בחירה חופשית \ שיקול דעת

ראיתי את מה שכתבת בטור 175:
"על בסיס מה נעשית ההכרעה הליברטאנית הזאת? על שום בסיס. זוהי יצירה יש מאין, בדיוק כמו בהכרעה הערכית. אם הייתה כאן סיבה שחוללה את התוצאה הזאת, או אם היה בסיס שעל יסודו התנהל חישוב שהוביל למסקנה הזאת, כי אז לא הייתה כאן הכרעה אלא חישוב מכני"

כלומר, אם נניח יש בפני פיצה והמבורגר, ואני רוצה לבחור האם לאכול את זה או זה ואני בוחר בפיצה, זה כי סתם ככה?
אם אח"כ שואלים אותי למה בחרתי פיצה, יש בכלל עניין לשאלה? הרי בחרתי סתם ככה.
אשמח גם להבהרה מה הכוונה שהסביבה והחינוך וכו משפיעים על התוצאה (אם בעזרתם שיניתי בחירה אז הם הסיבה, אם לא, אז הם לא הסיבה.)

בכל מקרה, אם בסוף בחרתי בגלל משהו ללא סיבה, איך אפשר לתרץ את שיקול הדעת הזה?
תודה.

יאיר. רק שתדע שלרב אין אופציה לסבור שאין בחירה חופשית. כפוי עליו לחשוב שיש. אחרת כל התאוריות שלו תשבשבנה. ועדיף להתעקש על שיש בחירה חופשית מאשר לשבש תאוריות עתיקות יומין.

הסברתי לך שאותו דבר תוכל לשאול על בחירה ערכית. מה נטפלת לשיקול דעת? אם אדם בוחר לסעוד את אמו ולא לצאת להילחם בנאצים, זה נעשה יש מאין או יש מיש? לעטנתי יש כאן בחירה בסולם ערכים, ומכאן נעשה החישוב המעשי. הבחירה בסולם הערכים היא יש מאין. הוא הדין לגבי שיקול דעת. אם יש לפניי פיצה או המבורגר ערכיים, או דילמה מדעית (איזו תיאוריה נכונה), עליי לשקול בדעתי מה סביר יותר. אני עושה זאת לאור שיקולי סבירות שונים שבעצמם נבחרים באופן חופשי (כלומר לא מוכתבים לי), כמו שהערכים נבחרים באופן חופשי. בחרתי לשם תכלית ולא בגלל סיבה. בזה ההבדל בין בחירה לאינדטרמיניזם. הארכתי בזה בספרי מדעי החופש (וגם במאמר כאן באתר).
לגבי השפעת הסביבה, אני ממש לא מבין את שאלתך. יש מסביבי הר ועמק, ואני בוחר לעלות להר (כי יש נוף יפה) או לרדת לעמק (כי זה קל יותר). האם קומו של ההר הוא הסיבה שחוללה את החלטתי? אלו שטויות. החלטתי באופן חופשי, אבל קיומו של הר או עמק השפיעו על ההחלטה. בנסיבות שונות הייתי אולי (!) מחליט אחרת.

לגבי דילמה מדעית, בדר"כ יש לאנשים אינטואיציה שמודל א' נכון יותר ממודל ב'. האינטואיציה הזאת היא לא תוצאה של שיקול דעת כלשהו, אלא פשוט הבנה שמגיעה באופן טבעי. כמו האינטואיציה שעיקרון הסיבתיות או האינדוקציה הוא נכון למרות שאין לזה הוכחה חותכת. איפה שיקול הדעת קיים פה?

לא בכל מקום יש שיקול דעת, אבל יש מצבים שבהם יש שיקול דעת. איינשטיין הניח שאלוהים לא משחק בקוביות ושלל את תורת הקוונטים (או את הפרשנויות הנפוצות שלה). זהו שיקול דעת שלא קשור לאמפיריות. להיפך, הוא התעקש לדחוק נגד הראיות האמפיריות.

בהמשך לשאלה הזו, זכור לי שטענת פעם שאתה מסכים לדברי הרדב"ז שאדם אנוס בדעותיו. כלומר אם אדם מאמץ השקפת עולם מסוימת לגבי הדת או דבר אחר, אז אין מה לשפוט אותו לגביה כי הוא אנוס לחשוב בצורה שהוא חושב. אבל כאן אתה טוען שיש חופש מסוים של שיקול דעת. אם כך, אז למה שאדם יחשב אנוס בדעותיו? למה לא ניתן לשפוט אותו לגינוי או לשבח על סמך שיקול הדעת האינטלקטואלי שלו?

ראשית, גם בבחירה ערכית ולא בשיקול דעת עובדתי יש מצבי אונס (דחף לאו בר כיבוש)(. מעבר לזה, גם אם יש לאדם שיקו לדעת לפעמים הנתונים שבידיו לא מאפשרים לו להגיע להחלטה נכונה, וזה לא תלו בשיקול הדעת שלו. אדם לא יישפטו על כך שלא עלה לבדו על תורת היחסות של איינשטיין, למרות שזה עניין של שיקול דעת ומחשבה.

ומה לגבי המצבים שבהם לאדם היו הנתונים להגיע להחלטה נכונה והוא כשל בשיקול הדעת שלו? האם שם הוא ראוי להישפט על כך?

אם הוא כשל בשיקול הדעת כי התרשל יש עליו אשמה (הוא כשוגג ולא כאנוס). אם בכוונה ובמודע מחמת יצרו אז הוא מזיד.

אם כך, חילוניים בימינו נחשבים שוגגים או אנוסים?

תלוי מי. קשה להבחין חד. אם יש אדם שבנתונים שלפניו אין סיכוי להגיע למסקנה הנכונה ובעצם אין סיכוי שבכלל יחשוב לחפש בכיוון הדתי, הוא אנוס. שגגה קיצונית היא אונס גם בתלמוד (ראה למשל שבועות כו, ממש לא קיצוני, ועוד).