דרגות שונות של הזכות לחיים

אני מבין. אני חושב שהשאלה היותר מדויקת היא, האם יש עוד סוגי אוכלוסיות בני אדם שלהם יש זכות לחיים קלושה יותר (בלי לכמת במדויק), מלבד עוברים?
אפשר לחשוב על אוכלוסיות של בני אדם שהוא צמחים, תינוקות לפני גיל מודעות עצמית, ועוד

עקרונית לא, אבל יש מקום לדבר על טריפה למשל. או מי שמת מוות מוחי (ראה מאמרי על קצירת אברים להשתלה).

אקרא, תודה! (וסחטיין על הזיכרון שלך על כל הטורים שכתבת).
יש פה עניין שהוא עוד לא ברור לי לגמרי, וייתכן שכלל אין עליו תשובה, אבל בכל זאת אנסה לבדוק אם יש לך תובנות בעניין.

אפשר להצדיק את הטענה שיש לעוברים זכות לחיים קלושה ב2 דרכים. אפשר לומר שאנחנו פשוט לא יודעים מתי הזכות לחיים "נכנסת" לחומר (הצדקה אפיסטמית להעדפת חיי תינוק אל מול חיי עובר), ואפשר לומר שהזכות לחיים קיימת אבל היא קלושה (הצדקה אונטולוגית להעדפה זו). אני חושב שהאפשרות השנייה היא הנכונה, ונראה לי שזה גם מה שאתה מכוון אליו. אולם אם זה כך, מיד עולה השאלה- מה הקריטריון שמאפשר לנו לומר שיש החלשה של הזכות לחיים מבחינה אונטולוגית? (בהנחה שיש כזה, ואנו לא מסתפקים באינטואיציה לא מומשגת).
נראה שהדבר המהותי שמבחין בין תינוק או כל אדם אחר לבין עובר הוא, קיומה של תודעה. לא רמת התפתחותה, אלא עצם קיומה. עובר בן שבועיים לא יכול לחוות דברים (כנראה), אולם עובר בין 3-6 חודשים (תלוי את מי שואלים) כן יכול.
אם כך, התזה כאן היא שלעובר יש זכות לחיים, אבל עד שהוא לא מפתח תודעה הזכות הזאת היא קלושה יותר. ומהרגע שהוא מפתח תודעה, הזכות כבר "שלמה". זה גם מסתדר עם מה שכתבת קודם, שאין עוד אוכלוסיות להם יש זכות קלושה שכזאת.
אולם מיד מתעוררת תהייה נוספת- אם זה כך, אז למה לא לומר שהתודעה היא הקריטריון לזכות עצמה (ולא לשדרוגה ל"שלמה")? אפשר לטעון, שלפני התפתחות התודעה, אין זכות קלושה יותר, אלא פשוט אין זכות. לשם אנו לא רוצים להגיע כנראה, ולכן נראה סביר להישאר עם התזה שאומרת שלפני התפתחות התודעה, הזכות לחיים קלושה, ולאחריה, היא הופכת לזכות מלאה.

בהנחה שאתה מסכים להצדקה האונטולוגית, האם התודעה היא הקריטריון המתאים לדעתך, כך שמהרגע שהיא נוצרת הזכות לחיים היא שלמה? ואם לא, מהו הדבר במציאות הממשית שלנו (בין אם חומרי ובין אם רוחני כמו תודעה) שמעניק או "מעלה בדרגה" את הזכות לחיים?

כמובן, תמיד יש את האפשרות לא לקבל הצדקה אונטולוגית וללכת לכיוון האפסיטמי, אבל אני חושב שאתה לא שם.

אשמח לתובנותייך, שוב תודה! 🙂

אני בהחלט מדבר על המישור האונטולוגי ולא האפיסטמי. ועדיין איני רואה מדוע זה צריך להיות גבול חד. אפילו המושג תודעה אינו בינארי (יש או אין). כאמור, אין לי קריטריון לגבול כזה ואני חושב שאין גבול חד כזה.

כלומר, אותו פתרון של פרדוקס הערימה? יש איזה שהוא רגע שממנו והלאה, אנו פשוט מבינים שהעובר הוא אדם בעל זכויות מלאות בדיוק כמו אדם בן 20 או אדם צמח בן 80. מתי הרגע הזה מגיע? אין קריטריון ממשי שמבחין בין המצבים, ורק הזמן משחק פה תפקיד- ככל שהוא עובר מרגע הזיגוטה, כך הזכות לחיים הולכת ומתעצמת. מבחינה אפיסטמית, אנו נדע מתי הרגע הזה מגיע באופן אינטואיטיבי.

אתה מסכים להסבר הזה ולאנלוגיה לפרדוקס הערימה?

בהחלט. ברגע הלידה הוא הופך לאדם מלא.