בין רצח לעריות

ראשית, מי אמר לך שרצח נאסר? אם כוונתך לירושלמי בתרומות (שנפסק ברמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה ה"ה), לא כתוב שם דבר כזה. ראה במאמרי כאן:

הפרדת תאומי סיאם

אמנם שם מדובר על הריגת אדם מהחבורה שבין כה וכה ייהרג, ולכן שם לדעתי מותר וצריך לעשות זאת (וראה במאמרי את ההסבר). אבל להרוג אדם לא מעורב כדי להציל אחרים זה אסור לדעת רוב הפוסקים. אמנם הציץ אליעזר כתב שלצורך הצלת ציבור (ולא יחידים רבים) זה מותר. לשיטתו שאלתך מעיקרא ליתא.
וגם אם אכן אסור, השאלה ליתא, שכן יש הבדל גדול מאד בין רצח לבין עריות. רצח פוגע באדם אחר, ולכן אין לרצוח מישהו אחד כדי להציל אחרים. אבל עריות הוא איסור שלך עצמך, ולכן אולי יש מקום להתיר להצלת הציבור. דבריך משקפים את מה שכיניתי בשיעורים שרק כעת סיימתי "סוליפסיזם רוחני", כלומר קבלת החלטות הלכתית שממוקדת רק בי עצמי ולא בזולת. אתה מניח שהדילמה כאן היא האיסור שלי מול התועלת לאחרים. אבל יש כאן דילמה של מחיר של אחרים תמורת תועלת של אחרים. אולי אכתוב בקרוב טור על הסתכלות אחרת ועל ההבדל בין ההסתכלויות.
וגם בדין רודף יש הבחנה דומה (אם כי לא זהה), שדבריך מפספסים. אתה מניח שדין רודף יסודו בהצלת הרודף מעבירה ולא בהצלת הנרדף (כך עולה לכאורה מרש"י בסנהדרין). אבל זה כמובן לא הפשט. אמנם כאן זה לא סוליפסיזם אלא תפיסה של ההלכה (מצוות ועבירות) כחזות הכל. הדילמה בין פיקו"נ ושבת לשיטתך היא דילמה בין ערכים הלכתיים, ולא היא. זו דילמה בין ערך הלכתי לבין ערך החיים. הפסוק "וחי בהם" אינו מצוות עשה שדוחה שבת אלא עיקרון מטא הלכתי שמלמד שערך החיים דוחה (או מתיר) שבת.