ברכה על אכילת איסור בשגגה

לכאורה פשוט יותר להסביר שהכוונה שם היא לברכה אחרונה.

ברור ש"בשגגה" מתייחס רק לברכה אחרונה.

בס"ד כ"ח בטבת פ"א

לשון הרמב"ם שם: 'האוכל דבר אסור בין בזדון ובין בשגגה – אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף'/ יכולה באמת להתפרשד 'לצדדין' שבאוכל בשגגה הדיון הוא על ברכה בסוף. ברם לכאורה יש נפק"מ גם לגבי הברכה הראשונה שנחשבת ברכה לבטלה, ונפק"מ למשל אם בירך שהכל על חתיכה שנמצאה נבילה והיה בדעתו לאכול עוד חתיכות שלא נמצאו נבילה – שאינו יוצא בברכתו, כיוון שהיא נאמרה על חתיכת הנבילה.

בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

למה באמת מי שאוכל למשל תפוח טבל לא מברך עליו בורא פרי העץ. מה הקשר בין החלטתו או כישלונו לעבור על עבירת טבל לבין כפיפותו המלאה לקיים מצוות ברכת הנהנין? לכאורה ראוי שיברך את ה' על שבפועל נתן לו את התפוח ובפועל נתן לו את ההנאה, גם אם איסור רובץ מעליו ומה ענין זה לזה. וכי אחד שאכל שום וריחו נודף ילך ויאכל גם עמבה ויהיה ריחו נודף ביותר?

בוצע ברך ניאץ ה'. אחד כזה אינו מברך אלא מנאץ

בס"ד ער"ח שבט פ"א

הדעת נותנת שמי שאכל באיסור אמור להתבייש במעשהו ולהתחרט על מה שעשה מתוך תחושה שהלוואי שאכילת האיסור לא היתה מתרחשת. הברכה וההודאה על ההנאה האסורה מבטאת תחושה של תענוג. אמנם זה היה אסור אבל טעים ומהנה, תודה רבה לך ה' 🙂

כשלא יהיה החוטא 'שווה ומשווה' בשוויון נפש – אז יהיה אלקיו 'רך לרצות'

בברכה, ש"צ

אבל למה מנאץ. במה זה שונה ממי שמלביש עצמו בבגד שעטנז בשעה שבא לברך על אפרסק? אמנם כאן זה אותו משהו עצמו אבל העבירה (איסור טבל) והמצווה (ברכה) הם לכאורה דברים נפרדים לגמרי. מה אם מישהו מתוך כפיפותו למערכת נוספת שמחייבת אותו לאכול במקרה הזה את הטבל החליט לציית דווקא לה מתוך הקונפליקט ולאכול את הטבל, האם גם הוא לא יברך? אני שואל ברצינות

את הפלפול הזה אותיר לך. זה מובן מאליו

אז בלי הסברים. מה הלכה למעשה במקרה שציירתי (אוכל טבל מתוך כפיפותו למערכת נורמטיבית אחרת), האם מברך?

שאלה לא מוגדרת. תן מקרה קונקרטי. אוכל כי זה פיקו"נ? המערכת האחרת היא גם רצון ה'? מדובר בעבודה זרה?

אבא שלו מצווה אותו לאכול את האפרסק ולדעתו יש חובה מוסרית לציית לאבא. ההלכה אוסרת כמובן לציית לאבא במקרה הזה. האיש בקונפליקט ובכאב לב הוא מחליט לעבור על ההלכה ולאכול. אבל לברך הוא לגמרי מעוניין ככל כשרי ישראל. [אני מבין מרמיזתך שאם לדעתו החובה המוסרית היא גם כן רצון ה' אז יברך. ואם הוא סבור שהחובה המוסרית היא לא רצון ה' (נניח שלדעתו ההלכה בלבד משקפת את רצון ה' אלא שהוא מעצמו מרגיש מחויב למוסר) אז לא יברך].

נראה שאם אביו אמר לו לעשות איסור – גם המוסר מחייב לשמוע בקול ה', שהרי 'אתה ואביך חייבים בכבוד יוצרכם'.

בברכה, המרכז להנדסת מערכות נורמטיביות מורכבות

לצערי באוקימתא הנ"ל הבן ההוא חושב שהמוסר מחייב אותו דווקא להקשיב לאבא, ואני מה אעשה לו?

אז כמובן זו אינה ברכה אלא ניאוץ. ברכות לקב"ה לא עושים על מעשה שהוא נגד רצונו.

תודה. ושידע לו הפרוטוקול – אילו אני הייתי הקב"ה לא הייתי מוותר על הברכה (גם באחד שאוכל טבל לתיאבון) ותמה אני עליו שמוותר.

בס"ד ער"ח שבט תשפ"א

יש התחשבות מצד הקב"ה בכך שהאדם לא שלם, וגם אם נכשל בדבר מסויים – אין הדבר מבטל את ערכן של זכויות אחרות של האדם.

אבל הקב"ה לא מוכן לקבל תפיסה סינקרטיסטית, שהאדם מחליט שהוא עושה את רצון ה' כשמתחשק לו ועובר על רצונו כשמתחשק לו. האדם צריך לשאוף להיות עובד ה' בשלימות והרגיש שברון לב עם מה שכשל בו. שלא להגיע למצב של 'גייפא בתפוחייא ומפלגא לבישייא', זונה המחלקת את האתנן שקיבלה לנזקקים ובכך הופכת המצווה להכשר להמשך דרך החטא.

ולפיכך יש דברם מסויימים שמבהירים לאדם שהחטא ופירותיו אינם רצויים לה'. ולכן אסורה מצווה הבאה בעבירה, ושלא תהיה לאדם תחושה שבכל זאת יש משהו טוב במה שחטא. מהחטא עצמו אל תעשה מצווה.ולכן גם אסור להפיק מאכילת איסור תועלת רוחנית של ברכה. אדרבה, שיתבייש האדם כפליים באיסור שאכל, גם על עצם האיסור וגם על איבוד הברכה.

בדברים אחרים, אל ירפה את האדם מה שנכשל בו, מהסברא הנכונה שהזכרת של 'מי שאכל שום…'. כל החזקה בדרך הטוב בצורה שאינה נותנת לגיטימציה לחטא עצמו – הרי היא מחזקת את האדם בדרך הטוב, ואדרבה עצם הדיסוננס שחש האדם בין הטוב שבו לרע שבו – מחזק אותו במשך הזמן ליטוש את הרע כליל כדי 'ליישר קו' באישיותו לכיוון הטוב'

זו היא דרך החינוך 'שמאל דוחה וימין מקרבת', סלידה מוחלטת מהרע תוך מתן אמון ביכולתו של האדם להיחלץ ממנו. 'ארך אפים' לחוטא – כן; השלמה עם החטא – לא!

בברכה, עקיבה יוסף הלוי ראדצקי

אין שום הכרח להסיק מכאן מסקנה גורפת שהקב"ה לא מקבל סינקרטיזם. כאן הטענה מצומצמת יותר: ברכה כזאת אינה ברכה.

עקיבא יוסף הלוי ראדצקי – אתה עוסק בחשבונות ש"מונעים" ממנו לברך כדי שיתבייש לו ולא ירגיש טוב עם עצמו. זה שיקול שאני כמובן מקבל באופן כללי אבל אז אני לא רואה שום סיבה שישקלו אותו דווקא במעשה אחד מאוחד. מצד השיקול הזה הייתי מצפה למשל שמי שעבר עבירה ביום פלוני לא יוכל לקיים מצוות כל אותו יום או עד שיעשה תשובה. או לא יוכל לקיים מצוה באותו זמן של העבירה (דוגמת בגד שעטנז וברכה על אוכל). אותו כנ"ל גם אם השיקול הוא ש"מעיד על עצמו שהוא אפיקורוס לדבר אחד שהוא כאפיקורוס לכל דבריו כי הוא הוא השופט העליון במה מציית לקב"ה ובמה לא ולכן אין חפץ בברכתו". לכן נראה ברור שהשיקול כאן נוגע דווקא לברכות או משהו מטפיזי של קישוריות ותולדה. ובעיניי זה מחוסר הבנה וזאת ברכה רגילה לגמרי כמו כל ברכה אחרת. וסברת חז"ל אשרי אנוש שיבין (ומה שכאן למעלה נאמרו מילים כמו 'כמובן' צ"ע כוונת הכותב).

כנגד הסינקרטיזם אמר אליהו הנביא: 'עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, אם ה' הוא האלקים לכו אחריו…'.

בברכה, עיר"ה

ואם בסינקרטיזם עסקינן אספר בדיחה ששמעתי מאבא ז"ל:

כומר הציע ליהודי 10000 רובל כדי שיתנצר. שאל היהודי את הכומר: במה אני צריך להאמין?' ענה הכומר: 'עליך להאמין שישו נולד ממריה והיא היתה בתולה; עליך להאמין שישו חילק מכיכר לחם לעשרת אלפים אנשים וכולם שבעו ממה שקיבלו; עליך להאמין שישו נצלב וקם לתחיה אחרי שלושה ימים'

ענה היהודי: 'תן לי שלושה ימים לחשוב'. כעבור שלושה ימים חוזר היהודי עם הצעה: 'בוא נהיה שותפים. תן לי חמשת אלפים רובל, ונהיה שותפים: אני אאמין שי' נולד ממריה ואתה תאמין שהיא היתה בתולה; אני אאמין שהוא חילק כיכר לחם ל10000 איש ואתה תאמין שהם שבעו ממה שקיבלו; אני אאמין שהוא נצלב ואתה תאמין שהוא קם לתחיה. אהיה חצי נוצרי ואקבל את חצי הכסף'. מה שקויירין 'תיאולוגיה רזה' 🙂

לי זה מזכיר הלצה אחרת. הפריץ עבר רכוב על סוסו וראה את שמערל ובערל עובדים בשדה – שמערל חופר בור ובבערל מחזיר את האדמה חזרה לבור. וכך בור אחרי בור. התפלא הפריץ, עצר את סוסו ושאל "מה העבודה הזאת לכם?", ענה לו שמערל – בדרך כלל אני חופר, יענקל שותל ובבערל מחזיר את האדמה. אבל היום יענקל חולה.

בס"ד ער"ח שבט פ"א

לשו"מ – שלום רב,

הפסול של ברכה על איסור מקביל לפסול של 'מצווה הבאה בעבירה'. המעשה עצמו נפסל מפני שהוא פרייה הישיר של העבירה. ואסור שתהיה תחושה שבחטא יש משהו טוב.

לעומת זאת, החוטא עצמו אינו נפסל ואין מצוותיו נפסלות, שהרי הן 'חבל ההצלה' שימשוך אותו מההשתקעות במצב של חטא.

וכמו שאמרתי: 'שמאל דוחה' את החטא ופרייו ו'ימין מקרבת' את האדם בנתינת תקווה שישתפר.

בברכה, עקיבה יוסף הלוי רדצקי החופר

א. "שאלה טובה. ואולי כוונתו לומר שאין תביעה עליו אם לא בירך".
"לכאורה פשוט יותר להסביר שהכוונה שם היא לברכה אחרונה"
"יכולה באמת להתפרש ‘לצדדין’ שבאוכל בשגגה הדיון הוא על ברכה בסוף".

מדוע לא לפתוח את הספר ולהסתכל ב"כסף משנה" – פשט מפורש בדברי הרמב"ם?

ב. "בוצע ברך ניאץ ה’. אחד כזה אינו מברך אלא מנאץ"

יש להעיר שכדאי לדעת שזהו בדיוק הנושא הנדון שם בכס"מ – הראב"ד השיג שם על הרמב"ם שמברכים. והרא"ש הצדיק את דבריו בכך שהגמרא אומרת אין זה נברך אלא מנאץ – כלומר, למעיישה צריך לברך. (ודעת הרמב"ם חולקת כמובן)