בין מוסר להלכה

שו”תקטגוריה: מחשבהבין מוסר להלכה
דוד שאל לפני 3 שנים

שלום הרב.
במספר פוסטים שלך נתקלתי בחילוק שאתה עושה בין מוסר והלכה, ורציתי להבין האם אני מבין נכון, וחושב אחרת, או לא מבין.
לפי הבנתי, יש שתי דרכים להתייחס להגדרה “מוסרי”: א. מה שמעודד ומטפח חיים במובן הכי גשמי של המילה הוא מוסרי, ומה שלהפך – לא (ולכן מותר לכרות צומח כדי להאכיל חי, לשחוט חי כדי להאכיל מדבר, ובאופן עקרוני לסכן ואף להקריב מעטים כדי להציל רבים וכו’). ב. “מוסרי” = “טוב”. כל צעד שעל פי מערכת הערכים שלי הופך את המצב מטוב פחות לטוב יותר – לזה יקרא מוסרי. כמו ההשוואה שה’ עושה בספר דברים: “טוב” = “חיים” = דבקות בה’ ועשיית מצוות; “רע” = “מות” = זניחת ה’ ודרכיו.
האם אתה פשוט משתמש בהוראה הראשונה, ובעיניך, כמי שמקבל את מערכת הערכים ההלכתית (או שלא?) יכול להיות שאדם יעשה מעשה מוסרי ויהיה אדם רע (נגיד, כהן שישא גרושה עם ילדים וידאג להם), או שחוסר ההבנה שלי יותר עמוק?

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 3 שנים

שלום דוד.אקדים שהמושגים “טוב” ו”רע” בהגדרה ב שלך אינם חד משמעיים, אבל אשוב לזה בסוף.תחילה אקדים את מה שאני טוען. לשיטתי יש שני סוגי ערכים: 1. ערכים מוסריים. 2. ערכים דתיים.ערכים מוסריים מיועדים לשפר את חיי האנשים והחברה במובן המקובל של מוסר. עליהם יסכים כל בר נש, בלי קשר לדתו ומוצאו (עד כדי ויכוחים בשוליים).ערכים דתיים מיועדים למטרות אחרות (שאין לי מושג מה הן). שמא תשאל מניין לי שהן בכלל קיימות? מפני שההלכה עוסקת רק בערכים מסוג 2. לכן יש מצוות א-מוסריות (כמו איסור אכילת חזיר או שמירת שבת), ובוודאי אנטי-מוסריות (כמו הצלת חיי גוי בשבת, או חיוב לגרש אשת כהן שנאנסה). לגבי מצוות אלה אפשר לומר שהן שרירותיות או שהן באות להשיג ערכים דתיים. שכן אין להן שום בדל קשר למוסר (למעט הדיבורים חסרי השחר על מוסר אלוקי עליון שאף אחד לא מבין אותו, שאינם אלא מתן שם אחר לערכים דתיים).כעת לעמימות שבהגדרותיך. בהגדרה ב שלך מופיעה הפיכת העולם ל”טוב”. אם זה במובן המוסרי אז זה אכן שייך למוסר, אם זה במובן הדתי אז לא.אדם יכול להיות טוב מוסרית ורע דתית (לכן איני אוהב את השימוש במונחים טוב ורע בהקשר הדתי). כהן שנושא גרושה ודואג לילדיו הוא אדם שלילי דתית וחיובי מוסרית. ואם אין לו ילדים אז הוא שלילי דתית ונייטרלי מוסרית. הדיבורים הנ”ל על מוסר אלוקי עליון מערבבים טוב דתי עם טוב מוסרי בגלל שיתוף השם. לכן אני מעדיף שלילי וחיובי על טוב ורע שנוגעים רק למוסר.באשר לפתיח שלך, רק אומר שלדעתי שתי האופציות שבפניך הן אחרות: או שאינך מבין או שאתה מסכים. 🙂
——————————————————————————————
שואל:
אני עדין לא בטוח אם אני לא מבין או *לא* מסכים..
אני רוצה להתמקד בערכים שציינת כ”סוג 2″. מה שאני מבין ממה שכתבת זה שהם ערכים “דתיים”, שזה בעצם שוה לערכים “x”, שזה שוה לכל מילה עלומה אחרת שתרצה להשתמש בה, כי אין לך מושג מה הטעם לקביעתם. האם בעיניך חז”ל, או בכלל המיינסטרים ההלכתי עד אליך (ולא עד בכלל) גם תפסו כך את מערכת הערכים ההלכתית?

——————————————————————————————
הרב:
בהחלט. וגם אם לא – זה לא משנה כלום. זו עובדה הלכתית פשוטה.
אתה יכול להתווכח רק אם תסביר לי את איזה ערך מוסרי משרתים איסור אכילת חזיר או שמירת שבת או טומאת מת או קידוש הכהן, בשר בחלב ועוד ועוד?

——————————————————————————————
דוד:
אוקיי… אז סוף סוף הבנתי שכן הבנתי אבל אני לא מסכים..
לגבי אם חז”ל תפסו כמוך או לא – זה מאוד משנה. אם הם תפסו כמוך – אז יש לי הרבה מאוד קושיות ממקומות שבעיני מראים באופן מובהק אחרת, ואם אתה הראשון – אז לכאורה צריכה להיות לפני הכל ענוה (אינטלקטואלית כמובן, לא מוסרית חלילה): אם כולם עד היום הבינו שיש כאן מערך אדיר של מצוות שמשרתות רובן ככולן ערכים מוסריים, ורק אני לא מבין, אז אולי אני צריך להתאמץ עוד כדי להבין, או לפנות לדרכי חשיבה שונות מאלו להן התרגלתי.
לגבי הדוגמאות שהבאת, אני הקטן ודאי לא בר הכי. אין לי המיומנות האינטלקטואלית, היקף הידע, או זיכוך המידות הדרושים לנתינת טעם לקרא. אבל אוכל לתת באופן מאוד כללי כיוונים ששמעתי בשם גדולים וחכמים: אכילת חזיר – חז”ל דורשים את הפסוק ואומרים שאכילת חיות טמאות מטמטמת את הלב, דבר שמוביל להתנהגות לא מוסרית. שמירת שבת – מובאים בפסוקים שני טעמים – הראשון הוא הידמות לאלוקים, מה שמוביל מאוד בעקיפין להתנהגות מוסרית (מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא שובת בשביעי אף אתה וכו’), והשני הוא מוסרי במובהק – כדי שמצד אחד תזכור שהיית עבד, ומצד שני תרגיש כמה זו מציאות דיעבדית. וזהו גם הטעם שהפסוק נותן לשביתת עבדים ובהמות. בשר בחלב -הימנעות ממנהג אכזריות דמוני, הנובע מההנחה שכאשר עושים מעשים של אכזריות בבעלי חיים, השדים, השעירים וכל שאר החבר’ה שלהם “מקבלים את שלהם”, ומניחים לנו לחיות את חיינו בשקט. לכאורה התורה קוראת להתקשרות מוסרית לאלוקים, שרחמיו על כל בריותיו, והוא זה שיציל מאותם כחות שאול. לא הויתור להם אלא המלחמה בהם (ונדמה לי שראיתי איפשהו שזה גם אחד הטעמים לכיסוי הדם).
אבל כל ההשתעשעות התיאורטית הזו, חובבן שכמוני, היא משנית. השאלה החשובה היא האם המצוות ככללם, כמערכת התנהגותית שלמה אמורות להפוך אותנו לאנשים יותר טובים כלפי כל הקיים, שזה דומם וצומח (הרחבה של בל תשחית), חי (צב”ח, שבת, שור וחמור וכו’), גוף האדם (אין צורך להביא דוגמאות), נפש האדם (ביקור חולים, לווית המת ועוד), והקשר של בן האנוש עם אלקיו (ברור), ובטח עוד מיליון אספקטים של המציאות ששכחתי; או שהיא נועדה לקדם מטרות שבלתי אפשרי לדעת מה הן, ואז… מה? איך בכלל אפשר להתחיל לדון ביישומים אם אין מושג מה המטרות?
——————————————————————————————
הרב:
אחרי הענווה, עדיין אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אני לא רואה שום השלכה מוסרית, ודומני שגם אתה לא. כל אלו הן ספקולציות חסרות בסיס שאני מניח שגם אתה לא באמת מאמין בהן. אבל גם אם כן – אז אני לא.
ואגב, גם אם אי אכילת חזיר היתה מזככת אותנו ומביאה אותנו להיות יותר מוסריים (אני לא רואה שום דבר כזה במציאות) זו עדיין לא מטרה מוסרית של המצווה. האכילה לא מביאה לשום מטרה מוסרית אלא לזיכוך אישי שיש לו השלכות מוסריות. גם לקיחת כדור לזיכוך האישיות יכולה לעשות דבר דומה ועדיין לא הייתי רואה בזה מעשה מוסרי.
אין שום קשר לעבודת ה’ עם הבנת המטרה. להיפך, עבודת ה’ שנעשית לשם מטרות (גם חיוביות) היא עבודה שלא לשמה. עבודת ה’ היא עשיית מה שהוא ציווה כי הוא ציווה. וסוף הטובה (שכנראה תהיה) לבוא. ראה רמב”ם רפ”י מהל’ תשובה ובפ”ג ה”ו מהל’ ע”ז. והרי קי”ל להלכה שלא דרשינן טעמא דקרא.
——————————————————————————————
דוד:
א. ההשלכות המעשיות הן ההלכות עצמן. הרי המצווה במקרא היא על קצה המזלג, והסתעפויותיה בתושבע”פ לאורך הדורות הן מאוד מרחיקות לכת. כל אחד שבא וחידש בנושא הלכה למעשה (=השלכה), הבין את הטעם קצת אחרת מן הסתם. הרבה יותר קל לראות את זה בחושן משפט, ששם חז”ל ממש מנסים להיכנס לראש של רחמנא, איך הוא תופס זכויות וחובות ממוניות.
ב. אני לא מסכים שלקיחת כדור לזיכוך הנפש היא לא מעשה מוסרי. אם יש אפשרות להפוך את היצר הטוב שלנו ליותר חזק ואת היצר הרע ליותר חלש, וכתוצאה מכך לעשות יותר מעשים טובים ופחות מעשים רעים, כמובן מבלי לשלם שום מחיר, איך זה לא מעשה מוסרי? מה תגיד על פדופיל שמציעים לו כדור שיבטל את המשיכה שלו לילדים ללא כל תופעות לוואי – בעיניך הבחירה שלו בדילמה כזאת היא חסרת משמעות מוסרית? 
לגבי זה שאתה לא רואה זאת – אני מוכן להתווכח עובדתית לגבי מידת המוסריות (בהכללה כמובן) של יהודים שומרי לעומת כאלה שאינם. נבחר קריטריונים למוסריות של ציבור, נבחן את היישום שלהם ונבדוק. מודה שלא ערכתי מחקר מדעי, אבל מההתרשמות שלי שמירת מצוות מובילה לא רק להתנהגות יותר מוסרית בפועל, אלא גם להתייחסות נפשית יותר מוסרית לעולם. אבל כמובן יהודים טוענים את זה מאז ומתמיד, וגם הגויים היותר רגישים ליהודים טענו את זה (ג׳ורג׳ אליוט, היטלר ועוד). אבל מעבר לזה: לפי תפיסתי המצוות הן לא פטנט להגיע למוסריות. הן עצמן המוסריות. ההידמות לה׳ היא המוסריות. ההימנעות ממה שהוא מתעב היא המוסריות. הדרך שלי להגדיר מוסר מתחילה במה אני מחבב ומה אני מתעב, ומסתיימת בהבנה מה ה׳ מחבב ומה הוא מתעב.
  ג. מפתיע אותי ששלחת לרמב”ם בסוף הלכות תשובה. שם ראיתי בדיוק כמו שאני אומר – לא לעבוד את ה׳ מתוך אהבת השכר ויראת העונש, אלא לקיים מצוות כי זאת האמת. אצל הרמב”ם האמת זה מה שמוכרח בשכל. ומיד הוא מסביר את חשיבות אהבת ה׳, והדרך להגיע לכך זה על ידי התאמצות לדעת ולהבין את קונו, כמה שהוא מסוגל. והוא שולח ליסודי התורה, שם הוא מסביר
שאהבת ה׳ באה על ידי עיסוק במעשה מרכבה ומעשה בראשית, שהם הפרדס שמסוכן להיכנס אליו, והם הדבר הגדול בעיני חז”ל, בניגוד לדבר הקטון שהוא הוויות אביי ורבא. ומי לנו בעל תעוזה כרמב”ם, שדרש טעמי דקראי עוד לפני ר”מ די ליאון וחבורתו הקדושה? 
ד. עוד לא ענית לי על שאלת היסוד:
אם אין לי מושג מה הן המטרות, ואפילו אסור לי לעשות למענן, כי זה לא לשמה, מה הדריך את חזל כשהם פירשו מצוות שלא כפשט ה*גמור* שלהן, נניח “עין תחת עין”, שמדובר בממון? הרי אין פה שום קשר למוסר, רק ערך רוחני בלתי ניתן להשגה?
סליחה על האריכות
——————————————————————————————
הרב:
א. לא הבנתי מה הטענה כאן. כתבתי שאין להשערותיך שום השלכה מוסרית. מה אתה טוען?
ב.כפי שכתבתי, אין לי בעיה. אם אתה מתכוין למשמעות המוסרית הזאת – אז שיהיה. באשר להערכת המציאות, נראה שהתרשמויותינו שונות מאד. משפטי הסניום כאן סותרים את מה שכתבת למעלה (האם המצוות הן דרך להגיע להיות מוסרי יותר, או שהן עצמן המוסר?).ג. אתה מתעלם מהמקורות ששלחתי לך. לעשות האמת מפני שהוא אמת בהל’ תשובה, לדעתי הוא שלילת הכרע הדעת בסופ”ח מהל’ מלכים ובפ”ג ה”ו מע”ז (אהבה ויראה). וראה גם דבריו בפיהמ”ש סו”פ גיד הנשה. האמת היא שיש לעשות את הדברים כי ה’ ציווה ולא כי אני חושב שהם נכונים (כמובן שאפשר להאמין שהם נכונים, אבל לא לעשות בגלל זה). ראה שם בהלכה הבאה את ההדגמה משיר השירים. זה לא מדגים את מטרת המצוות את העבודה בגלל היחס לקב”ה.
הרמב”ם לא דרש טעמא דקרא, וגם פסק שלא דורשים. יש הבדל בין מתן פרשנות למצוה לבין דרישת טעמא דקרא (שהיא עיצוב ההלכה על ידי פרשנות תכליתית).
ד. השאלה לא היתה מה הדריך את חז”ל אלא למה אנחנו עושים את המצוות. זה שוב ערבוב בין דרישת טעמא דקרא לבין פרשנות לבין המוטיבציה לקיום המצוות. לגבי השאלה מה הדריך את חז”ל אתה יכול לשאול ישירות מתוך ההלכה שלא דורשים טעמא דקרא. אני עונה על כך בספרי, וקשה לי להרחיב כאן. בקצרה אומר שמדובר בפרשנות ודרש שאינם דרישת טעמים (כמו תיאוריה פנומנולוגית במדע). ועובדה היא חז”ל לא עשו זאת אלא בגיבוי של דרשה. לדבריך היה עליהם להשתמש בסברא בלבד.

השאר תגובה