דעת הרב בעניין פדיון נפש וכפיית צדקה

לגבי "כופין על הצדקה", – מה ההבדל בעצם אם ב"כפיית צדקה" (שזה דבר כן לגיטימי) רב או בית דין כופים על אדם לתת את הצדקה -האם זה לא סוג של "פדיון נפש" ?

כפייה על הצדקה היא עיקרון הלכתי שמופיע כבר בגמרא. זה לא רב ולא פוסק, אלא בית דין, כלומר מוסדות הקהילה (כמו מיסים במדינה). מטרת הכפייה היא לסייע לעניים ולא לפדות את נפשו של הנותן, אף אחד לא כופה על מישהו לעשות משהו למען עצמו. חפש ברשת כפייה על צדקה ותמצא הרבה חומר.

לא יודע אם זה עובד או לא, אבל המושג הזה (מבחינת תוכנו) הוא לא המצאה חדשה. התנך מלא במושגים של פדיית נפש אדם מהשאול ( או המוות באחד משמותיה). התפיסה הייתה שאדם שחייב מיתה מאיזשהיא סיבה הוא שייך לשאול ואם רוצים לגאול אותו ממנה ( כמו גאולת עבדים מידי אדון שנמכרו לו) צריך לתת תמורה אחרת במקומו לה. כמו "אח לא פדה יפדה איש…אך אלוהים יפדה נפשי מיד שאול". "פדיתה נפשי ממוות". "תחת אשר אהבתיך..ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך ". ולפי מדרש הגמרא ( הסיפור עם ר' עקיבא ובתו) על "צדקה תציל ממוות", אז יש סוג של צדקה ( אולי כל צדקה) שיכולה לתפקד ככופר נפש.

אילון תודה. השאלה היא האם יש רבנים היום שהם מספיק גדולים כדי להגיד לאדם שאם הוא יתן x צדקה, מצבו ב y ישתפר (או שישתפר אפילו באופן כללי).

לעניות דעתי, במקרה של בתו של רבי עקיבא, וגם במקרה של מר עוקבא ואשתו שנכנסו לתנור (אם איני טועה), לא היתה ידיעה מראש, אלא הצלה ספונטנית
שבאה בעקבות מתן צדקה נכון ואמיתי.

לגב הציטוטים מהתנך, הם לא עוסקים בפדיון כספי, נכון?

לגבי רבנים גדולים אני לא יודע. הסיפור של ר' עקיבא בוודאי לא היה המקרה של פדיון נפש כמו פה אלא של אחד שהתרחש בדיעבד. אבל הגמרא בפירוש מציינת שאכן היה דינה למות אלא שהצדקה שנתנה לעני בפועל פדתה אותה ממוות (זה גם קרה באותו יום). בכל מקרה גם פדיון נפש שלנו יכול להיות כלשונך "מתן צדקה נכון ואמיתי". כתוב "האומר מעה זו לצדקה ע"מ שיחיה ( יתרפא ) בני הרי זה צדיק גמור". זה בסדר ונחשב צדקה אמיתית (לא אכנס פה מדוע זה ככה אבל זה אכן כך), רק חשוב שלא יתחרט גם אם לא חייה בנו (לא יבעט במצווה כלשון הפוסקים.ואת זה הקב"ה חוקר ובוחן הלב יודע גם עוד לפני כן ). זה נחשב כהשקעה שיש ערך להשקעה עצמה גם בלי התשואה החומרית המיידית. כלומר צדקה יכולה להיות קרן שעומדת לחיי עוה"ב ואוכלים פרותיה בעוה"ז. אבל זה בתנאי שהייתה פה רוחניות (עוה"ב. כלומר שראה ערך בקיום המצווה עצמה (ולכן לא התחרט אח"כ). במצב כזה אכן הצדקה יכולה להעלות את הסיכויים לרפואת הבן)

ביחס לתנ"ך פדיון באופן כללי אכן יכול להיות בכסף (ערך האדם.בסוף ויקרא). אבל מן הסתם לשאול לא אכפת מכסף והיא רוצה רק נפשות. אז הפדיון שם הוא נפש תמורת נפש. אדם תמורת אדם. והקב"ה פודה צדיקים בנפש רשעים. (צדיק נחלץ מצרה ויבוא רשע תחתיו). זו המחשבה התנ"כית בעניין.

אגב רק שיהיה ברור. ההנחה היא שהרבנים האלו מעבירים את הכסף לצדקה שהם מחלקים כראות עיניהם. הרעיון הוא שאתה בא אליהם שהם יתפללו עליך אל ה' ( כי אתה לא יודע להתפלל בעדך) וצריך שתהיה לך איזה זכות ע"מ שה' ירחם עליך. צדקה עובדת כמין רחמים בדין. אתה ריחמת על העני והצדיק מתפלל עליך שה' ירחם עליך בזכות זאת (וכמידה כנגד מידה). הכסף ניתן להם כי יודעים למי ניתן לתת ומי רמאי ואין לתת לו. כי "אין צדקה משתלמת אל לפי חסד שבה". וצדקה לרמאים לא מעניקה זכויות של צדקה. כמו שירמיה התפלל על צריו שיכשלו במתן צדקה לשאינם מהוגנים. (בבבא בתרא)

בזה שכתבתי שהתנ"ך לא מדבר על פדיון בכסף, התכוונתי כמובן על הרובד המיסטי (כמו שרבנים בימנו שעושים "פדיון נפש"). הפדיון של עבד הוא ברובד הטכני (ממש כמו עסקה), וזה כמובן מוזכר בתנ"ך, כפי שציינת.

אגב, נראה לי שיש דעות שגם צדקה ל"רמאים" נחשבת צדקה.
חוץ מזה, שגם לפעמים קשה באמת לדעת אם השימוש בכספי הצדקה בצד המקבל היה רמאות או לגיטימי לשימוש בכספי צדקה.

יש גם כופר נפש כסף תמורת חיים (בדר"כ הקדש): "אם כופר יושת עליו…ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו", "ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם…לכפר על נפשותיכם"…, " כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת", "…ולא נפקד ממנו איש. ונקרב את קרבן ה' …לכפר על נפשותינו לפני ה' ", "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת " ..

נדמה לי שזה מסביר את הכפילות של מושג ה"חרם". משמעות אחת שלו היא סוג של הקדש (ככה זה גם בערבית – משהוא שאסור להנות ממנו) כמו החרם של שלל העיר יריחו שעכן נהנה ממנו , ושנייה היא הרג (לא תחיה כל נשמה .כי החרם תחרימם.. ) ההנחה הייתה שאסור להשתמש בשבויי מלחמה (עבדות) במלחמות שבהם ה' היה הלוחם המרכזי (השלל שלו.כמו השלל החומרי ביריחו) או שהשבויים היו רשעים. ואז הם סוג של הקדש לה' והריגתם היא כמו העלאת קרבן. במלחמות שבהם היינו על סף השמדה זה כאילו היינו כבר שייכים למוות (לשאול) ולכן כשיצאנו מחשכה (המוות) לאורה צריך לתת לה את הרשעים שרצו להרוג אותנו. (ככה זה מסביר את ההרג שהיה בפורים למשל) וזה חלק מהפשט של צדיק נחלץ מצרה וכו' ויש גם פסוק מפורש במשלי שאומר שרשע הוא כופר לצדיק : "כֹּפֶר לַצַּדִּיק רָשָׁע וְתַחַת יְשָׁרִים בּוֹגֵד".כמו כן זה מסביר את הדרש של תושב"ע של "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה" שהפשט הפשוט שלו הוא שזה הקדש (למעשה חרם. זה הקדש מרמה יותר גבוהה.המקבילה של קדשי מזבח בדברים שהם לא בהמות טהורות) של אדם ממש – כמו אצל בת יפתח.והדרש אומר שמדובר על נידונים למוות (ארבע מיתות בי"ד) שלא יכולים לתת כופר כמו אצל רוצח.