בעניין האוקימתות ומחשבה קזואיסטית

שו”תקטגוריה: עיון תלמודיבעניין האוקימתות ומחשבה קזואיסטית
רועי שאל לפני 3 שנים

שלום,
אני כותב עבודה על האוקימתות (ממבט תלמודי, הרמנויטי, חינוכי)
כמובן שהגעתי למאמרך בעניין (באקדמות).
צדה את עיני הערה (15): 
מדוע באמת חז”ל מעדיפים ניסוח קאזואיסטי, ואינם משתמשים בניסוח של חוקים תאורטיים (כמו השיטה הפוזיטיביסטית)? כאן לא אוכל לעסוק בשאלה חשובה זו, ולצרכיי כאן די לי בקביעת העובדה שזו אכן דרכם של חז”ל.
לענ”ד, זאת לא רק שאלה חשובה, אלה גם נוגעת למהות העניין – תופעת האוקמיתא.
במאמרך הצגת את הגמרא ככזאת שמפשיטה את הניסוח הקאזואיסטי, ומבינה אותו כככל. הכלל מתממש באופן ריאלי במקרה מסוים וספציפי (האוקימתא). אלא שכאן הבעיה – תהליך ההפשטה הוא בעצמו תהליך פרשני (בזה, להבנתי, אתה מודה). אבל, וכאן עיקר העניין, הפשטה ששוללת את קיום ההלכה במקרה המדובר במשנה (הדוגמה של הניסוח הקאזואיסטי) היא פרשנות יוצרת, יצירתית, ופעמים רבות – דחוקה. בניסוח אחר – התזה שלך מתאימה בייחוד למקורות שווים מבחינת מעמדם (נניח, שתי משניות), אך פעמים רבות שהאוקימתא מובאת כתירוץ לסתירה של מקור קדום (משנה) על מקור מאוחר (מימרא אמוראית). ובמקומות כאלה – ה”מימוש הריאלי” של הכלל במשנה במקרה מסוים, קשור בתפיסות חדשות, אחרות, של האמורא, אשר לא אחת – סותרות את המשנה, ובדרך כלל – משתמשות במינוחים משוכללים או מדוקדקים יותר (אבל גם כאן – זוהי סתירה, במובן הזה שיש כאן מחלוקת קונספטואלית מול המקור התנאי). 
המחשבה שיש להפשיט את הניסוחים הקאזואיסטיים גם ב”מחיר” של איבוד ה”פשט”, איננה משוללת כל הגיון, אלא שהיא מבוססת על קריאה א-היסטורית באופן מובהק. רצוני לומר – התזה שבמאמרך יכולה להסביר היטב מה “חשבה הגמרא” כשהיא עשתה אוקימתא (על אף שאני חלוק גם בזה), או בניסוח אחר – כיצד ההלכה מתפתחת וכד’, אך עלינו בכל זאת להודות כי מדובר על כאן התפתחות תוך כדי שינוי, או בניסוח של העמדה שאתה חולק עליה – תוך כדי מחלוקת (של הדורות האחרונים על הראשונים).
מקווה שהצלחתי להבהיר את עיקר הטיעון.
שאלותי הן: 

  1. מה דעתך על דברי לעיל?
  2. האם עסקת בשאלה מדוע חז”ל מעדיפים ניסוח קאזואיסטי?

תודה רבה!
רועי
 

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 3 שנים

לא הצלחת להבהיר את הטיעון (עבורי). אני לא רואה קשר בין משפט למשפט בקטע הזה. איך עברת להיסטוריה, איבוד הפשט, תפיסות אחרות. את כל זה הסברתי במאמרי הסבר היטב.
באשר לדיון מדוע חז”ל העדיפו קזואיזם, כפי שכתבת נכון קודם כל זו העובדה ולכן די בה כדי להסביר את תופעת  האוקימתא. לעצם העניין, הם גם צודקים. האלטרנטיבה הפוזיטיביסטית יש לה חסרונות קשים ביותר. כשאתה מציג את המערכת כאוסף כללים קשיחים אתה מקבע אותה. צא וראה מה קורה היום כשפוסקים ואנשים רבים חושבים שהמערכת היא באמת אוסף של כללים. הם מאבדים את הרגישות לפירוש הנכון והספציפי לסיטואציה. מזה כנראה חששו חז”ל.
את יחסם המזלזל לכללים תוכל לראות בהרבה מקומות. אחד הבולטים הוא קידושין לד: אין למדים מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. ועוד אחד בריש ב”ק (ו ע”א): “הצד השוה לאיתויי מאי”. זה לא יאומן, כשסו”ס המשנה (ריש ב”ק) מביאה כלל ולא רק אוסף דוגמאות (מה שהכי הגיוני לעשות תמיד לשיטתך), הגמרא מתקוממת ושואלת מי צריך את זה (לא את הדוגמאות, את הכלל!).
אם תרצה, תוכל להאזין לסדרת שיעורים שנתתי עם הרב שבתי רפפורט בכולל של בר אילן על עניין הפוזיטיביזם (לא הכל הוקלט אבל תוכל לראות שם לא מעט דוגמאות לחסרונות החשיבה הפוזיטיביסטית).
ומעבר לחסרונות הכלליים של הפוזיטיביזם, ההחלטה לקבוע טקסט כמו התלמוד, שהוא פתוח ולא קשיח, כטקסט קאנוני היתה גאונית (לפחות במבט רטרואקטיבי). טקסט קשיח לא היה יכול להתאים לכל הנסיבות והמצבים והיה מתפרק לגמרי ומאבד את משמעותו. טקסט פתוח מדיי אין לו משמעות. הטקסט הזה יצר שיח שבתוכו יש מקום להמון אפשרויות ווויכוחים ויישומים שונים, וכולם מתנהלים במסגרת מאחדת אחת. זה ממש מדהים בעיניי. אף פוזטיביסט לא היה מצליח לעשות דבר כזה בחיים. אגב, בזכות זה אנחנו כאן היום.

השאר תגובה