על אמונה ורציונליות (טור 31)

בס"ד

על אמונה ורציונליות[1]

הכותרת אמונה ורציונליות בדרך כלל מתקשרת לטיעונים שמובילים לאמונה או פורכים אותה. גם בהקשר זה כתבתי במחברות שלי שאמונה באלוהים היא מסקנה מתבקשת מחשיבה רציונלית, ומי שלא מאמין לדעתי אינו מחזיק בתפיסת עולם רציונלית. אבל כאן ברצוני לעסוק במשהו אחר, לא באמונה אלא בדרכו של האדם המאמין ובאופן קבלת ההחלטות שלו. מקובל לחשוב שאדם דתי מקבל החלטות בחיי היומיום שלו באופן פחות רציונלי מאדם חילוני. לאדם הדתי יש אמונה בגורמים מיסטיים שלא ניתנים לתצפית, וגם בחיי היומיום הוא תולה את יהבו בגורמים מיסטיים וטרנסצנדנטיים ובעקרונות שלא מתאימים לשכל הישר. לעומת זאת, אדם חילוני פועל משיקולים הגיוניים של שכל ישר ולא מאמין בחברים דמיוניים ובמפלצות ספגטי למיניהן. רציונלי למהדרין.

ברצוני לטעון שהאמת הפוכה בתכלית (ראה גם הערת אגב שלי כאן בסעיף 1). התנהלותו של אדם דתי היא רציונלית מאד, ואילו האדם החילוני בדרך כלל אינו מתנהל כך. יתר על כן, במקרים רבים אי ההבנה שמגלה החילוני לתפיסה ולקבלת ההחלטות הדתית נובעת דווקא מהאופי הרציונליות הקיצוני שלהן. טענות כאלה עשויות להיראות לחלק מהקוראים כמו פרובוקציה, ולכן אבהיר שהן נאמרות לגמרי ברצינות. זו התמונה להבנתי באמת ובתמים.

אקדים ואומר שאני מדבר במישור טיפולוגי בלבד, ולא על שום אדם קונקרטי. דוגמה לניתוח טיפולוגי היא ספרו של הרב סולובייצ'יק, איש ההלכה, שמנסה לתאר דמות תיאורטית וטהורה של איש הלכה. אמנם מן המפורסמות הוא שלנגד עיניו עמד אדם מאד מסויים (סבו, ר' חיים מבריסק), ועדיין כוונתו היתה לתאר דמות טיפולוגית ולא אדם קונקרטי. הוא מתאר דמות של מאמין אידיאלי שהוא מכנה "איש ההלכה", והעובדה שניצבה מולו דמות קונקרטית כזאת אינה חשובה לדיון. אוסיף שהדוגמה של איש ההלכה שהבאתי כאן אינה מקרית. מי שעומד מול עיניי בעת כתיבת הדברים אינו אדם מאמין בעלמא אלא איש ההלכה, כפי שתיאר אותו הרב סולובייצ'יק. זהו טיפוס מסויים של אדם דתי שגם בעיניי, כמו בעיניו, נתפס כאידיאל הדתי. כשאני מדבר על הרציונליות של ההתנהלות הדתית כוונתי להתנהלותו שלו.

על אורתופדים ומהפיכות

לפני שנים שמעתי את שלמה ניצן ברדיו, מספר הלצה בשם דב סדן (חוקר ספרות ידוע מהאוניברסיטה העברית). סדן קבע שהאדם שיעשה את המהפיכה הבאה בעולם יהיה ככל הנראה אורתופד יהודי. יהודי, מפני שכל המהפכנים בעולם הם יהודים. אבל למה אורתופד? התשובה היא פשוטה. המהפכן היהודי הראשון היה אברהם אבינו שקרא לכולם "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". עולם כזה לא נוצר מעצמו ובמקרה, ולכן כנראה יש מישהו שברא אותו. אברהם דרש מאיתנו להשתמש בראש ולהסיק מסקנות. המהפכן היהודי השני היה ישו, שהסביר לאנשים ש"רחמנא ליבא בעי", כלומר שאלוהים רוצה את הלב (ולא בהכרח מצוות או דעות). אם כן, התחלנו בראש וכעת ירדנו ללב. המהפכן היהודי השלישי היה מרקס שלימד אותנו שהכל בבטן. הצרכים והאינטרסים של האדם (הכרס) הם שמניעים אותו ואת העולם. מרקס היה מהפכן שהעביר אותנו מהלב לבטן. המהפכן היהודי הבא היה פרויד, שלימד אותנו שהכל נקבע מתחת לחגורה. לאחר שכבר ירדנו מהראש ללב, מהלב לכרס, ומהכרס אל מתחת לחגורה, שואל סדן, מה עוד נותר? כנראה משהו עוד יותר נמוך, אולי קשור לרגליים. לכן מתבקשת המסקנה שהמהפכן היהודי הבא יהיה אורתופד.

ההידרדרות מהשכל לרגש

בתמונה שתיאר דב סדן יש תובנה אמיתית מאד הן ביחס להיסטוריה והן ביחס לדור שלנו. היסטורית אין ספק שהנצרות, שהחליפה את היהדות, מעמידה את הלב במרכז. אמנם היו לה הוגי דעות מבריקים ורציונליסטים, ועדיין המוקד הדתי שלה היה הלב. היהדות, לעומת זאת, מעמידה במוקד את השכל. גם כאן יש יוצאי דופן שנותנים ללב מקום מרכזי יותר, ועדיין דומני שהזרם המרכזי הוא שכלי והגיוני, שדוגל באופן פעולה רציונלי או רציונליסטי (זו דמותו של איש ההלכה). זה באשר להיסטוריה. אבל תובנה זו רלוונטית מאד גם לימינו.

במהלך התקופה המודרניסטית היה אמון (כנראה מופרז) בשכל ובמדע. התחושה היתה שהרציונליות, המדע והקידמה, יפתרו את כל בעיותינו. באמצע המאה העשרים, בעיקר בעקבות השואה, התרחשה המהפיכה הפוסטמודרנית שביטאה ייאוש גדול מהשכל ומהחשיבה. האנושות נוכחה לראות שהמדע לא קידם אותנו מוסרית ולא סייע לנו לגבש תמונת עולם ערכית נכונה או טובה יותר. מהפיכה זו הכניסה אותנו לעידן אמוציונלי מאד, שבו התחושות והרגשות חשובות מהשכל.

כך למשל ביקורות אמנותיות שנשמעות בימינו נזקקות בדרך כלל לרגשות והתרגשויות. אדם חוזר מקונצרט, הצגה, סרט או תערוכה, מה שהוא מספר זה עד כמה הוא התרגש (או לא). ברוב המקרים לא תשמעו ממנו טיעונים וקונספציות לגבי מה שהוא ראה וחווה. גם המוסר נקשר בדרך כלל לרגשות ולא לחשיבה. גם אלו שמתנגדים בתוקף ליחסיות של המוסר, כשתדחפו אותם לקיר יאמרו לכם שהמוסר הוא סובייקטיבי ורגשי. בוודאי שאין לו קשר לחשיבה ולשכל. אדם לא מוסרי נתפס כפגום במישור הרגשי (ראו עשרות מאמרים במדעי המוח שמדברים על פסיכופתים כאנשים עם פגיעות בממדים הרגשיים שלהם. חלקם מזהים בין זה לזה).

בעידן שלנו גם דיונים מוסריים, ערכיים ופוליטיים, מתרחשים בעיקר במישור האמוציונלי ונזקקים הרבה פחות לניתוח רציונלי. כדי לשכנע אדם בתפיסת עולם שמאלית די בתיאור מקרה קורע לב של פלסטינאי שסבל מהכיבוש על לא עוול בכפו, או על כן עוול בכפו (ע"ע גדעון לוי). בה במידה הטיעונים לטובת הימין מתבססים על תיאור הרשעות של הפלסטינאים וציורם כאוסף מחבלים, תת אדם ותת תרבות. התקווה משני הצדדים היא שהאמוציות יסייעו להמיר את תפיסת העולם האידיאולוגית והפוליטית (לא שזה תמיד עובד). ויכוחים על חיסולים ממוקדים, פגיעה בחפים מפשע, או כל דילמה אחרת שנדונה אצלנו, מתמקדים במישור האמוציונלי, וכמעט חפים מטיעונים. לכל היותר תשמעו שזה מידתי או לא מידתי. המינוח העמום והריק הזה הוא הפיסגה האינטלקטואלית של הדיונים הללו. בטורים שלי כאן נגעתי לא פעם באופיו של השיח הציבורי שלנו בסוגיות שונות, ותוכלו למצוא בהם כמה דוגמאות נוספות.

אין לכם אלא להתבונן בסערות התקשורתיות והפוליטיות שמתעוררות אצלנו כל יום יומיים. מאמירתו של נתניהו שהערבים נוהרים לקלפיות, המשך בגרבוז על הדתיים הפרימיטיביים, ורק כעת סיימנו את הסאגה סביב ה"השוואה" שעשה נתניהו בין הוריו של החייל היורה להורים שכולים. בכל המקרים הללו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, נוצר קונצנזוס תקשורתי ופוליטי רחב סביב תפיסה אווילית ממש. ודוק, אני לא מדבר על הטייה פוליטית אלא על אווילות. פשוט דברים חסרי שחר שמשום מה כל הצדדים בשיח מסכימים להם כאילו היה כאן ברק אינטלקטואלי שאין לעמוד בפניו. השיח הציבורי שלנו עוסק בהתלהמות אמוציונלית ונתפס למילים ולרושם הראשוני שהן עושות עלינו בלי לנסות ולברר את משמעותן. טיעונים אינם הז'אנר הרלוונטי ב"דיונים" הללו.

כבר שנים אני מתלבט האם כל אנשי התקשורת והפוליטיקה שלנו (כמו גם הציבור) הם שוטים גמורים, או שמא משהו אחר קורה כאן. אני גם לא תולה זאת בהטייה פוליטית (לפחות לא רק בה), שכן בסופו של דבר גם המבוקרים מתנצלים על הדברים שהם אמרו, כלומר מקבלים את הביקורת האווילית שהוטחה בהם בהכנעה. מכיון שקשה לי להאמין שכולם שוטים גמורים, ומכיון שמחלקם לפחות ניתן לשמוע מדי פעם גם דברי טעם, מסקנתי היא שכנראה לא מדובר בחוסר אינטליגנציה אלא באי הפעלת השכל. הייאוש מהשכל גורם לאנשים, חלקם מוכשרים בהחלט, לגבש עמדות באופן אמוציונלי במקום להשתמש בראש שלהם. הרושם הראשוני שמתעורר הוא שקובע את משמעות הדברים, ולא ניתוח שקול ושיטתי שלהם. הנראוּת והרגש הראשוני מחליפים את הניתוח ההגיוני.

פעם שמעתי את הרב השחקן חגי לובר שסיפר שהיה מדריך בסמינרים לנוער שנערכו במדרשת עופרה. כולם ישבו סביב המדורה והיה מתח באוויר. אם הוא יוכיח להם שיש אלוהים כולם יחזרו בתשובה ויילכו מיד לבית המדרש. ואם לא – כולם בים בשבת הקרובה. הדיון האינטלקטואלי היה גורלי ומסקני, ואפשר היה לחתוך את המתח באוויר בסכין. כמה שנים לאחר מכן הוא עדיין מדריך באותם סמינרים, ובאות אותן קבוצות נוער באותם גילאים ומאותם רקעים. הם יושבים סביב אותה מדורה, ומשוחחים (או מנסים לשוחח) על אותם נושאים. לובר אומר להם שיש אלוהים, ומצפה להתקוממות וקושיות. להפתעתו כולם מסכימים. ואז הוא מוסיף שאלוהים גם התגלה בסיני ונתן תורה. גם כאן לתדהמתו הדבר מתקבל בשלווה אולימפית. אז הוא הולך צעד נוסף ואומר שכל אדם חייב לקיים את צו הא-ל, ושוב נתקל בהנהוני הסכמה אילמים. כאן כבר נעתקות המילים מפיו. "אז מה הבעייה? איפה אנחנו תקועים?" הוא שואל. והתשובה היא: "לא מתאים לנו כרגע" (או: "אנחנו לא מתחברים לזה").  דומני שהסיטואציה מוכרת לכל אחד מאיתנו. משמעות הדברים היא שגם אם השכל אומר משהו, זה לא אומר שזה מה שנעשה או נחשוב. השורה התחתונה תלויה בלב וברגש ולא בשכל.

מל"ך או למ"ך?

ישנה מימרא שאיני יודע מה מקורה, שהסדר הנכון של הדברים הוא מל"כ: מוח, לב וכבד. המוח מתווה את הדרך והלב (רגשות) והכבד (צרכים) נגררים אחריו. כאשר הסדר מתהפך אנחנו מקבלים למ"כ, כלומר הלב מוביל ואחריו המוח. כפי שהצגתי את הדברים כאן, נראה שזהו בדיוק המצב בדור שלנו. זהו דור הלמ"כ: שלטון השכל על הלב out, דומיננטיות הלב in. חשוב להבין שאין פירוש הדבר שאנשים נעשים טיפשים יותר או פחות אינטליגנטיים. בהחלט לא, אלא שהם מונעים מהלב ולא מהשכל. בגלל הייאוש מהשכל הלב קובע מה נכון ומה יש לעשות, ולכל היותר לאחר מכן השכל עושה לדברים רציונליזציה ומעגן אותם (ראה דוגמת החזרה בתשובה ויציאה בשאלה בטור הקודם).

לפעמים אני מתרשם שהיכולת האנליטית והאינטליגנציה הגבוהה יחסית שיש לאנשים היום לעומת דורות קודמים מובילות לכך שאפשר לבסס כל תזה וכל טענה בצורה משכנעת, וזה גופא מה שגורם לייאוש מהשכל. התחושה היא שאי אפשר להגיע למסקנות עם ההיגיון, שהרי הלוגיקה רק לוקחת אותנו מההנחות למסקנה, אבל את ההנחות עצמן לא ניתן להצדיק, ולכן איבדנו את האמון בשכל ובחשיבה. כך צומח הפוסטמודרניזם שגורס שכל אחד וההנחות שלו או השיח (הנרטיב) שלו.

כחלק מאותה תופעה אנשים רבים חושבים שפילוסופיה היא תחום מיותר שבניגוד למדע מעולם לא התקדם ולו בצעד אחד. זה אומר בכה וזה אומר בכה, והמחלוקות נותרות בעינן. להבדיל ממדע, אין דרך אמפירית או רציונלית להכריע בין דעות פילוסופיות, ולכן התחום נשאר תקוע. דומני שזו טעות גדולה. מניסיוני כשמקשיבים היטב לדעות השונות מגלים שכמעט כולן הגיוניות וצודקות. במבט עומק כמעט אין ויכוחים אמיתיים בפילוסופיה. כל צד מבטא פן אחר של האמת, והמכלול כולו הוא הידע הפילוסופי המצטבר. כל דעה פילוסופית חדשה מוסיפה עוד פן לידע הפילוסופי, והוא בהחלט מצטבר, משתכלל ומתפתח. מה שמוביל לתחושות הללו הוא אותה ראייה שטחית שתוארה למעלה, שבה אנחנו בוחנים את הדברים במישור המילולי ולפי הרושם הראשוני שהם עושים, ואז רואים מחלוקות תהומיות וחסרות תוחלת. כך נוצרת התחושה שכל אחד מתחיל מהנחות יסוד שונות ולכן מגיע למסקנות שונות, ומכאן מגיע הפוסטמודרניזם שדוגל בריבוי נרטיבים ללא אפשרות לשיח ביניהם. אך להבנתי, השתחררות מהרושם הראשוני והתבוננות מעמיקה יותר מגלה תמונה הפוכה בתכלית. רוב הטיעונים הסבירים יזכו להסכמה כמעט מקיר לקיר. הויכוחים הם בעיקר על ניסוחים ומזוויות מבט שונות, ונראה שברוב המחלוקות הפילוסופיות מדובר באותה תמונה שמתוארת מזוויות מבט שונות או במינוח שונה.

דילמות הלכה-מוסר

לפני שנים היה בירושלים כימאי בשם שחק שאחד התחביבים שלו היה לפוצץ פרשיות שמעוררות ביקורת על היהדות וההלכה. באחת הפעמים הוא פרסם מקרה של יהודים שראו ביום שבת גוי שמצוי בסכנה ולא נקטו שום פעולה כדי להציל אותו. הוא השתמש בזה כדי להציף את ההלכה האוסרת חילול שבת להצלת חיי גוי. פעם אחרת הוא פרסם סיפור לגבי אשת כהן שנאנסה והרבנים חייבו אותם להתגרש. כל מקרה כזה עורר פולמוסים וביקורות קשות על המוסריות של ההלכה ושל אלו המחוייבים לה. בחלק מהמקרים התברר שמדובר בברווז עיתונאי, וכמובן שליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. אבל הבעיות שהוא עורר היו אמיתיות. ההלכה באמת אוסרת לחלל שבת כדי להציל חיי גוי,[2] ובאמת מחייבת אשת כהן שנאנסה להתגרש ממנו.

אני עוד זוכר שהטיעון הנפוץ ביותר ששמעתי כלפי המקרה של אשת הכהן היה: "אין לכם לב?!", הרי האישה הזאת ומשפחתה עברו טרגדיה וטראומה לא פשוטה, היא אוהבת את בעלה והוא אוהב אותה, ושניהם אוהבים את ילדיהם, וההלכה מורה להם בשרירות לב להיפרד ומאמללת את כולם. איך זה ייתכן? היכן הלב? ניסיתי להסביר לבני שיחי שלאותם רבנים יש לב לא פחות רחב משלהם, אבל יש להם גם אמון בעקרונות ההלכה שמחייבים את בני הזוג להיפרד. בעולמם ההלכתי יש התנגשות בין הערך הדתי-הלכתי לערך המוסרי, והם קיבלו הכרעה לטובת הערך הדתי.[3] בני השיח החילוניים שלי לא היו מחוייבים לערכי ההלכה ולכן הם כמובן לא נמצאו בדילמה. במצב כזה קל מאד לבקר את אנשי ההלכה על כך שהם לא מוסריים. מי שלא בדילמה ודאי יכריע לטובת הצד המוסרי. כלומר אין כאן ויכוח בין מוסרי יותר או פחות, אלא בין מי שנמצא בדילמה בין מוסר להלכה (ומחוייב לגמרי למוסר, לא פחות מעמיתו החילוני) לבין מי שלא נמצא בה. עד כאן מה שניסיתי להסביר למבוקרים, אבל לא תתפלאו לשמוע שזה לא ממש עזר.

כאן ברצוני להתמקד בפן אחר שכנראה עמד מאחורי הויכוח. למה המבקרים מניחים שלרבנים הללו אין לב? הם לא אמרו שהם לא מוסריים, והם גם לא התווכחו על המחוייבות להלכה. היה ברור להם שיש כאן ויכוח על המחוייבות הזאת, והמבקרים הללו הבינו שיש מולם אנשים עם עמדה אחרת. הביקורת שלהם נתפסה על ידם כביקורת שנכונה גם לשיטתי (כלומר לשיטת אלו שמחוייבים להלכה): אם היה לנו לב היינו זונחים את ההלכה ופועלים באופן שמחייבת התחושה והרגש, כלומר לא מחייבים את בני הזוג להיפרד. הם הניחו כמובן מאליו שאם היה לנו לב היינו פועלים על פיו גם אם אנחנו מחוייבים להלכה.

אם המבקרים היו אומרים שההלכה היא שטויות ומי שמחוייב לה הוא שוטה – החרשתי. זה ויכוח לגופו של עניין. אבל הם לא טענו את זה. מכלל דבריהם השתמע שגם אם מישהו מחוייב להלכה, מכיון שלבו אומר לו להשאיר את בני הזוג יחד ולא לפגוע בהם, אז בהכרח זה מה שהיה עליו לעשות. בדילמה בין מוח ולב בהכרח הלב גובר. זה חלק מאותה גישה של למ"כ, בעוד שהרבנים ביטאו גישה של מל"כ. בני השיח שלי לא הצליחו להבין בכלל את צורת החשיבה הזאת. כאן אנחנו מתחילים לראות את אי ההבנה האמוציונלית כלפי ההתנהלות הרציונלית של אנשי ההלכה. התנהלות שנקבעת על פי עקרונות לא מתקבלת כיום יפה. זוהי נוקשות אידיאלוגית והיצמדות לאותו יצור זנוח ומאכזב שכולנו כבר התייאשנו ממנו, השכל. במקום ללכת אחרי הלב אנחנו נצמדים למשהו שרירותי, קר ומנוכר (הוא שרירותי כי הלב לא חש אותו כמובן).

הרציונליות של האדם המאמין

במחברות שלי באתר זה ניסיתי להראות שהתפיסה הדתית היא בהחלט רציונלית, ובעצם טענתי שלא ניתן להיות רציונלי ללא אמונה. אני טוען זאת בשלושה מישורים שונים: 1. האמונה נגזרת מעקרונות היסוד של החשיבה. יש טיעונים מצויינים לטובתה, ולכן אדם רציונלי אמור לאמץ את המסקנה שיש אלוהים. 2. בלי אמונה באלוהים אין בסיס סביר למוסר (מחברת רביעית) וגם לא לעקרונות היסוד של החשיבה (מחברת שלישית). בלי אמונה אתה נדון להיות לא רציונלי. 3. ההתנהלות היומיומית של האדם הדתי (=איש ההלכה) וקבלת ההחלטות שלו היא רציונלית במובהק. שני המישורים הראשונים עוסקים באלוהים הפילוסופי, כלומר בדאיזם. המישור השלישי עוסק באדם שמאמין באלוהים הדתי, כלומר בתאיזם (תאיזם יהודי, במקרה זה).

הרציונליות של המחוייבות הדתית

מהי רציונליות? ניתן לראות את תהליך קבלת ההחלטות שלנו כמבוסס על עקרונות יסוד שאותם מקבלים בצורה אקסיומטית, והסקה לוגית של מסקנות אופרטיביות שנגזרות מהם לגבי ההתנהגות שלנו. את ההנחות קשה מאד לאפיין כרציונליות או לא. כידוע, רציונלי הוא מי שחושב כמוני, ואירציונלי הוא כל מי שחולק עליי. אך זה רק בתחום ההנחות, מפני שאין לנו דרך לשפוט אותן ולהבחין בין רציונליות לשאינן כאלה. אבל ההיסק הלוגי, כלומר המהלך מההנחות למסקנות, כן ניתן לאפיון במונחי רציונליות ואירציונליות. אם אדם גוזר את מסקנותיו באופן עקבי מהנחותיו ושומר על עקביות ושיטתיות בדרכו, ניתן לומר שהוא איש רציונלי. לעומת זאת, אדם שפועל מהבטן על סמך רגשות ולא שומר על עקביות הוא לא רציונלי. אם כן, הרציונליות מאפיינת בעיקר את הגזירה הלוגית של המסקנה מההנחות, ולא את הנחות היסוד עצמן. משה דיין אמר פעם שרק חמור לא משנה את דעתו, ואני לגמרי מסכים. אבל יש כאלה שאין להם אמון בדעות בכלל, והם פשוט לא פועלים על סמך דעות אלא על סמך תחושות ורגשות רגעיים.

אנקדוטה  מעניינת בהקשר זה מצויה בשו"ת אגרות משה אבהע"ז ח"א סי' קכ, שם דן ר' משה פיינשטיין בשוטה לדבר אחד (כלומר אדם שיש לו שטות אחת ובשאר ההקשרים הוא מתנהל בצורה הגיונית):

והנה לבד היתר זה יש גם לדון דאין להחשיבו שוטה כלל בזה שמחזיק עצמו למשיח כמו שלא נחשב מי שעובד ע"ז עץ ואבן לשוטה אף שודאי הוא שטות גדול להאמין בעץ ואבן אלא אמרינן דהוא פקח ורשע ומחייבין ליה מיתה וכ"כ זה שמחזיק עצמו למשיח אף שהוא שטות גדול אין להחשיבו לשוטה אלא דגאותו היתירה הטעתו שראוי להיות משיח. וממילא אפשר לדון עוד יותר שגם כל מעשיו השטותים שנמשך מצד טעותו שהוא משיח שלפי דעתו הרעה הוא תקון העולם אינם מחשיבים אותו לשוטה דכל דבר שאדם עושה מצד חשבון איזה שיטה ודרך שמחזיק בדעתו אף שהיא סכלות גדולה לא נחשב שוטה בזה כדמוכח מעובדי ע"ז שהרבה מעשה שטותים עשו וכל דרכי האמורי שנאמרו בשבת דף ס"ז הם מעשה שטות ויש להם דיני פקח.

הוא קובע כאן שאם אותו אדם פועל באופן שעקבי עם הנחותיו (=רציונלי) הוא לא שוטה, יהיו הנחותיו אשר יהיו. הוא מזהה כאן שטות עם אירציונליות במובן שהוגדר למעלה, כלומר עם חוסר עקביות (אגב, אני לא מסכים איתו בזה).

איש ההלכה כאידיאל היהודי הוא אדם שמנהל את חייו לפי עקרונות יסודיים, ומקבל החלטות על ידי ניתוח וגזירה הגיונית של מסקנות אופרטיביות מעקרונות אלו. כל צעד בחייו נבחן לאור העקרונות שלו, וההכרעה היא יישום שיטתי של העקרונות. לעומת זאת, אדם חילוני מנהל את חייו בדרך כלל "מהבטן". קבלת החלטות ערכיות מתבססת אצלו בדרך כלל על תחושות עמומות ועל סיסמאות, והרבה מאד על רגשות. הוא נוהג באופן מוסרי על אף שאין לכך שום הצדקה בתמונת העולם שלו (ראה במחברת הרביעית). הוא מתקומם כנגד עוולות למרות שזה אבסורדי בתמונת העולם שלו. הוא מאמין בעקרונות היסוד של החשיבה המדעית ועושה אנלוגיות והכללות בלי שום בסיס הגיוני. הוא פועל על סמך רגשות ובטוח שהוא פסגת הרציונליזם. בדוגמת אשת הכהן שהובאה למעלה ניתן היה לראות את ההבדל הזה בצורה מאד חדה ובולטת.

כפי שכבר הזכרתי, הרבה מאי ההבנה של אדם חילוני כלפי ההתנהלות הדתית נובע מהרציונליזם הקיצוני של התפיסה הדתית. הוא פשוט לא מצליח להבין כיצד אנשים פועלים על סמך עקרונות "מנותקים" בלי לשים לב לרגש שלהם. הוא לא מבין התנהלות שנעשית לאור עקרונות ולא לפי הלב. לכן תמיד מוזר בעיניי כשאני שומע אנשים מדברים על החילוניות כגישה רציונלית והדתיות כהתנהלות רגשית ולא רציונלית. זה פשוט היפוך מוחלט של המציאות.

תאמרו שההשוואה הזאת לא הוגנת. אני משווה בין דמות אידיאלית (איש ההלכה) בצד הדתי לבין האדם הרגיל ברחוב מהצד החילוני. לכן אחזור שוב ואזכיר שאני לא מדבר כאן על אנשים אלא על טיפוסים אידיאליים. בפועל יש לא מעט אנשים דתיים שפועלים באופן מאד לא רציונלי, אבל למיטב שיפוטי כמעט אין אנשים חילוניים שמתנהלים באופן רציונלי. כמובן שגם שם יש אנשים הגיוניים, אבל היסודות שעליהם מושתת ההיגיון שלהם הם עצמם חסרי בסיס. קבלת ההחלטות שלהם בחיים לא מושתתת על מערכת עקרונות שיטתית ועקבית (למעט בודדים. אולי משה קרוי ודומיו).

לימוד תורה

זו בעצם משמעותו העמוקה של לימוד תורה. בלימוד ההלכתי אנחנו עוסקים בניתוח מופשט של רעיונות תיאורטיים, והמסקנות מולידות השלכות מעשיות בפרטים הקטנים של חיי היומיום. כל מסקנה שהגעתי אליה, מופשטת ככל שתהיה, יש לה משמעויות מעשיות. היא מתורגמת מייד להשלכה בחיים המעשיים שלי. לא בכדי התלמוד והמפרשים רגילים כל הזמן לשאול "למאי נפקא מינא?", כלומר מה ההשלכה המעשית של המחלוקת או של האמירה הנדונה. כל אמירה או טענה יש לה השלכה בעולם המעשה (גם אם לא תמיד השלכה מעשית ממש. כמו הנפקא מינא הידועה לקידושי אישה).[4]

למעשה, כפי שכתבו כמה אנשי הלכה והגות (שניים מהבולטים שבהם הם האדמו"ר הזקן של חב"ד בספר התניא, ומתנגדו הגדול ר"ח מוולוז'ין בספרו נפש החיים), כל עניינו של לימוד תורה הוא החיבור בין הרעיון והתיאוריה למעשה. הניתוח המופשט יכול לעסוק ברעיונות תיאורטיים כמו מהות הזמן, החלל, התפיסה העיונית של חובות הלכתיות שונות, והמסקנות נוגעות לשאלה איך לשים את הסיר על הגז בשבת ומה ואיך עלינו לעשות ביציאה לשירותים. זהו חיבור בין שמים לארץ שהוא ייחודי להלכה. ההלכה נותנת לנו מערכת מושגית ועקרונית שמאפשרת לנו לדון במהלכים קטנים ופרוזאיים בחיינו באמצעות ניתוח תיאורטי ומושגי מופשט.

התלמוד (קידושין מ ע"ב) דן בשאלה, מה גדול יותר התלמוד או המעשה:

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה.

המסקנה היא שהתלמוד גדול שכן הוא מביא לידי מעשה. זוהי מסקנה מוזרה, שהרי אם התלמוד הוא אמצעי כדי לדעת מה לעשות, פירוש הדבר שהמעשה הוא המטרה והתלמוד הוא אמצעי. אז למה זה אומר שהתלמוד גדול יותר? דומני שצריך לקרוא את הגמרא הזאת אחרת. ההנחה ביסוד השאלה היתה שניתן להפריד בין התלמוד והמעשה ואז עולה השאלה מי מהם גדול יותר. התשובה היא שזו הפרדה מלאכותית. מה שגדול הוא "תלמוד שמביא לידי מעשה", כלומר התלמוד והמעשה הם שני שלבים עוקבים שלא ניתנים להפרדה. התלמוד שמסתיים במסקנה מעשית הוא תלמוד, ובלי מסקנה מעשית זה לא תלמוד.

קצת אקזיסטנציאליזם ליטאי

התלמוד הוא מערכת סוגיות מאד אסוציאטיבית, אבל מי שמכיר אותה ומיומן בניתוח התלמודי מוצא בו מסגרת מושגית מורכבת ומרתקת שמאפשרת לנו לקשור עולמות שונים לגמרי זה מזה, ולהסיק באופן שיטתי מסקנות ליישום מעשי בחיינו היומיומיים. אדם שמתלבט בבעיה מוסרית או הלכתית, ולפעמים גם בעיות חינוכיות וחברתיות שונות, יכול למצוא בתלמוד כלים לנתח אותן ולהגיע להכרעה בצורה שיטתית ועקבית. זה אמור להיות עקבי גם עם הכרעות אחרות שלו, שכן עקרונות ההלכה שבהם הוא משתמש יש להם השלכות נוספות בתחומים אחרים לגמרי.

יש ללומד המיומן סיפוק אדיר מחיים כאלה, ולו רק מעצם היכולת שלו לקבל החלטות ולפעול באופן רציונלי. ההלכה והתלמוד נותנים לנו מסגרת מושגית שמאפשרת לנו לחיות על פי עקרונות שאנחנו מגבשים מניתוח תיאורטי ומלימוד מסקני של הסוגיות הרלוונטיות. במובן הזה דומני שהתורה היא המסגרת היחידה שנותנת אפשרות לחיות באופן רציונלי לגמרי, להסיק מסקנות ולגבש עמדות כמעט לגבי כל צעד שלנו בחיים, ואז לפעול על פיהן.

ברור שאין מדובר במערכת מונכרומטית (בעלת צבע יחיד). אנשים שונים מגבשים תפיסות עולם שונות ומגיעים למסקנות שונות בתכלית אלו מאלו, וכולם בתוך המסגרת התלמודית-הלכתית. ועדיין המסגרת התלמודית וההלכתית היא זו שמאפשרת להם את זה. למרבה ההפתעה, גם הביטוי האישי מתאפשר בצורה הטובה ביותר דווקא בתוך המסגרת התלמודית. אדם שחושב בצורה מסויימת יכול לבסס את תפיסתו מהתלמוד ומפרשיו ולנסות ולשכנע אחרים בעמדתו. יש מסגרת לשיח ביניהם, מה שמאפשר להם לנהל שיח, דיון וויכוח, להביא ראיות ופירכות, ולא לפטור זה את זה באמירה לא מחייבת על כך שכל אחד והאמת או הנרטיב שלו (או דיבורים סתמיים על מידתיות). הם גם לא חייבים להסתפק בהבעת רגשות בעד או נגד, כלומר במישור האמוציונלי כמקובל במחוזותינו, אלא יכולים גם לעסוק בבירור רציונלי ולהגיע למסקנה.

התחושה שאני מתאר כאן תלויה בתפיסה מסויימת של ההלכה ופסיקת ההלכה (שמתוארת במאמרי כאן). יש הרואים בהלכה קורפוס נתון וקבוע שמחייב את כולנו. כך מקובל בישיבות ללמוד לימוד עיוני חופשי ופתוח את הגמרא ומפרשיה, אבל כשמגיעים ללימוד ההלכה מסתכלים במשנה ברורה או בספרי פסק אחרים וכך יודעים מה לעשות. בעיניי זהו עיוות של הרעיון ההלכתי. כל עניינה של ההלכה הוא קבלת החלטות באופן אוטונומי. זו לא רק זכות אלא חובה (ראה במאמרי הנ"ל). מי שרואה את עצמו חלק מהשיח ההלכתי ומרשה לעצמו להתערב בו ולהביע עמדה, לעמוד על שלו ולקבל החלטות בעצמו, הוא ורק הוא יחווה את הסיפוק המיוחד הזה.

רציונליות וחזרה בתשובה

כמובן שכדי לחיות כך יש לאמץ את הנחות היסוד של תפיסת העולם הדתית (או לפחות פרשנות אחת מתוך כמה וכמה אפשריות עבורה). לכן אין בדבריי כאן כדי לשכנע מישהו לחזור בתשובה. לא סביר לאמץ הנחות שאינך מאמין בהן רק כדי שתוכל לגזור מהן מסקנות בצורה רציונלית. לכן דבריי כאן לא מכוונים להחזיר מישהו בתשובה (אם כי אין לי שום התנגדות לכך. אם מישהו יחליט לעשות זאת – אשמח מאד), אלא רק לתאר את הסיפוק בחייו של איש ההלכה. בניגוד לתחושה שניתן לקבל כאילו ההלכה רק כובלת ומגבילה אותנו ואת חשיבתנו, דומני שהדבר אינו נכון. יש מידה של הגבלה במחוייבות ההלכתית, אבל דווקא בגללה מתאפשר חופש גדול וביטוי אישי רחב ומקורי מאין כמוהו. בניגוד לתפיסה המקובלת שההתנהלות ההלכתית אינה רציונלית, ההיפך הוא הנכון. איש ההלכה מבטא התנהלות רציונליסטית קיצונית.

למעלה תיארתי שלושה מישורים של רציונליות דתית. שני המישורים הראשונים (הדאיסטיים) יכולים אולי לגרום לאדם לחזור בתשובה, כלומר לאמץ את ההנחות של המסגרת הדתית וההלכתית. המישור השלישי (התאיסטי) שבו התמקדתי כאן מדבר אל מי שכבר נמצא בתוכה. אבל אולי הוא יוכל גם לתת לאנשים מוטיבציה לבדוק את ההנחות שמאפשרות את החיים הרציונליים הללו. אולי השאיפה לרציונליות יכולה לגרום לאנשים לבחון את האופציה הזאת ביתר רצינות.

[1] אחד הקוראים, בנימין, הזכיר לי לפני זמן מה שאמרתי שאני רוצה לכתוב משהו על שאלת הרציונליות בהתנהלות הדתית והקשר שלה ללימוד תורה.

[2] אם כי, ראה מאמרי כאן, שבסופו אני טוען שזה לא נכון.

[3] ראה בטור 15 על יחסי הלכה ומוסר. כשהתורה אומרת שעל בני זוג כזה להיפרד ההנחה היא שהתורה לקחה בחשבון גם אם הפן המוסרי וסברה שהערך ההלכתי גובר עליו. לכן במקרה כזה שעליו התורה מדברת ישירות סביר להכריע לטובת ההלכה ונגד המוסר. זה לא המצב תמיד, ואין כאן המקום לפרט יותר.

[4] בספר האחד-עשר בסדרת הלוגיקה התלמודית אנחנו עוסקים באפלטוניות של התלמוד. שם אנחנו עמדים על כך שה"נפקא מינות", כלומר ההשלכות אינן תמיד מעשיות. אבל תמיד מקפידים לראות מה ההשלכה של כל טענה, שכן ההנחה היא שכל עמדה תיאורטית חייבת להקרין בצורה כלשהי על המישור המעשי, גם אם מדובר בהשלכה שלא באמת תתממש בעולם שלנו.