בעיית האינדוקציה

ויקיפה ערך בעיית האינדוקציה:

קרל פופר ניסה אמנם להתגבר על הבעיה שהציב דייוויד יום בפני המדע בטענו כי המנגנון העיקרי של המדע הוא דדוקטיבי, וכי המדע פועל בעזרת הפרכות דדוקטיביות ולא הוכחות אינדוקטיביות – דהיינו, שתאוריה מדעית ניתן רק להפריך, אך לא לאמת (לדוגמה: ניתן לדעת כי התאוריה שקריאת התרנגול אינה הסיבה לזריחת השמש על פי ההפרכה היסודית הקיימת לטענה זו).
ברם, מתנגדיו ומבקריו של פופר טענו כנגדו כי הוא למעשה מסתיר את בעיית האינדוקציה על ידי מנגנון ההפרכה, ולא בהכרח פותרה: הם טענו, כי פופר מניח שאם תוצאותיו של ניסוי מצביעות על הפרכתה של תורה כלשהי, תוצאות אלה בהכרח תחזורנה על עצמן גם בעתיד ובכך תפרכנה את התורה שוב ושוב, ושוב יש כאן שימוש באינדוקציה. פופר מצידו יטען כי הפרכה של תאוריה – איננה תאוריה בעצמה, ולכן דרישת ההדירות נתבעת רק מהתאוריה – לא מהפרכת התאוריה; פופר אינו מתיימר אפוא להניח את חזרתן העתידית של תוצאות ההפרכה, אלא מתיימר רק לטעון כי די במאורע חד-פעמי שאינו עולה בקנה אחד עם תורה נתונה – כדי לפרוך את הדירותה דהיינו את תמידיותה – וממילא את תוקפה הכללי, וממילא: אותה עצמה.

האם פופר אכן פתר את הבעיה?