ברכה על 'מתיר'

שיטתו המעניינת של האור זרוע (הלכות ק"ש כה) היא שאין ברכה "מתירה" ותמיד ברכת המצוות או ברכת הנהנין הן להודות לה' ולכן אפשר לדעתו לברך גם אחרי המעשה או ההנאה שאף פעם לא מאוחר לומר תודה.
דבריו שם מאוד מתסברים

זה נאמר רק לגבי ברכות, אבל הדיון כאן עסק במתירים מעשיים. לגבי ברכות זה נשמע מתבקש, שהרי הכלל של עובר לעשייתן לא נתלה בזה שמדובר במתיר אלא בכללי הברכות. ולכן יש מצוות שמברכים עליהן לא עובר לעשייתן (טבילה, נטילת ידיים).

זו אכן ראיתו של האו"ז. הוא סובר שאם ישיוצאים מן הכלל כטבילה זה מעיד על הכלל כולו שיש שייכות לברכות גם לאחר המצווה.
אבל הרמב"ם (ברכות יא ז-ח) סובר שאין ראיה מהיוצא מן הכלל על הכלל, ולדעתו אסור לברך לאחר מעשה המצווה "חוץ מטבילת הגר בלבד". אני לא כל כך מבין את ההגיון בשיטתו.

דרך אגב, הסוגיות נראות מאוד מקבילות (ברכות ומעשים מתירים) גם לעניין ברכות הנהנין האחרונים לומדים שהברכה היא מדין הודאה אך אסור להנות עד שאתה מודה וגם אם כבר נהנת עדיין שייך להודות. כמו שהרב אמר העיקר זה חיוב ההודאה והאיסור לאכול בלי להודות הוא רק נגזרת של חיוב זה. בניגוד לסוברים שברכת הנהנין היא רק מתירה (כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה…).

הרמב"ם נחלק עליו בהלכות ברכות (עובר לעשייתן), אבל אין שום הכרח שהוא רואה את הברכה כמתיר