילוסופית. זו טענה פורמליסטית שמייתרת את כל הדיון, שהרי גם הדיון הזה עצמו הוא תוצר של המבנה המוחי שלנו. דומני שרובנו חשים שאילו השתכנענו שאין הצדקה לענוש אדם, היינו מצליחים להתגבר על נטיותינו ולא היינו מטילים עליו עונש. כך למשל, הדין מכיר בפטור מאחריות פלילית אם מחלת הנפש גרמה לעבירה, כפי שיצוין בהמשך הדברים. אם כן, חוזרת השאלה: מדוע איננו עושים זאת?

הדבר זוקק אותנו כמובן להיכנס לתורת הענישה במשפט ובכלל, ואין כאן המקום.[35] כאן אתמקד בתפיסות ענישה שמבוססות על אחריות האדם למעשיו. אפשר כמובן לדבר על ענישה כהגנה על החברה מפני העבריין, ואז אין מקום לתלות זאת באשמה ובאחריות של האדם למעשיו. ואולם, את תפיסת הענישה שיסודה בהטלת אחריות, למשל ראיית העונש כגמול או סנקציה, קשה לבסס בתמונה הדטרמיניסטית.

בדרך כלל הדטרמיניסט מסביר שהעונש אינו סנקציה על רשעות ועבריינות, אלא תיקון. העונש (או האיום בעונש) פועל על האדם (העבריין והחברה כולה) באופן מכני, ובעצם משנה את מבנה מוחו, דבר שמגביר את הסיכוי לכך שבעתיד הוא לא יחטא, כלומר משיג הרתעה.[36] חשוב להבין שזוהי גם ההצדקה לעונש וגם מטרתו. הדטרמיניסט גורס כי אין הצדקה להעניש אדם על עבירות שעשה, שהרי העבירות אינן תוצאה של החלטה חופשית שלו אלא של מבנה מוחו. ההצדקה לענישה היא רק האפקטיביות והיעילות שלה. לגישתו זו כמובן גם מטרת הענישה. מדובר בפעולה מכנית שמשנה את המבנה המוחי (של העבריין או סביבתו) כך שלהבא לא ייווצר אצלו RP שיכתיב פעולה עבריינית. הדטרמיניסט גורס כי כשנגיע למצב שבו מנתח מוח יוכל לעשות את התיקון הזה על אתר ובאופן אמין, נוכל לוותר על ענישה.[37] אני מניח שרבים מהקוראים נרתעים למקרא התיאור הזה, שכן הוא דומה מאוד למה שהיה קרוי פעם בברית המועצות, ועד ימינו בסין ובצפון קוריאה, “חינוך מחדש”. אלא שזוהי תוצאה הכרחית של תפיסת העולם הדטרמיניסטית. הדוקטרינה של אחריות פלילית כמשמעה אינה מתיישבת עם תמונת העולם הדטרמיניסטית.

הליברטאן, לעומת זאת, אינו רואה בהכרח את העונש כניסיון לשנות את המבנה המוחי ולהשפיע על ה-RP שייווצר אצל העבריין (הגם שהשפעות כאלה כמובן קיימות). לגישתו, לעבריין מגיעה סנקציה (חלה עליו אחריות פלילית). זוהי ההצדקה, אך זו גם מטרת הענישה. הליברטאן גורס כי מטרת הענישה היא גם חינוכית. החינוך יוצר הרתעה שתביא את האדם להטיל וטו על ה-RP העברייני גם אם יתעורר אצלו כזה בעתיד. להשקפתו, גם אם תהיה טכנולוגיה של ניתוח מוח שיוכל לתקן את המוח של כולנו לא יהיה בכך תחליף לענישה משפטית. דיבור על אחריות של האדם מתבסס באופן מהותי על תמונת עולם ליברטאנית.

השלכה מעשית ראשונה: שאלת האפקטיביות של הענישה

מעבר לוויכוח המטה-משפטי, ניתן להראות שיש גם הבדלים מעשיים בין הגישות. לגישת הדטרמיניסט יש לבחון את השפעתו של כל עונש על הנאשם עצמו ועל החברה, שכן ההצדקה להטלתו היא אך ורק ה”תיקון” שהוא מחולל. מחקרים רבים בדקו נתונים באשר לאפקטיביות של עונשי מוות על רצח ופשעים אלימים בכלל (אם הם יוצרים הרתעה ומפחיתים פשיעה).[38] במשנתו של הדטרמיניסט יש לנתונים אלו השפעה מכרעת על ההחלטה אם לבטל עונש מוות אם לאו. הליברטאן, לעומתו, לא בהכרח מתרשם מהם, שכן אצלו ההצדקה לענישה אינה רק תיקון אלא גם סנקציה כתוצאה של אחריות העבריין למעשיו.[39]

השלכה מעשית נוספת: פטור מחמת “דחף לאו בר כיבוש”[40]

מקובל להניח שאם אדם פועל תחת דחף שהוא אינו יכול להתמודד עימו, אין להטיל עליו אחריות פלילית (אלא אולי לשלוח אותו לטיפול או להגן על החברה מפניו). ענישה כסנקציה פלילית מוטלת על אדם שפעל לא נכון מתוך הכרעה חופשית שלו ונתפס כאחראי לכך.[41] רבים כבר העירו על כך[42] שהמינוח הזה אינו מוצלח. אין הבדל עקרוני בין דחף רגעי לבין מבנה מוחי או נפשי פתולוגי קבוע (מחלת נפש). בשני המקרים פעולת האדם היא תוצאה הכרחית של מבנה מוחי כלשהו, כלומר של תהליך פיזיקלי ולא של הכרעה אוטונומית וחופשית. כך או כך, התפיסה המקובלת היא שאם אדם פועל מתוך מבנה מוחי, זמני או קבוע, ולא מכוח הכרעה חופשית שלו, אין הוא אחראי למעשיו.

רוב הדיונים בנוגע  לפטור הזה נערכים בשדה הפסיכיאטרי, והמינוח הרלוונטי הוא אי-שפיות (insanity). ואולם, בשנים האחרונות נכנסים לתמונה גם מדעי המוח, שמדברים בשפה שונה (על היחס בין השפות ובין הטיעונים, ראו Avery חלק II.A.5). סריקות מוח מובאות לבית המשפט כדי להדגים נזק למוח (עקב מחלה או טראומה) או מבנה פתולוגי שלו, התמכרות, חוסר בגרות/בשלות ועוד (לדוגמאות מבתי משפט שונים בארצות הברית, ראוAvery  II.A). השאלה אם לפטור אדם מאחריות למעשיו במצבים כאלה לכאורה תלויה בעמדתנו המטפיזית: בתפיסה הדטרמיניסטית נראה שמבנה המוח מכתיב את הפעולה באופן חד-ערכי, ולכן יש מקום לשיקולים כאלה. לעומת זאת, בתפיסה הליברטאנית יש לאדם אפשרות להטיל וטו ולהחליט שלא לפעול כנטיית יצרו הרע. לכאורה בתמונה זו אין מקום לפטור של דחף או מבנה מוחי פתולוגי, אך במבט נוסף מתברר שהתמונה הפוכה לחלוטין.

התפיסה המקובלת בעולם המשפט היא שאלו מקרים חריגים, שבהם האדם נפטר מאחריות פלילית. ההנחה שברקע היא שבהתנהלות הרגילה והנורמטיבית אדם יכול לקבל החלטות על הליכה לכמה כיוונים, ולכן האחריות לכל צעד שביצע מוטלת עליו. אדם במצב פסיכוטי או אדם בעל מבנה מוח פתולוגי, רק הוא זכאי לפטור, שכן במקרה המסוים הזה ההחלטה לא הייתה בידיו. אלא שהבחנה כזאת יכולה להיעשות דווקא בתמונה הליברטאנית. בתמונה הדטרמיניסטית אין לה מקום.

בתמונה הליברטאנית ווה הטופוגרפי (מכלול הנטיות והדחפים המוטבעים בו ממבנה מוחו) רק משפיע על התנהגותנו ואינו קובע אותה. את ההחלטה (אם להטיל וטו אם לאו) מקבל האדם, ולכן הוא אחראי עליה. אדם שפועל תחת מבנה מוחי פתולוגי, רגעי או קבוע, בעצם נמצא בתוך מִתווה שבו המדרון כה תלול עד שגם אם ברצונו לטפס על ההר ולא להידרדר לעמק, הוא לא יכול לבצע זאת (לחלופין הוא מצוי במצב שבו תפיסת המציאות שלו וההבחנה בין טוב לרע אצלו לקויות). במקרים אלו הנסיבות הפסיכולוגיות-גנטיות-סביבתיות מכתיבות את התנהגותו (הוא אינו יכול להטיל עליהן “וטו”), כמו זרימת המים בשטח כזה, ולכן אין הוא אחראי למעשיו. הליברטאניזם מקבל את קיומן של פתולוגיות או פסיכוזות שבהן לאדם אין שליטה ושיקול דעת, הוא רק טוען שלא כל המצבים ולא כל בני האדם הם כאלה.

לעומת זאת, בתמונה הדטרמיניסטית זהו המצב גם בהתנהלות הנורמטיבית שלנו. הרי לגישה זו, המתווה מכתיב באופן חד-ערכי את התנהלותנו גם במצב הנורמטיבי. הדטרמיניזם גורס כי פעולת האדם אינה אלא סיכום של מכלול הדחפים והיצרים, המבנה הפנימי וההשפעות החיצוניות ים לידי ביטוי ב-RP שלו, הא ותו לא. לדידו, התנהלותו של האדם דומה לזו של זרם מים גם במצב הנורמטיבי, ולכן אי-אפשר בכלל להגדיר מצב כלשהו כפתולוגי. האדם לעולם פועל לפי מה שמכתיב המוח שלו, וההבדל בין אדם נורמטיבי לפתולוגי הוא רק מבנה המוח (ולא השאלה אם יש או אין לו שיקול דעת).

כך כותב אלכסנדרוביץ (עמ’ 702):

לפי גישתנו המדעית־הדטרמיניסטית, יש לנו רק דרך אחת לבחון אם הדחף נשלט או לא. אם האיש נגרר אחרי הדחף, פירוש הדבר שהדחף היה יותר חזק מאשר מנגנוני הריסון. ברור שמסקנה מסוג זה לא תועיל למשפט, אבל כל ניסיון לקבוע שהאיש ״היה יכול לשלוט בעצמו אילו…״ מתכחש להשקפה דטרמיניסטית ומהווה השערה גרידא, ללא בסיס מדעי. המשפטנים מצפים לעזרה מאתנו, אבל על סמך המדע שלנו ולא בניגוד לו.

הוא מדבר במינוח פסיכיאטרי, אבל במינוח של מדעי המוח הדבר קיצוני וחד-משמעי הרבה יותר: לפי פרשניהם הדטרמיניסטים של ניסויי ליבט, אם נוצר אצל אדם RP, הוא אנוס לבצע את המעשה. ה-RP הוא לעולם תולדה של מבנה מוחו ולא של החלטה (הוא לא יכול היה להחליט אחרת). משום כך אין כל משמעות להבחנה בין מצבים שבהם יש לאדם אחריות פלילית למצבים שבהם אין לו אחריות כזו. בכל המצבים מבנה מוחו הוא שחולל את הפעולה, ואין לאדם שיקול דעת נוסף בעניין.

ראינו שלדידו של הדטרמיניסט הצדקת הענישה ותכליתה הן תיקון מכני של מוח האדם. לפי זה אין מקום להבחין בין אדם האחראי למעשיו לבין זה שאינו אחראי למעשיו. ההבחנה היחידה הרלוונטית היא בין עבריין שניתן לתקן את מוחו על ידי ענישה לבין זה שלא ניתן לעשות כן בנוגע אליו. זו אכן מסקנתו של אלכסנדרוביץ במאמרו, והיא מתבקשת מתפיסתו הדטרמיניסטית.[43]

משמעות הדברים היא שגם אם בתמונה הדטרמיניסטית ניתן להצדיק הטלת עונש על עבריין (כתיקון מכני של מוחו), לא ניתן להצדיק הטלת אחריות עליו. ההשלכה המעשית היא שעל פי הדטרמיניזם אין סיבה לפטור אדם מעונש עקב פעולה תחת “דחף לאו בר כיבוש”, שכן כל פעולה של האדם היא כזאת. מכאן שגם אין טעם להשתמש בעדות מומחה של פסיכיאטר או מומחה מוח כדי לקבוע את קיומו של דחף כזה. לדעת הדטרמיניסט, גם כאן ניתן להטיל עליו עונש רק כדי לתקן את מוחו, כך שהדחף העברייני הזה לא יחזור ויתעורר אצלו בעתיד (לעשות לו “חינוך מחדש”). עדות המומחה יכולה רק לעסוק בסיכוי לתיקון ולא בשאלת האחריות. בתמונה הדטרמיניסטית אין מקום למושג אחריות, פלילית ומוסרית.

השלכה מעשית שלישית: סריקות מוח בבית המשפט – סקירה

יש בידינו כיום כמה וכמה טכניקות מתקדמות שעוסקות בסריקות מוחיות.[44] בשנים האחרונות ניכרת נטייה הולכת וגוברת לשלב אותן בחקירות המשטרתיות ובדיונים בבית המשפט.[45] עיקר ההצעות עוסקות בשימוש בסריקות מוח מסוג fMRI לגילוי שקרים (פוליגרף).[46] שימוש נוסף הוא גילוי מבנה מוח עברייני, כלומר ניסיון לנבא או להוכיח עבריינות ומסוכנות (ראו למשל אצל Avery, הערה 283). יש שימושים בסריקות מוח כראיה לטענתו של תובע נזיקי בגין כאבים (ראו Avery II.B.1). נוסף על כך, יש ניסיונות של עורכי דין להציג בבית המשפט סריקות מוח כראיה למצב נפשי ולחוסר אחריות פלילית של נאשמים (brain defense: “זה לא אני, זה המוח שלי”). משתמשים בסריקת מוח כדי לראות אם אדם ראה תמונה כלשהי בעבר (בדיקת עדים), אם פעל בכוונה או בשוגג ועוד. אין פלא אפוא שבשנים האחרונות הוקמו חברות מסחריות שמנסות להביא סריקות מוח לצרכים שונים בבית המשפט.[47]

הדברים עדיין נמצאים בשלבים ראשוניים, אבל השימוש בסריקות מוח בהקשרים משפטיים כבר אינו נדיר בארצות הברית, הן בנוגע להכרעת הדין והן בנוגע לגזר הדין (ראו נתונים אצל Avery, סוף II.A.2), זאת למרות סקפטיות של המומחים וגם של העולם המשפטי.[48] בשנת 2007 החליטה קרן מק’ארתור להקצות סכום נכבד למימון פרויקט תלת-שנתי שמכונה “חוק ונוירוביולוגיה”,[49] והעמידה בראשו את אחד החוקרים הנודעים במדעי המוח, מייקל גזניגה. הוא עצמו כותב (במאמרו הנ”ל) את הדברים הבאים:

עורכי דין כבר מנסים להציג סריקות מוח כראיות במשפטים, ובתי הדין מתפלמסים כיצד להחליט מתי הסריקות האלה קבילות. בהמשך הדרך, היכולת לקשר בין דפוסי פעילות מוחית ובין מצבים נפשיים עשויה לערער כללים ישנים שעל פיהם קובעים אם לנאשם הייתה שליטה במעשיו ובאיזו מידה להענישו. לאיש עדיין אין מושג ברור איך להוביל את השינויים, אך המערכת המשפטית, הציבור וחוקרי המוח צריכים להבין את הסוגיות כדי להבטיח שהחברה שלנו תישאר הוגנת גם כשתובנות חדשות מערערות מושגים ישנים על טבע האדם.

חלק ניכר מהשימושים הללו אפשרי, בתנאי שקיים מידע מדעי מלא ובר תוקף (מה שכיום אינו נכון בנוגע לאף לא אחד כמעט מהמקרים שתוארו למעלה). מדענים ומשפטנים רבים אכן מזהירים מפני שימוש פזיז בסריקות מוח, אבל עיקר האזהרות הללו מכוונות כלפי מידע לא מלא ופרשנות שגויה למידע. אלו בעיות טכניות, שבאופן עקרוני ניתן להתגבר עליהן. טענתי כאן היא שיש גם בעיות פילוסופיות מהותיות בשימוש בסריקות מוח, והן אינן תלויות במצב הידע המדעי או בשאלות של פרשנות.

אציין כי דבריי כאן מתמקדים במשפט הפלילי. הזכרתי שסריקות מוח מובאות גם כראיה לסבל וכאב במשפט אזרחי (תביעת פיצוי), ובנוגע לכך הכשל אינו משמעותי מאוד, זאת משתי סיבות עיקריות: ראשית, כאב וסבל אינם תוצאה של הכרעה, ולכן מצב מוחי בהחלט יכול להיות אינדיקציה טובה לקיומם; שנית, במשפט אזרחי, לעומת זה הפלילי, לא דרושה ודאות מעבר לספק סביר, ודי בראיה שמטה את הכף לצד התובע. לכן אי-הוודאות שמלווה סריקות מוח אינה פוגעת בהכרח במעמדן כראיה במשפט האזרחי.

ניתוח מעמדן של סריקות מוח: דטרמיניזם וליברטאניזם

הדטרמיניסט רואה את המצב המוחי כמדד חד-ערכי להחלטה של האדם. מכאן שהשימוש בסריקות מוח מותנה, לגישתו, רק באמינותם של הממצאים המדעיים ושל התאוריה שבבסיסם. לפי התפיסה הדטרמיניסטית, כדי להסביר פעולה של אדם עלינו להיות מצוידים בשני סוגי נתונים: (א) תאוריה מדעית בת תוקף (איזה מצב  מוחי מחולל התנהגות והחלטות מסוימות); (ב) מידע ספציפי מלא ורלוונטי על מצב מוחו של הנאשם (תצלומים ברזולוציה מלאה של האזורים הרלוונטיים לדיון).[50] בהינתן מידע מלא בשני המישורים הללו, הדבר מסביר באופן מלא את פעולותיו של האדם. התמונה הדטרמיניסטית מניחה שעקרונית ניתן לנבא עבריינות או מסוכנות של אדם על בסיס מבנה המוח שלו (בהנחת מידע מלא), כמו גם להסביר פעולה עבריינית שעשה. באופן עקרוני, הדטרמיניסט עשוי להסכים לענישה של עבריין עוד בטרם ביצוע העבירה (העונש כתיקון מונע).

לעומת זאת, בתמונה הליברטאנית, כפי שתוארה עד כאן, המצב שונה בתכלית: גם אם מודגם בפנינו באופן מלא ומדויק מצב מוחי שמצביע על נטייה עבריינית של הנאשם, ואפילו המידע המדעי הוא אמין, מלא ובר תוקף, לכל היותר ניתן ללמוד מכך על המתווה הטופוגרפי שבתוכו הנאשם או הנבדק פועל. הכרעותיו בפועל אינן מוכתבות על ידי המתווה הזה. הוא משפיע עליהן, אך אינו קובע אותן. בתמונה כזאת אין מקום לניבוי חד-משמעי באשר למסוכנות ועבריינות (אלא לכל היותר הערכות סטטיסטיות). לפי גישה זו, סריקת מוח איננה יכולה להיות שיקול מכריע בנוגע לאחריותו הפלילית. אין במדעי המוח ממצאים מוצקים יותר מאלו שבהערכות פסיכולוגיות או פסיכיאטריות. העובדה שיש לו אופי מסוים או נטיות כאלה או אחרות אינה פוטרת אותו מאחריות, כל עוד ההחלטה מתקבלת על ידיו באופן חופשי. אין צורך לציין כי לשיטת הליברטאן, בניגוד לדטרמיניסט, אין כל הצדקה לענישה בטרם ביצוע העבירה.

ברקע הדיון על סריקות מוח במשפט מובלעת בדרך כלל ההנחה שבהינתן מידע מלא ניתן יהיה להשתמש בסריקות מוח כדי להכריע משפטים.[51] רצוני כאן להתריע מפני ההנחה הזאת ולהצביע על כך שכל עוד לא נדחתה הטענה הליברטאנית, גם מידע מדעי מלא לא יספיק כדי להכריע בשאלות המשפטיות. גם אם מומחה לחקר המוח מעיד בבית המשפט, אין למומחיותו ערך מוסף משמעותי ביחס לשאלות פילוסופיות.

אומנם יכול לבוא המומחה, חוקר מוח או פסיכיאטר, ולהעיד שמוח במצב פתולוגי מסוים עלול לגרום להתנהגות עבריינית, לבעיה בתפיסת המציאות (או הבחנה בין טוב לרע) או לחוסר שליטה. ואולם, זו אמירה סטטיסטית בלבד, ולא נכון להסיק ממנה מסקנות חד-משמעיות בנוגע לאדם הספציפי שבפנינו. מערכת המשפט צריכה לקבל החלטה באשר למידת הוודאות הדרושה כדי שנוכל לקבל טענות כאלה כעילה לפטור נאשם ספציפי מאחריות. זה לעולם אינו יכול להיות המנדט של המומחה. ייתכן שהוא יכול לומר לנו (בהנחה של מידע מדעי מלא) שהסיכוי שאדם טיפוסי בעל מוח כזה יעשה כך וכך הוא X.[52] בעקבות זאת על בית המשפט או המחוקק להחליט אם רמת ודאות כזאת מספיקה כטענת הגנה או פטור לנאשם המסוים שבפנינו.

הדטרמיניסט כלל אינו יכול לנהל דיון כזה, שכן הדיון מתנהל במונחי אחריות. אחריות אינה קיימת בעולם המושגים שלו. לדידו המומחה יכול לכל היותר לקבוע אם מוח כזה יכול להיות מתוקן על ידי ענישה. כאמור, דווקא בתמונה  הליברטאנית יש מקום לסריקות מוח. אם יש מידע מדעי מלא בנוגע לפתולוגיות הללו, שממנו עולה כי מדובר במבנים או מצבים מוחיים היוצרים מתווה “לאו בר כיבוש”, לפי הליברטאן ניתן לפטור אותו מאחריות.

לסיכום, הבעיה בהצגת סריקות מוח בבית המשפט כפולה: (א) אמינות לא מלאה של המידע המדעי, הרלוונטיות שלו ושאלות של פענוח ופרשנות; (ב) גם במקרה של מידע מלא ורלוונטי, סריקת מוח באופן עקרוני ומהותי אינה יכולה להיות שיקול מכריע בשאלות של אחריות פלילית ועבריינות, אלא אם כן היא מדגימה חוסר אחריות מוחלט. אם הממצאים מדגימים רק נטייה, ולא מצב שבו ברור שהאדם אינו יכול להטיל וטו על נטיותיו (“לאו בר כיבוש”, אם וכאשר אכן ניתן יהיה להדגים דבר כזה), משמעותם צריכה להיות מוכרעת משפטית ולא מדעית. כאמור, וכפי שאראה להלן, אזהרות המומחים עוסקות בעיקר בבעיה א, ולכן כאן מטרתי לחדד דווקא את בעיה ב. אכנה זאת להלן ה”כשל הדטרמיניסטי”.

ד. הכשל הדטרמיניסטי: הדגמה

Avery בחלק III.A (ראו סביב הערה 227) כותב:

The trouble with the jurisprudence in these areas is that neuroscience still suffers from a group to individual problem.

הוא מסביר שבהתייחסות לממצאים של סריקות מוח יש כשל קבוצה-פרט, כלומר ממצאים שמצביעים על תכונה סטטיסטית מיושמים ביחס לאדם פרטי (שייתכן שבנוגע אליו באופן ספציפי אין זה נכון). לאור המתואר לעיל, ניתן לפרש את הטענה הזאת בשתי צורות: בתמונה המטריאליסטית-דטרמיניסטית פירוש הדבר הוא שהמידע המדעי שלנו אינו שלם, ולכן יש לו רק משמעות סטטיסטית או ממוצעת (בעיה א). ואולם, בתמונה הליברטאנית משמעות הדבר יסודית הרבה יותר. גם במצב של מידע מדעי מלא אין לנו יכולת לקבוע דבר מה מוחלט באשר לאדם מסוים, שהרי לעולם ביכולתו להטיל וטו (בעיה ב). פירוש הדבר שממצאים ממדעי המוח דורשים זהירות רבה גם אם נחזיק בתמונה המטריאליסטית (בעיה א), אך בתמונה הליברטאנית יש בהם, מעצם טיבם, מוגבלות מהותית (בעיה ב).

מאמרם של Jones ועמיתיו[53] מיועד להיות סיכום של הידע המדעי והקדמה נגישה לשופטים בבואם לבחון ממצאים של מדעי המוח. עיקרו הוא ניסיון של מומחים מתחום חקר המוח למנוע שגיאות פרשניות של משפטנים בנוגע לסריקות מוח וממצאים מדעיים ולהבהיר שאלות של פרשנות. והנה, בחלק IIb, שעוסק ברקע הביולוגי הדרוש, נקבעים הבאים:

  • All behavior results from the interaction of genes, environments (including social contexts), developmental history, and the evolutionary processes that built the brain to function in the ways it does.
  • All behavior is thus “biological”.

הם קובעים באופן חד-משמעי שכל ההתנהגות שלנו יסודה במוח, שבעצמו מושפע מגנים, סביבה, היסטוריה ואבולוציה. ואולם, ההצהרה הזאת עצמה אינה מבוססת מבחינה מדעית. היא משקפת תפיסה פילוסופית דטרמיניסטית, והליברטאן שולל אותה. להשקפתו יש כאן רכיב חשוב נוסף: שיקול הדעת וההכרעה האנושית. אלה ים מהרשימה המובאת במאמר. באופן טיפוסי, המחברים מתבטאים באופן נחרץ ומציגים זאת כממצא מדעי בתוקף מומחיותם המדעית.

בהמשך הדברים מופיע סייג:

  • Understanding behavior as biological in nature does not mean that behavior is “biologically determined” in a reductionist or reliably predictive way.

לכאורה, כוונתם לומר שהביולוגיה אינה קובעת את ההתנהגות, והדבר עשוי להישמע לאוזן לא מיומנת כמודעות ראויה וזהירה למגבלותיו של המדע ולמחלוקת הפילוסופית שהזכרתי. עם זאת יש לשים לב שהם מוסיפים שמדובר רק במובן הרדוקציוניסטי-ניבויי. טענתם היא שלא ניתן לנבא התנהגות באמצעות המוח (בינתיים), אבל אין פירוש הדבר שיש כאן רכיב של הכרעה או שיקול דעת. במילים אחרות, לדידם התמונה היא אומנם דטרמיניסטית אבל לא “חישובית”. מאחר שהטעות הזאת נפוצה מאוד (גם בין אנשי מדע), אבהיר אותה יותר.

לדוגמה, הטלת קובייה היא תהליך דטרמיניסטי לחלוטין. בהינתן תנאי הסביבה, צורת הקובייה, מזג האוויר והמהירות ההתחלתית, ניתן לחשב ולנבא במדויק את תוצאת ההטלה. ובכל זאת, זהו תהליך “לא חישובי” במובן זה שאדם אינו יכול באמת לנבא את התוצאה, כי החישוב מורכב מאוד. מה שמונע את הניבוי הוא רק המורכבות והקושי החישובי, אבל אין כאן דבר לא דטרמיניסטי. המחברים הנ”ל גורסים כי גם ההתנהגות האנושית היא כזאת. באופן עקרוני ניתן לנבא אותה, אבל כוח החישוב הדרוש לזה גדול מדי, והידע (העכשווי) שלנו חלקי מדי. התוצאה היא אפוא דטרמיניסטית, הגם שלפחות בינתיים אינה ניתנת לחישוב. גם בהמשך דבריהם הם מציינים את המורכבות של המוח (התנהגויות שלנו נקבעות על ידי שילוב סבוך של כמה מחלקיו) והייחודיות של כל מוח אנושי. כל אלו הן מגבלות טכניות, ובאופן עקרוני מדובר במידע מדעי חלקי או יכולת חישובית לא מושלמת. אם כן, התמונה שמוצגת אצלם היא דטרמיניסטית למהדרין, אף על פי שמדובר בהנחה פילוסופית לא מוסכמת.

אנשי מדע ופילוסופים רבים אינם מבחינים בין חוסר יכולת ניבוי עקב מורכבות (זהו המקרה של מה שמכונה במתמטיקה ובפיזיקה ‘כאוס’) לבין רצון חופשי.[54] בהקשר המדעי זה ערבוב נסלח, אך בהקשר המשפטי והמוסרי זהו ערבוב הרה אסון.[55] הקורא התמים שרואה אמירות שלפיהן לא ניתן לנבא התנהגות חושב שלפניו טקסט ליברטאני ואינו מבין שבעצם יש כאן דטרמיניזם סמוי. המומחים כביכול אומרים לו: “בינתיים אין אנו יודעים מספיק ולכן ההחלטה מסורה לכם, אבל אנחנו עוד נחזור” (כשנתקדם במחקר המדעי ונדע מספיק).

בחלק IIc ניתן רקע בנוגע למִמשק בין ביולוגיה למשפט, ושם נכתבים הבאים:

  • Like the rest of behavior, both criminal and law-abiding behavior originates in the brain.
  • There is no brain structure, or set of brain structures, that is specifically “for” criminal or law-abiding behavior (since those categorizations of behavior are socially determined).
  • To say that brain features influence behavior relevant to crime does not mean that brain features can necessarily explain why certain individuals behaved criminally.
  • No explanation of any kind, brain-based or otherwise, has an automatic bearing on justification or exculpation or mitigation in law.
  • Legal responsibility for behavior is a legal conclusion, not a scientific finding.
  • Establishing a “biological basis” for behavior carries no automatic, normative relevance to anything (legal or otherwise).
  • Norms, though influenced by biology, can never be justified by biology alone.

מתוך מודעות לכשל הנטורליסטי (שאוסר להסיק מסקנות ערכיות מעובדות), הם מסבירים שמבנה המוח אינו יכול לקבוע אם אדם הוא פושע אם לאו. ואולם, יש לשים לב שהדבר נובע רק מכך שהקביעה מהו פשע היא נורמה, וככזו היא מסורה לחברה או למחוקק ואינה עניין למדעי הטבע. ושוב, הקורא התמים עשוי לחשוב שמדובר במודעות ראויה להנחות הפילוסופיות ולמגבלות המדע, ולא היא. אומנם השאלה אם X הוא פשע אם לאו היא שאלה נורמטיבית, אבל ברור למחברים שמבנה המוח הוא שיקבע אם אדם יעשה X או Y. לשון אחר, בהינתן הקביעה הנורמטיבית (של המחוקק), מבנה המוח, ורק הוא, מגדיר מיהו פושע. ההכרעה ושיקול הדעת של האדם אינם קיימים במפה של מדעי המוח (כמו גם בפסיכיאטריה, לפי אלכסנדרוביץ), ומכאן שגם לא האחריות שלו למעשיו.

סיכום

לאחר סקירה של התפיסה הדטרמיניסטית והשלכותיה על המשפט והבהרת מושגים בסיסיים, עמדתי על ההשלכות של הדטרמיניזם על המשפט, נקודות המוצא והנחות היסוד שלו. עסקתי בעיקר בניבוי מעשים והטלת אחריות (בפרט בנוגע לענישה), ותיארתי השלכות מעשיות של הוויכוח הזה. בפרק האחרון סקרתי טקסט שמטרתו ליידע את אנשי המשפט בממצאי המדע ולמנוע טעויות בהבנת החומר המדעי, שלוקה בעצמו בחוסר הבחנה בין עובדות להנחות פילוסופיות. כיניתי זאת ה”כשל הדטרמיניסטי”, כאשר אנשי מדע מתייחסים להנחות יסוד שלהם כאל ממצאים מדעיים ולדטרמיניזם כאל עובדה מדעית.

במינוח שהצגתי למעלה, יש במאמר שסקרתי התרעות מפני בעיות מסוג א, אגב התעלמות מטרידה מהבעיה המהותית מסוג ב. האמירות בו נראות כביכול מלאות הומניזם וצניעות מדעית, אגב הכרה בייחודיותו של האדם מול שאר הטבע, אבל בעצם במובלע מניחות את ההפך הגמור. אם זו התמונה ה”מדעית” שמוצגת בפני משפטנים, מן הסתם הם גם יקבלו אותה. משפטן שעומד בפני עדות מומחה בלתי תלוי אמור לקבל אותה. אם כן, מה עלינו לעשות בבואנו לקבוע אחריות פלילית של אדם שפועל תחת דחף לאו בר כיבוש? הרי “עובדה מדעית” היא שכל אדם נורמטיבי פועל גם הוא באותה צורה. האם לאור הדברים הללו החברה עדיין יכולה להטיל אחריות על האחד (הנורמטיבי) ולפטור את האחר (הפתולוגי)? מבחינה הגיונית, למרות כל ההסתייגויות שבמאמרים הללו, מתמונה כזאת נגזרות כל המסקנות הדטרמיניסטיות שתיארתי למעלה. אם התמונה הזאת נכונה, אזי מחוקק או שופט שמטיל אחריות פלילית על אדם עושה זאת בניגוד לעובדות מדעיות מוצקות. יש כאן ניסיון שיטתי (לא מודע כמובן) של אנשי מדע ופילוסופים שונים להפוך דוקטרינה משפטית ופילוסופית יסודית ומקובלת ולהציגה כאנכרוניזם מיושן ולא מעודכן, וכל זאת באצטלה מדעית.

טענתי היא שלקביעות הנחרצות הללו אין בסיס מדעי של ממש. מדובר בפרדיגמה מחקרית יעילה, אבל בהחלט לא בקביעה עובדתית-מדעית. שאלת הדטרמיניזם במישור המדעי עדיין פתוחה, אף שנראה כי אפילו מומחים נודעים בתחומם לא תמיד מודעים לכך. אין זה נכון למסור את קביעת התשתיות הפילוסופיות והמשפטיות שלנו לידי חוקרי מוח או אנשי מדע בכלל, מוצלחים ומוכשרים ככל שיהיו. למותר לציין שאין בכוונתי להאשים את הכותבים במגמתיות מכוונת. מדובר בעמדה המושתתת על ידע מדעי, אך לוקה בטעויות במישור הפילוסופי. ואולם, דווקא משום שהדבר נעשה בתמימות, הסכנה כה גדולה: אם ארבעה חוקרים בכירים בתחום כותבים כך במאמר הנחיה שמיועד למשפטנים ומציגים זאת כסיכום תמים ונטול פניות של ממצאי המדע, מי לא יאמץ זאת?![56]

[1] ראו למשל ליאור דטל “החלומות באוויר הראש באדמה” דה מרקר 13.10.2013.

[2] ראו סקירה אצל: Stephen Cave, There’s no such thing as free will, The Atlantic (16.6.2106) (להלן: Cave).

לתרגום הסקירה ראו: תומר בן אהרון “אשליית הרצון החופשי” אלכסון 3.8.2016. alaxon.co.il/article/%D7%90%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9%D7%99/.

[3] מיכאל אברהם, מדעי החופש: האם יש לנו בחירה חופשית? פיזיקה, פילוסופיה ומדעי המוח (הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2013), (להלן: ספרי).

[4] אלו מאמרי סקירה שמכילים הפניות נוספות רבות:

Brain Waves, Neuroscience and the Law (the Royal Society, December 2011)

Francis X. Shen, Neurolegistlation: How U.S. Legistlators are Using Brain Science, Harvard Journal of Law & Technology Vol. 29, Number 2 (Spring 2016). [Shen להלן:]

Owen D. Jones, Joshua W. Buck holtz, Jeffrey D. Schall, & Ren’e Marois, Brain Imaging for Judges: An Introduction to Law and Neuroscience, Court Review – Vol. 50 (2014), pp. 44-52. [Jones להלן:]

Joseph J. Avery, Picking and Choosing: Inconsistent Use of Neuroscientific Legal Evidence, 81 Albany .Law Review, p. 941 (2018). [Avery להלן:]

[5] כך לדוגמה בויקיפדיה העברית אין ערך שעוסק במדעי המוח והמשפט, לעומת זו שבאנגלית, הכוללת כמה ערכים בעניין זה. לא מצאתי גם פרסומים בעברית בעניין זה (למעט כמה מאמרים פופולריים שרובם מתורגמים. חלקם יוזכרו כאן).

[6] דב אלכסנדרוביץ “האחריות הפלילית והפסיכיאטר” הפרקליט כה 697 (תשכ”ט-תש”ל).

[7] לעיל ה”ש 3, כל החלק מוקדש לנקודה זו אך ראו בעיקר בפרק ארבעה-עשר.

[8] אלומית ישי “המוח בבית המשפט” מותר האדם 14.10.2013. blogs.haaretz.co.il/alumitishai/56 (להלן: ישי).

[9] דומני שגם שופטים מקצועיים אינם פטורים מעונשו של כשל אד-סיינטיפיקום שכזה. כדאי לראות בהקשר זה גם את מאמרה של פרופ’ אלומית ישי “נוירופיליה: על קסמם המפתה של הסברים מדעיים”  YNET– דיגיטל, 6.9.2010. www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3950224,00.html וראו גם בספרי: מיכאל אברהם, אלוהים משחק בקוביות, עמ’ 205-6, נספחים ה-ו (ידיעות ספרים, 2011).

[10] Joshua Greene & Jonathan Cohen, For the Law, Neuroscience Changes Nothing and Everything, 359 phil. Transaction of The Royal Sociaty London 1775, 1776 (2004). ראו שם בעמוד 1784.

[11] מצאתי שניים-שלושה מקרים שלא דרשו התייחסות של ממש, מפני שממצאיה של סריקת המוח לא היו חד-משמעיים. ראו למשל ת”פ (מחוזי ב”ש) 1465-07-17 מדינת ישראל נ’ בוקשטיין (פורסם בנבו, 03.05.2018(. לסקירה מקיפה על המצב בארצות הברית במשפט האזרחי והפלילי, ראו אצל Jones (לעיל ה”ש 4) בעיקר בהערות הראשונות.

[12] לעיל ה”ש 4, לכל אורך המאמר.

[13] לעיל ה”ש 4.

[14] להצגה פופולרית של אפשרויות היחסים בין שני הרכיבים, ראו בספרו של ריצ’רד טיילור מטפיזיקה בעיקר בסוף הפרק השני (יעל כהן מתרגמת, 1983).

[15] על טבעם של חוקי הטבע, ראו בערך האנציקלופדי  “Laws of Nature”, in Iep (Internet Encyclopedia of Philosophy) ; ספרי (לעיל ה”ש 3), בחלק השני והשלישי; סקירתו של Cave, (לעיל ה”ש 2) ועוד. אומנם בתורת הקוונטים שעוסקת בעולם המיקרוסקופי מקובל שאין דטרמיניזם, אך בספרי (בחלק השני ובעיקר בפרק שלושה-עשר) הסברתי מדוע  אין זה נוגע לדיון שלנו.

[16] הקשר ההפוך אכן קיים. קשה לקבל עמדה שדוגלת במטריאליזם ובו בזמן בליברטאניזם. אם האדם כולו פיזיקה, אזי בהכרח הוא כפוף לחוקי הפיזיקה ואינו יכול לחרוג מהם. תפיסה מטריאליסטית מנביעה דטרמיניזם, אבל דטרמיניזם לא בהכרח מבוסס על מטריאליזם.

[17] בספרי (לעיל ה”ש 3), בחלק השני, הסברתי מדוע לא ייתכנו הסברים שמנסים להכניס את הרצון החופשי לתוך הפיזיקה (דרך כאוס, תורת הקוונטים או אמרגנטיות).

[18] ראו על כך בספרי (לעיל ה”ש 3), בעיקר בפרקים הרביעי והשישי.

[19] ראו:Van Inwagen, P. Free Will Remains a Mystery, in R. Kane, The Oxford Handbook of Free Will, (Oxford: Oxford University Press, 2002, pp. 158-177).

[20] ראו על כך בספרי (לעיל ה”ש 3), בפרק השישי.

[21] ראו להלן בפרק השלישי (בסעיף על דחף לאו בר כיבוש) ציטוט של אלכסנדרוביץ.

[22] זאת בדומה לפרדיגמה הוויטליסטית בביולוגיה (שמניחה את קיומו של רכיב לא חומרי באדם) ולפרדיגמה הדתית (שיש אלוהים). שתי אלו, גם אם הן נכונות, אינן תורמות הרבה להבנה המדעית (כי אין לנו יכולת להציע ניבויים שלהן שיעמדו למבחן הפרכה), אבל אין בכך כדי לומר שאינן נכונות. בשני ההקשרים הללו, כמו גם בנושא הדטרמיניזם, רבים מערבבים בין יעילותה של הפרדיגמה בתחום המחקר המדעי לבין אמיתותה.

[23] לתיאור מפורט יותר של כל הנאמר בסעיף הזה ולמקורות, ראו בספרי (לעיל ה”ש 3), פרק ארבעה-עשר.

[24] ראו למשל אצל Avery, לעיל ה”ש 4 (כבר בכותרת).

[25] לתיאור ודיווח בהיר על ממצאי הניסוי, ראו בכתבתו של אסף רונאל, אני רוצה משמע אני קיים”, הארץ 10.5.2019, וכן בהרצאתה של ליעד מודריק עצמה ביוטיוב: “מחקרים חדשים על בחירה חופשית”: https://youtu.be/v0NG-caHAmw. אעיר עוד כי מעוז מספר שקבוצתו החליטה לצרף למחקר קבוצה של פילוסופים, וזאת מתוך התחושה שהניסויים בתחום זה לוקים באי הבנה פילוסופית של החוקרים (בדיוק כפי שהערתי בספרי וגם בתחילת המאמר כאן).

[26] בספרי (לעיל ה”ש 3), בפרק ארבעה-עשר, הבחנתי בין כמה סוגי התלבטויות, למשל: יצר-ערך, ערך-ערך וכדומה.

[27] במונחים תלמודיים ניתן לומר על כך “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים” (בבלי, מועד קטן טז, ע”א ומקבילות). פעולות סתמיות הן בידי שמים, כלומר נקבעות על ידי חוקי הטבע באופן דטרמיניסטי, אבל פעולות שיש להן ממד ערכי מסורות להכרעתנו (אפשר להחליט ולהטיל וטו).

[28] בספרי (לעיל ה”ש 3), פרק ארבעה-עשר, הסברתי מדוע גם שיפורים עתידיים של הניסוי הזה (כמו הניסוי של מעוז ומודריק) לא יוכלו כנראה להכריע את שאלת הדטרמיניזם.

[29] אומנם אין פירוש הדבר בהכרח שהדואליזם אינו נכון, אלא שההבחנה בין שני הרכיבים שבנו אינה כה חדה כפי שחשבו בעבר. Avery, לעיל ה”ש 4, בסוף ההקדמה לחלק III, מסביר שהדבר משליך על היישום המשפטי של דיני הראיות והתיקונים הרלוונטיים לחוקה (הרביעי או החמישי), שתלויים בשאלה אם סריקות מוח הן ראיות חפציות-פורנזיות, או שמא הן שייכות לתחום העדות (ראו אצל Avery, לעיל ה”ש 4, III.B-C).

[30] ראו גם אצל אלכסנדרוביץ, לעיל ה”ש 6, בעמ’ 698.

[31] חלק ניכר ממאמרו של אלכסנדרוביץ שם מוקדש לשאלה זו.

[32] לתיאור מופתי של השיטה הזו, ראו: אליעזר מלכיאל רצון, חירות והכרח (אוניברסיטת בר אילן, 2013), ואת ביקורתי עליו: מיכאל אברהם “ביקורת ספר: רצון, חירות והכרח, אליעזר מלכיאל” מידה 21.2.2014 mida.org.il/2014/02/21.

[33] ראו בפרק הראשון של ספרי (לעיל ה”ש 3).

[34] ראו סקירה אצל:Haynes SD, Rojas D & Viney W., Free Will, Determinism, And Punishment, Psychol Rep. Dec;93(3 Pt 2):1013-21 (2003).

[35] לסקירה, ראו למשל חיים ה’ כהן המשפט פרק שמיני, חלק 2 (מוסד ביאליק, ירושלים, מהדורה שנייה ומתוקנת, תשנ”ז).

[36] ראו למשל אצל אלכסנדרוביץ, לעיל ה”ש 6, בעמ’ 700 והלאה, שגם מסביר חלק מההשלכות.

[37] זה בעצם תוכן דבריו של אלכסנדרוביץ, שם, בעמ’ 702.

[38] לסקירה, ראו למשל: H. Zeisel, The Deterrent Effect of Death Penalty: Facts v. Faith, in P.B. Kurland (ed.), The Supreme Court Review, pp. 317-343.

[39] זה מבחינת ההצדקה לענישה. אשר למטרת הענישה, גם הליברטאן מתחשב באפקטיביות של העונש, שכן אם אינו יעיל, כנראה שהעבריינים אינם לומדים להטיל וטו על ה-RP העברייניים שלהם. מטרת הענישה אינה מושגת. להבנתי, בתמונה הליברטאנית הגמול הוא גם מטרת הענישה ולא רק ההצדקה עבורה. במילים אחרות, מגיע לעבריין לסבול בשל מעשיו, ולכן גם אם אין אפקטיביות לעונש, יש להשיתו עליו. מובן שגם הליברטאן מעדיף להשיג הישגים באמצעות הענישה, אבל להבנתי, זה אינו תנאי להטלת העונש. מטרת הענישה – הסבל של העבריין (הגמול) – מושגת גם אם אין הרתעה.

[40] אני משתמש בביטוי הזה מפני שהוא הרווח והמוכר. עלו ביקורות שונות עליו, בעיקר בעקבות ס’ 34ח לחוק העונשין (תיקון מס’ 39), התשנ”ד-1994 ,ס”ח 348 (להלן: ס’ 34ח לחוק העונשין). נוסף על כך, לא אכנס כאן לדקויות של אחריות מופחתת וכדומה.

[41] יש שני רכיבים שעלינו לבחון בבואנו לתת פטור מאחריות פלילית: (א) תפיסת המציאות של האדם (ובכלל זה יכולתו להבחין בין רע לטוב); (ב) מידת השליטה שלו (היכולת שלו להתגבר ולוודא שלא ייעשה הרע). כללי מקנוטן של ה-common law זכו לביקורות רבות בשל התמקדותם ברכיב הראשון והתעלמותם מהשני. ראו על כך לדוגמה אצל אלכסנדרוביץ, לעיל ה”ש 6, וכן אצל יעקב בזק משפט ופסיכיאטריה: אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו תחילת פרק חמישי (קרית ספר, 1972). הביקורת הזאת הביאה לחקיקת ס’ 34ח לחוק העונשין, שדורש את שני הדברים. אסף טויב, במאמרו “‘המצב הקליני’ כקריטריון המרכזי לקבלת הכרעות בשאלות מתחום בריאות הנפש בישראל” שערי משפט ה 243 (תש”ע), ממליץ להתעלם בכלל מהממד הדיאגנוסטי שבו נקבעת מחלת נפש, ולהתמקד רק בפסיכוזה (כלומר בשליטה של האדם ברגע ביצוע העבירה).

[42] ראו למשל אצל יעקב בזק, שם, לאורך הפרק החמישי.

[43] אם כי הוא מתעלם מהתיקון הדרוש למוחות של סביבתו. הענישה יכולה לעשות גם את זה.

[44] לסקירה קצרה ופופולרית בעברית, ראו: “דימות מוחי” ויקיפדיה he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%95%D7%97%D7%99.

[45] בחודש ספטמבר 2013 שודרה בערוץ הציבורי האמריקני PBS תכנית דוקומנטרית בת שני חלקים בשם Brains on trial, שבה השחקן אלן אלדה ביקר בכמה מרכזים לחקר המוח וראיין חוקרים על היבטים שונים שנוגעים לחקר המוח במשפט, ואף השתתף בעצמו בסריקות מוח. לסקירת הממצאים העיקריים שהוצגו שם, ראו גם אצל ישי, לעיל ה”ש 8.

[46] הדמיית תפקודי המוח באמצעות תהודה מגנטית (fMRI) מתיימרת לזהות שקרים על פי המתרחש בתוך המוח עצמו ולא על פי מדדים של חרדה, כמו שינוי בדופק, בלחץ הדם או בנשימה, המשמשים במכשיר הפוליגרף הסטנדרטי. ראו גם אצל Avery, לעיל ה”ש 4, II.B.3.

[47] ראו Gary Stix, Can fMRI Really Tell If You’re Lying? Will brain scans ever be able to tell if you’re really being deceptive?, Scientific American (1.8.2008) (להלן: Stix). וכן אצל ישי, לעיל ה”ש 8, ואצל Avery, לעיל ה”ש 4, חלק II.A.3.

[48] ראו למשל אצל Stix, שם, ואצל ישי, לעיל ה”ש 8. כמו כן, ראו מאמרו של השופט האמריקאי Andreas Kursten (בית המשפט לערעורים של הכוחות המזוינים בוושינגטון): Opinion: Brain Scans in the Courtroom, The Scientist (23/11/2015) https://www.the-scientist.com/news-opinion/opinion-brain-scans-in-the-courtroom-34464. לתיאור מעניין של גישה סקפטית של שופט אמריקאי, ראו מייקל ס’ גזניגה “דימות – מדעי המוח בבית המשפט” סיינטיפיק אמריקן ישראל 23.7.2011 www.sciam.co.il/archive/archives/3731.

[49] אתר הפרוייקט ברשת: http://www.lawneuro.org/ מכיל חומרים רלוונטיים רבים.

[50] ומצב הסביבה והגירויים שפעלו עליו, אך אלו רק המעוררים של המצב המוחי.

[51] בפרק האחרון אראה דוגמאות לכך.

[52] בתמונה הדטרמיניסטית, במצב כזה המומחה יוכל לומר בוודאות מה האדם יעשה.

[53] לעיל ה”ש 4.

[54] ראו בפרק התשיעי של ספרי (לעיל ה”ש 3).

[55] זהו ביטוי נוסף להתעלמות מליברטאניזם מפוכח, כמו שראינו אצל ואן אינוואגן (לעיל ה”ש 19).

[56] אזכיר שוב את האזהרות של אלומית ישי ופראחאני שהובאו בתחילת המאמר (ראו לעיל, ליד ה”ש 8) מפני הרתיעה של הדיוטות מחומר מדעי וחוסר המודעות לכך שהוא רווי בפרשנויות והנחות יסוד.

6 מחשבות על “מדעי המוח והמשפט: מבט פילוסופי-מדעי על הדטרמיניזם במשפט”

  1. “הליברטאן סבור שלאדם יש בחירה חופשית”
    הליברטאן אינו סבור כלום. הוא מונע מפחד מעצם המחשבה שהוא רובוט. זו מחשבה מנחיתה מדכאת ואף מפחידה פחדן כמו ליברטאן מצוי.

    או שמא יש לומר ליבטן. כלומר אחד שחושב מהבטן.

    אדם שבוסר סברות וחושב מחשבות מבין שאין סיבה לחשוב שיש בחירה חופשית. אם באיזשהו דרך נס מישהו בעתיד יוכיח שיש בחירה חופשית אז נקבל. אבל עד אז אין שום סיבה שכלית לחשוב שיש.

  2. “אם הפעולה שלו אינה בשליטתו, כלומר אם לא יכול היה לעשות משהו אחר, לא ראוי להטיל עליו אחריות פלילית.”

    הטלת אחריות זה רק ביטוי. אף אחד לא מטיל שום דבר על השני במובן המילולי. בסך הכל מענישים אותו לפי החוק.

    למה מענישים אותו? כי כך החוק אומר. וזה אומר שאדם שעשה פשע ראוי לו שייענש, כי כך אומר החוק.

    וכהוכחה לכך שאין בחירה חופשית, מספיק להיזכר שאם לא הייתה ענישה בחוק אז הפשע היה חוגג.

השאר תגובה