איסור זריקת ציפורניים

לא מובא ברמב"ם ולא בשו"ע. המ"ב מביא זאת (המקור בנידה יז).
יש להסתפק האם מדובר בסכנה רוחנית או גשמית, כמו כל הדברים שאסרו משום סכנה. אמנם כאן נראה בפשטות שמדובר על סכנה גשמית שהרי זה אמור להביא להפלה (ובדוחק אפשר לפרש שההפלה היא תוצאה של עניינים רוחניים). אם כך, אז נראה לי שאין לחשוש לזה בימינו, כי חז"ל פעלו כנראה על סמך החשיבה של זמנם וטעו בזה (כמו בעוד הרבה דברים). 
——————————————————————————————
שואל:
 
לדעתי מוכרחים לומר שזו סכנה רוחנית שכתוצאה ממנה תיגרם הפלה, שהרי כתוב שם שאם הצפורניים נעתקו ממקומם למקום אחר הן כבר לא מזיקות, ואין לכאורה שום הסבר גשמי שיכול פתאום לגרום לציפוניים להפסיק להזיק בגלל שינוי המקום.. לא? 
מ"מ ממ"נ קשה, אם זו סכנה גשמית קשה לי במה הם טעו, הרי הם כנראה ראו בעיניים שזה קורה, ואין כאן הסתברות לטעות חישובית מורכבת כדי שנאמר כן,
ואם זו סכנה רוחנית, אז האם יש לנו אפשרות לומר שהם טעו וכיום זה לא קיים על סמך חשיבתינו ההגיונית, או שמא אלו "ענייונים" שרק חזל וגדולי הדור מבינים בהם? 
——————————————————————————————
הרב:
לגבי ההעתקה מהמקום, וכי בלי זה יש לך הסבר לסכנה הגשמית שיש בציפורניים? אז אם אתה מוכן לקבל סכנה גשמית בלי הסבר, מדוע ההעתקה במקום פורכת את זה? זו עוד השפעה גופנית שאיננו מבינים.
לדעתי ממש לא חייבים לומר שמדובר בסכנה רוחנית כי קשה מאד להעריך ולמדוד עובדות כאלה. אתה יודע כמה אנשים רואים במו עיניהם ש"רפואה אלטרנטיבית" עובדת? כדי לקובע דבר כזה צריך מיומנות סטטיסטית לא מבוטלת, ואת זה לא ממש היה לחז"ל.
מעבר לזה, אני גם לא בטוח שהם הבינו בסכנות רוחניות. מניין היה להם מידע על סכנות כאלה? בנבואה? במחשבה שנייה לדעתי הם לא ממש הבחינו בין סכנות רוחניות וגשמיות, ובאמת ההבחנה הזאת לא חדה. אתה יכול לקרוא לסכנה כלשהי שאינך מבין אותה "סכנה רוחנית" רק כי אינך מבין מה באמת קורה שם. אחרי שיהיה הסבר זו תהיה סכנה גופנית.
——————————————————————————————
שואל:
הטענה שהגמרא עצמה לפעמים מביאה: "סוד ה' ליראיו" לא מתקבלת במקרה הזה?
——————————————————————————————
הרב:
אם אתה שואל אותי אז לא. איני רואה מניין הוציאו חכמי התלמוד את "המידע הרוחני" הזה. לפעמים יש לך סברא שאתה חש שהיא נכונה. אבל כאן איני רואה איך יכולה להיות סברא כזאת (לא רק שאין לי סברא כזאת, אלא איני רואה היתכנות שתהיה כזאת גם אצל אחרים, אלא בנבואה. בזמן חז"ל כבר פסקה הנבואה).