ביחס לבנים של תינוקות שנשבו

שו”תקטגוריה: כלליביחס לבנים של תינוקות שנשבו
שואלת שאל לפני 4 שנים

שלום הרב
רציתי לשתף את הרב בשאלה שמטרידה אותי זמן מה. כמובן, רק אם יש זמן ופניות לענות..
במשך כמה חודשים יש מחשבות פה ושם אבל בזמן האחרון זה מפריע לי יותר ויותר. בעצם יש לעניין פן הלכתי ופן מחשבתי, שכמובן קשורים אחד לשני, אך הייתי שמחה מאוד להפריד בינהם.
אז יום אחד חשבתי על המושג תינוק שנשבה, על כך שההלכה רואה באור אחר את עברותיו של אדם שכזה, ותהיתי לעצמי מה זה אומר על איך שההלכה מסתכלת על קיום המצוות שלנו. זאת אומרת, נסיבות חייו של אדם הן משמעותיות מספיק כדי להשפיע על משהו במידת האחריות/האשמה/ הבחירה החופשית שלו. אז מה זה אומר על הצד ההפוך- הערך של קיום מצוות של מי שגדל כך.
השאלה שלי היא על פרטי המושג תינוק שנשבה, שאני לא בקיאה בו כלל. אני ישמח לדעת מה בעצם ההבדל  במעמד של מומר ותינוק שנשבה. אולי זה יעזור לי להבין למה בעצם הם לא אותו דבר. וגם, על ההבדל המהותי שיש, כנראה, בין עשיית מצוות לעומת עבירות על ידי מי שהורגל בכך. כנראה שלא נכון להשוות בינהם אבל אני לא מבינה למה.
 
אולי אפרט קצת לרב את המחשבות שיש לי בראש ותוכל לדייק איפה אני טועה בהבנתי..
אז אז יכולתי לחשוב שאדם שנולד לבית דתי מכיר מציאות של חילוניות ואילו תינוק שנשבה, בהקשר המקורי של תינוק שאשכרה נישבה, באמת לא מכיר שום מציאות אחרת. אבל אז בא הרמבם ומרחיב את המושג לילדי הדור השני לכפירה, וזה מה בעיקר מה שמסבך אותי. כלומר לא רק תינוק יהודי שנשבה לגויים מוגדר כך, אלא שהאחריות לכפירה היא רק על האב שעשה פעולה אקטיבית של נטישת האמונה, ואילו ילדיו שמתחנכים כך, כבר נחשבים לתינוק שנשבה. אני רואה בזה הגיון מסוים, כי איך אפשר לבוא בדרישות לילד ששמע על האמונה היהודית מפיו של אבא כופר? ודאי הוא הנחיל לו הסתכלות מעוותת ולא פלא שהילד לא עושה תשובה. ומאחר שאנו לא מדברים על ילד, אלא על אדם בוגר ועדיין מייחסים חשיבות לאומנות ודעות שהונחלו לו בביתו, זה ממש תמוה בעיניי! איפה היכולת של אדם לחקור ולחפש? אחרי הרחבה כזו של המושג, אני שואלת, אם אנחנו נותנים משקל כה רב לחינוך של אדם גם כשהוא מבוגר ואומרים ששיקול דעתו לא נקי, אז כביכול גם של שומר המצוות הוא לא באמת כזה.. ומילא אם היינו מדברים במושגים של שוגג, היה יוצא שאנחנו כן עושים מצוות מכוונה אבל לא יכולים להגיד שהיא לגמרי בלי השפעה חיצונית.סבבה. אבל אם תינוק שנשבה הוא אנוס, זה נשמע שממש מדובר על דברים שלא בשליטתו כלל! מצד שני הוא כן מביא קרבן אחד על שבתות הרבה ומלאכות הרבה. אז כן יש פה איזו אחריות כלשהי. אבל, כפי שאני מבינה את זה, יש קרבן אחד כי בעצם היה פה באמת רק חטא אחד. אז אולי כל קיום המצוות שלי הוא בעצם רק מצווה אחת.
ובעצם בכלל מפתיע אותי ההבחנה בין כופר לילדיו. הרי סביר להניח, שגם אדם שהיה מאמין וכפר, הכפירה לא הגיעה לו משום מקום. יכול האדם לטעון כלפי בית הדין שהוא הגיע לכך באשמת חינוך לקוי והטעייה של מוריו לגבי האמונה. אני חושבת שברור שזו טענה שלא תתקבל, הרי היהדות בוודאי מחנכת לאחריות אישית ולא נותנת לנו להאשים עניינים כמו חינוך. אבל אז לא ברור לי איפה עובר הגבול. איך הרמבם החליט שילד שהוריו כופרים זה כבר נתון שיש לקחת בחשבון, אבל האב הכופר לא יוכל לטעון דברים דומים. אני מרגישה כאילו באמת, האב והילד עשו את אותה תנועה, של בחירה בדרך חיים על בסיס המציאות שהכירו, אמנם התנועה של האב קיצונית הרבה יותר אבל לא באמת שונה במהות. אז איך מחליטים איפה הקו עובר? איפה כבר אין זה באחריותו של האדם?
מנסה לחשוב של הסיבות ל”פטור” שיש לתינוק שנשבה מחטאיו. האם מדובר באי אשמה לחלוטין? ואז אני חשה שגם לשומרי מצוות אין כל זכות. האם כי  אין זה הוגן להעניש אדם שכזה, ואז בעצם, למה ששומרי מצוות  יקבלו שכר. האם בכלל עבירה ומצווה הם לא שתי פעולות הפוכות אלא ממשפחה אחרת לגמרי ואז תמונת הראי לא עובדת בכלל. זאת אומרת, שעבירה היא ניסיון למרוד וזה בעצם לא קורה כשתינוק שנשבה חוטא ואילו אצל שומר מצוות נאמר שכן הייתה מצידו כוונה להמליך ולציית. אבל אז יוצא שציות יכולה להתרחש ולקבל ערך גם בלי להכיר את אפשרות המרד. שזה לא כל כך מתיישב לי..
בקיצור נראלי כתבתי יותר מידי. מניחה שרואים בכתיבה שאני ממש מבולבלת. אשמח מאוד לשמוע את דעתו של הרב בעניין וקצת סדר בהלכה, אם אפשר..
תודה רבה בכל מקרה!

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 4 שנים

יש כאן המון שאלות וקשה להאריך במייל. אנסה להסביר כמידת היכולת במסגרת זו. אם תרצי להרחיב אפשר לדבר בעל פה (תאמי איתי בטלפון למטה).

ראשית, אפנה אותך למאמר שכתבתי בנושאים משיקים שמתייחסים לכמה וכמה מהנקודות שהעלית:
ראי שם גם בהערות שוליים לגבי חיוב חטאת של תינוק שנשבה.

נקודת המוצא שלי היא שאנוס פטור.
עוד אני מוסיף שאונס בדעות גם הוא אונס. כך כתב הרדב”ז בתשובה (ח”ד אלף רנה (קפז) ) לגבי אדם שחשב שמשה רבנו הוא אלוהים, ושאלוהו מה דינו. הרדב”ז טען שהוא אנוס כי זה באמת מה שהוא חושב. כעת ראיתי דיון על זה כאן (ראי בפרק על רדב”ז).
עוד אני מניח שמצב בו כל אדם סביר היה  מגיע לאותן מסקנות/מעשים הוא אונס (גם אם זה לא אונס במובן הדטרמיניסטי). אי אפשר לדרוש מאדם לעשות משהו שאדם סביר במצבו לא היה עושה.
כעת אני מתבונן על חז”ל שראו בכפירה/עבודה זרה עבירה, ואני תוהה מדוע. הרי אם האדם באמת האמין בזה הוא אנוס ופטור. תשובתי היא שבזמנם הכפירה והע”ז היו יצר, כלומר אנשים עשו זאת למרות שידעו שזה לא נכון (כמו שאנשים עוברים על איסורי עריות בגלל היצר למרות שהם עצמם מבינים שזה אסור). מה שמבלבל אותנו בזה הוא שהגמרא מספרת שחז”ל ביטלו את יצר ע”ז, ולכן כיום היצר הזה לא מוכר לנו (להבדיל מיצר העריות). אבל משמע שבזמן חז”ל היה יצר ע”ז כמו יצר העריות שמוכר לנו. לכן אדם שחטא בע”ז הוא לא אנוס, כמו אדם שחוטא בעריות מחמת יצרו.
אבל בזמננו שהאנשים באמת לא מאמינים ולא בגלל היצר, הם אנוסים גמורים. בעצם זה אפילו יותר גרוע מתינוק שנשבה. מצב של תינוק שנשבה הוא מצב שבו ברור לכל אדם שיש אלוקים ויש לקיים מצוות, וכל השאלה היא מיהו האלוקים (זה של הגויים או של היהודים). אז גם היה ברור שאם הוא יפגוש את היהדות הוא יחביןשזה מה שנכון ויתחיל לקיים מצוות. זה היה המצב פעם (לא היו חילונים). אבל כיום זה לא המצב כמובן.
חשוב להבין שהמצב של תינוק שנשבה או של חילוני לא תלוי בידע. יכול אדם לדעת את כל הש”ס עם ראשונים ואחרונים ולהיות חלמדן עצום ותינוק שנשבה למהדרין. מה שחסר לו הוא מודעות לכך שזה מחייב. הוא יכול לדעת את כל זה כמו שחוקר מכיר תרבות אינדיאנית. אז מה מועיל הידע שלו? הוא תינוק שנשבה לכל דבר. לכן דתל”ש בהחלט יכול להיות תינוק שנשבה גם אם הוא מכיר ויודע הכל וקיבל חינוך דתי. כל עוד כעת הוא באמת לא מאמין בזה.
שאלת מה הערך של קיום מצוות אינרטי (תינוק שנשבה לבין היהודים). אכן אין לזה ערך רב, אלא אם הקיום הזה משקף מחוייבות. לא תמיד אינרציה משקפת חוסר מחוייבות. כך הגמרא בתחילת זבחים מדברת על “סתמא לשמה”, כלומר שיש מצבים שאדם לא מתכוין למצווה אבל זה נחשב עשייה עם כוונה. אדם מניח תפילין ולא מתכוין. אני שואל את עצמי מדוע הוא הניח תפילין? ברור שהוא עשה זאת פני שזוהי מצווה. לכן גם אם הוא לא התכוין, חוסר הכוונה לא משקף חוסר מחוייבות. אבל אדם שמקיים מצוות בלי שהוא באמת מחוייב (ולא רק חוסר כוונה) באמת אין לזה בדל ערך. כפי שכתבתי במאמר (וכן הוא ברמב”ם סופ”ח מהלכות מלכים שהבאתי שם), קיום מצוות שלא נעשה מתוך מחוייבות לצו שניתן לנו בסיני אין לו שום ערך דתי. מבחינתי אדם שבירך על אוכל כשלא היה מחוייב ואחר כך חזר בתשובה צריך לברך שוב. הוא לא יצא ידי חובה כי ברכתו אינה מצווה. אבל שימי לב, זה רק אם הוא כלל לא היה מחוייב ולא אם לא התכוין (זה תלוי בדין מצוות צריכות כוונה, ונחלקו בזה הפוסקים).
——————————————————————————————
שמעון ירושלמי:
ברשות כבוד הרב, רציתי להמליץ אם אפשר גם לפרט בעניין חשוב ואקטואלי זה בספר החדש שהרב כותב.
תודה רבה ויישר כוח,
——————————————————————————————
הרב:
זה בהחלט בתכנית. תודה.

——————————————————————————————
שואלת:
שלום כבוד הרב,
ראשית כל תודה רבה רבה על התייחסותך המפורטת לשאלתי. בתזמון מעניין, התחלתי לקרוא את ספרך כמה ימים לפני שקיבלתי את תשובתך, בדיוק בגלל השאלה הזאת שהטרידה אותי.
המסקנה שיוצאת לי מדברי הרב, היא שדעותיו של אדם הם דבר שהוא אנוס לגביו, והם בעצם אלה שמכתיבות את מעשינו. גם ההבנה שאני מקיימת מצוות מתוך מחויבות היא דבר שהנחילו לי ושתואמת את צורת החשיבה שלי.
דברי הרב הגבירו את התמיהה שלי לגבי המשמעות של קיום המצוות או עשיית עברות. לעיתים יש תחושה שאני מתוכנתת על ידי מחשבותיי והשקפות עולמי , שלא אני בחרתי בהם בחירה אמיתית ואובייקטיבית.
אם במקרה לרב יהיה זמן לענות לי אני ישמח. כמובן, אם נוח יותר אז בטלפון.
בתודה גדולה,
——————————————————————————————
הרב:
איני יודע איזה ספר את קוראת, אבל אם זה “מדעי החופש” דומני שתמצאי שם מענה לשאלותייך.

ככלל, האדם לא אנוס בדעותיו אלא מאמין בהן. הוא מאמץ אותן כתוצאה משיקול דעת שלו. נכון שאם הוא טועה יש לראות אותו כאנוס כי הוא עשה את המיטב. אבל זה לא בגלל שלא הוא מאמץ את הדעות (הן כפויות עליו) אלא להיפך דווקא בגלל שכן הוא מאמץ אותן משיקול דעתו.
 

השאר תגובה