אמונה

שאלה יפה. אבהיר לגולשים. בשיעור הבאתי את דברי בעל דבר אברהם בגטו קובנא שהורה ליהודים שם לשלם דמי כופר שנדרשו מהם עבור יהודי ינובה, למרות שהכסף הזה היה כמו קיתון מים עבורם ומכניס אותם לסכנת חיים. לכאורה הלכה כר"ע שישתה בעל הקיתון ולא יתחלק עם חברו. הטענה שלו הייתה שכבר כעת בגטו הם לא נחשבים ממש חיים, ואולי דווקא בזכות המצווה הקב"ה יציל אותם לחיים.
כעת שואל יצחק, מדוע במקרה של שניים שהולכים במדבר לא נאמר אותו דבר. אולי בזכות המצווה הקב"ה יציל אותם.
החילוק הוא פשוט. אקדים שאין שום ודאות שהקב"ה יציל בזכות המצווה. זו לא הערכה אלא תקווה. זה הסיכוי היחיד, גם אם הוא קטן. והנה, במקרה של הקיתון בעל הקיתון יינצל בוודאי. אז אסור לו (או לפחות אינו חייב) לסכן את חייו כדי להציל אחרים. ולגבי הסיכוי ששניהם יינצלו על ידי הקב"ה, אין סומכים על הנס. לכן כאן חייו קודמים. אבל במקרה של גטו קובנא גם בעל הקיתון כנראה לא יינצל, וזאת גם אם לא יחלוק אותו עם אחרים. הסיכוי היחיד (גם אם קטן) שלו להינצל הוא שיעשה את המצווה והקב"ה יעזור לו.
הדבר דומה למה שכתבתי במאמר על תאומי סיאם. כשגוים צרים על עיר ודורשים "תנו לנו אחד מכם אחרת נהרוג את כולכם". מן הדין מותר לתת אחד (ולעשות הגרלה שתקבע מי הוא יהיה). אמנם אסור להרוג אחד כדי להציל את האחר, אבל כאן האלטרנטיבה היא ששניהם ימותו (כולל אותו אחד שנמסר). אז עושים הגרלה ששולחת אותו למות, אבל ההגרלה הזאת היא הסיכוי היחיד גם שלו (לפני שעלה בגורל) להינצל. רק בגלל חילול השם ההלכה אוסרת זאת (ראו רמב"ם יסודי התורה פ"ה ה"ה ומאמרי הנ"ל). ראו שם השלכות. הוא הדין אצלנו. האלטרנטיבה היא שגם יהודי קובנא וגם יהודי ינובה ימותו. לכן במקרה כזה חולקים את הקיתון כי זה נותן להם את הסיכוי היחיד  להינצל.