דת ואוסידי

אני מתפעל שאחרי כל מה שכתבתי אתה שואל את זה. לא. זו לא בעיה ככל בעיה אחרת, אי-אפשר לתפקד תקין בדת עם אוסידי, אלא אם כן אתה דן את עצמך לסבל. זה כ"כ רחב שאני לא יודע איפה להתחיל ואיפה לסיים. במקרה מצאתי אחרי ששאלתי פה את הקישור הזה של יובל שרלו:
https://musaf-shabbat.com/2011/03/04/%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%93%D7%AA%D7%99%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%91%D7%9C-%D7%A9%D7%A8%D7%9C%D7%95/

אני חוזר ואומר שלכל אדם עם או סי די קשה לתפקד, דתי או לא. לכן אין לכך שום קשר לשאלות של דתיות והלכה. אכן אצל כל אדם זה מופיע באופן שונה שתלוי בחייו ובתפיסותיו, וכך גם לגבי האדם הדתי.
בעבר סיפרתי כאן שידיד שלי שמטפל בחולי או סי די דתיים היה מפנה אותם אליי לפעמים, וקצת עסקנו בעניין (האם הרב מבריסק היה ירא שמים או חולה או סי די?).

בס"ד י"א בתשרי תשפ"א

לא' – שלום רב,

קצת 'אובססיביות' היא דבר בריא מאד. זו מידתם של מהפכנים ומתקני עולם, שהעולם כמו שהוא אינו מוצא חן בעיניהם, והם מנסים לתקנו. אם אין התקוממות פנימית כנגד מה שלא ראוי – שום דבר לא ישתנה. כך בפגמי העולם וכך בליקויי האדם עצמו.

מאידך יש ערך עצום ב'חברתיות' בתחושה ש'בתוך עמי אני יושבת'. לא אצלי נמצאת כל האמת, גם לי יש הטיות וטעויות וכדאי להקשיב גם לקולם של אחרים, ובפרט לקול הורים ומורים, שאולי גם הם מבינים בדברים מסויימים יותר ממני. וכדאי לבחון מחדש את תובנותיי, כשהן מנוגדות לתובנותיהם של אחרים.

גם אם כבר השתכנעתי שאני צודק וכולם טועים – עדיין יש מקום לבקר את האחרים בכבוד ובדרך ארץ, מתוך הכרת והערכת הצדדים החיוביים הרביםשיש בהם, גם כשיש לאדם ביקורת נוקבת על נקודות מסויימות בדרכם שאינן ראויות – אל יתעלם מנקודות האמת והטוב שבזולתו.

וכך גם ביחס האדם אל עצמו. גם אם הוא רואה שאינו עומד ברף הגבוה שהציב לעצמו – אסור לו לבוז לעצמו ןלחשוב את עצמו לחסר ערך, אלא ישמח במעט הטוב שיש בו (כדברי רבי נחמן בתורה רפב). אדם צריך, הן לגבי עצמו והן לגבי אחרים – לשמוח במה שיש, ועל גב מה שיש , יבנו נדבכים גבוהים וטובים יותר.

ה'או.סי.די', דתי ושאינו דתי' – בנוי על התובנה המוטעית, שאם לא הגעתי לרף הגבוה שאני מבקש – 'אין בידי כלום ואני חסר ערך'. ואין זה נכון, יש לשמוח במה שיש ולשאוף לשפרו, לא בקפיצות, אלא בעליה זהירה. כשקופצים גבוה מדיי – עלולים ליפול לתהום; כשהולכים 'עקב בצד אגודל' – מצליחים.

בברכה, ש"צ

יש מצב שניגוד בין ההתנתנהגות הדתית שאדם רואה בביתו לבין מה שהוא לומד בספרים או בישיבה – עלול להביאו לתחושה שכל מה שהוא רואה בבית 'אינו בסדר', ואז הוא מזלזל או מתנתק מהבית, ואח"כ עלול אותו זלזול להתהפך ולהיות מופנה כלפי מוריו בישיבה.

כאן חשוב לדעת שכבוד אב ואם ומוראם הוא מעשרת הדברות, וגם אם הםצ טועים בהלכה – לא הותר לבן לזלזל בהם. צריך לבדוק היטב אם אכן ההורים באמת טועים. הרבה פעמים יש להם על מה שיסמוכו לפחות בדיעבד. וגם אם הם בוודאי טועים – צריך הרבה חכמה וטאקט כדי לא להיכשל לא בהלכה ולא במצוות כיבוד הורים. הרבה פעמים בעיות נובעות מכך שהבן מחמיר ע"פ מה שהוא רואה בספרי הקיצורים, ואם היה נועץ בפוסק הלכה מובהק – היה מוצא דרך להקל או לעקוף את הבעיה.

בברכה, ש"צ

הרב מבריסק היה חולה OCD, כידוע תלמידיו דבקו במחלתו ועד עצם ימינו אלה בבית מדרש בריסק קוראים "שמע, שמע"…

האובססיה עם הדת הותמרה באובססיה נגד הדת. וזה לא הוגן. אתה לא יכול להאשים את חברת עלית בכך שבילדותך היית אוכל שוקולד בצורה כפייתית.

ניראלי שהכותב ויתקן אותי הוא אם אני טועה-האם אין הקלות מסיומות לבחור עם מחלה נפשית שהדת מגבירה לו את אותה מחלה ומפריעה לו ברמות של סיכון נפשי ביום יום?(ואולי גם למה אלוהים ברא אנשים עם מחלה כזאות ומצפה מהם לנהוג כהלכה בכ"ז?)
א.כיוונתי לדעתך?

ובקיצור י"ל ש'כפייתיות דתית' היא סוג של 'קראות'. אדם 'בונה במה לעצמו' ומחמיר ללא יסוד כנגד המסורת והפסיקה המקובלת.

יש מקום לנהוג מידת חסידות ולהדר 'לפנים משורת הדין' במה שיש לו בסיס בהלכה, אך גם בזה יש להיזהר מעצבנות ומגאווה,, שלא יבוא ההידור על חשבון אחרים.

בברכה, ש"צ

היי,
לא קראתי את כל השרשור.
ממה שקראתי והבנתי.
גדולי הדור החרדים אמרו שאדם עם OCD פטור מקיום מצוות.

הסתכל כאן למשל:
http://www.havabooks.co.il/article_ID.asp?id=226
מתוך המאמר:
7.חומרות. בכלל אל תחמיר בכלום. לא בשבילך נכתבו החומרות, ממילא הנך מחמיד בעצמך די והותר. זכור דברי הרמב"ן: "לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדי ומחפש אחר הספקות… כי אם כן אין לדבר סוף… ולא יכניס ראשו בספקות החמורות אשר אין להם קץ וסוף" (רמב"ן סוף הלכות נדה).
הכל מותרין לך. ואם אינך מצליח להיחלץ מן המצר גם בעזרת כל העצות האלה, ובעזרת פסיכולוג ירא שמים מומחה במחשבות טורדניות, ובעזרת "עשה לך רב", אז במקרה קיצוני כזה, הנך בגדר אנוס, ויכול אתה להימנע לגמרי מתפילה. וכן הורו הגר"ח קנייבסקי והסטייפלר בשם החזון איש: "פטורים הם לגמרי מקריאת שמע ותפילה, ואין צריך לקרוא קריאת שמע ולהתפלל כלל, עד שישובו הם לדרך נועם הרגילה ויוכלו לקיים מצוות ככל האדם ואף אם הם שלמים בדעתם ובשכלם לגמרי ונבונים בכל ענייניהם" (חוברת "מאמר יראה טהורה", הוצאת המוסד לעידוד לימוד התורה עמ' 19). וכן אמר הגרא"מ שך: "דע לך שבכל ענייני הנערוון, הכל מותר! עד אשר יתרגלו לקיים המצוות כדרך הארץ". וכן בשם הגרי"ש אלישיב (שם עמ' 20). ובכגון זה נצטווינו: ועשית ככל אשר יורוך.

*
גדולי הדור החרדים אמרו שאדם עם OCD פטור מקיום מצוות
התכוונתי – פטור מקיום מצוות שה-OCD נמצא בהם.

בוודאי שאפשר לסמוך על " גדוילי הדויר" החריידים באשר מדברים הם מנסיונם האישי

בס"ד י"ב בתשרי תשפ"א

לא' – שלום רב,

לענ"ד בניגוד להחמרה בספיקות ללא צורך הלכתי שהיא לא ראויה ונובעת מ'אוסידי' – הקושיות הטורדות את האדם בלמדו שיטה מחשבתית, של חז"ל או פילוסופים – הן דבר בריא מאד, יסוד היסודות להעמקה ולהבנה.

אלא שצריך להבין שלעתים קרובות, הקושיות באות על פתרונם ככל שמתקדמים ומבינים את השיטה בכללותה – ואז למפרע מתבררת התמונה ונפתרות הקושיות. כעין הבדיחה על שני בחורים שלמדו בפרק 'שור שנגח את הפרה' ודנו שבועיים בשאלה למה את 'הפרה' ולא את השור? עד שהתייאשו והתקדמו למילה הבאה 'וילדה' והבינו למפרע למה נקט התנא 'שנגח את הפרה' 🙂

הפיתרון הוא: להגדיר בעת הלימוד בבהירות, מה טוען החכם ומה הקושיות שיש לי עליו. מגדירים את הקושיות ורושמים אותן וממשיכים הלאה. אחרי סיום המאמר או הספר חוזרים עליו, ואז מוציאים את דף הקושיות ורואים אם הן מצאו את יישובן או לא.

ובקיצור: הגדרת השאלות והקושיות – היא הפתח למציאת התשובות עם הזמן.

בברכה, ש"צ

אגב, היום או מחר, חל היארצייט של רבי עקיבא איגר, שרשם לעצמו ב'גליון הש"ם' את השאלות הקשות שנתקל בהן, קושיות שעד היום מנסה עולם הלומדים למצוא להן תשובות, אז מי שמלא קושיות כרימון – יכול להיות שהוא 'רבי עקיבא איגר' פוטנציאלי. רק שלא יתייאש וימשיך לקוות שה' יאיר עינו.

מיכי, זה נכון. אבל יש לכך קשר הדוק לדתיות ולהלכה ולכל מכמני הדת.

הפוסק האחרון, אתה לא טועה. נהייתי אובססיבי קצת בתקופה האחרונה כנגד דתיים. אבל בהכל אני לא טועה, מה עושים במצב כזה?

רציונלי, אני אומר יותר מזה. דת = אוסידי. כך שאני לא יודע כמה הקלות יועילו. וזו באמת שאלה: "למה אלוהים ברא אנשים עם מחלה כזאת ומצפה מהם לנהוג כהלכה בכ”ז?" אומר לך שזה בהרבה יותר רחב מזה ונוגע בכל הספרות של חז"ל עד הקבלה. לי זה בא לומר שלאלוהים אין באמת חלק בכל התורה הזו. בכיר בהידברות אמר לי בזמנו שזה מסמא את העיניים ואני טוען ההפך, האוסידי פוקח את העיניים לגמרי על הדת.

אחד, הדברים שהבאת מעניינים וחלקם ידעתי עוד לפני. מעניין אותי לראות מפורש שהם מורים שהוא פטור ממצוות.

ש"צ, עברתי את ר' עקיבא איגר מהבחינה הזו. הוא נשאר בדת מהשאלות שלו ואני כבר לא יכולתי להישאר מרוב שאלות ואבחנות.

דרך אגב, מעניין להביא לפה את מה שמובא בויקיפדיה: "פרויד, אבי הפסיכואנליזה, תיאר את ההפרעה בפירוט רב בספרו "פעולות כפייתיות וטקסים דתיים" (1907). בספר זה, הנחשב לאחד החיבורים החשובים בחקר הדת ובפסיכולוגיה המודרנית, משווה פרויד בין ההפרעה לבין התנהגות דתית. הוא מצביע על הדמיון בטקסים המחזוריים העוזרים להפחתת חרדות, אולם גם על השוני המתבטא בכך שטקסים דתיים הם על-פי רוב פומביים, בעוד התנהגות כפייתית נעשית באופן פרטי, והחולה מסתיר אותה מהזולת. פרויד נמנה עם הראשונים שעמדו על תפוצתה הרבה של המחלה, אף כי קשה לזהות חולים הסובלים ממנה, כיוון שהם מסתירים אותה בצורה יעילה."

עיין בקונטרס מאמר יראה טהורה.
https://tablet.otzar.org/book/book.php?book=6206

תודה, ראיתי שזה עוסק גם בתפילין ויש לי טראומה מהן. הכאבתי לעצמי לא מעט גם בראש וגם ביד במשך השנים כדי שיהיו במיקום המדויק ביותר.

ויש לי טראומה הרבה יותר גדולה מאור אין סוף בקבלה ובכלל מהמושג אין סוף שהראש שלי לא מצליח לעכל.

לא' – שלום רב,

אתה במצב מצויין שאין ראשך מעכך את האינסוף, הרי כנברא אתה סופי וברור שה'אינסוף' לא אמור להיתפס על ידך. הרי מבואר ב'פתח אליהו' שהקב"ה 'לית מחשבה תפיסא ביה'. הייתי מתחיל לדאוג, לו היית מבשר שעיכלת את מושג ה'אינסוף' 🙂

בברכה, ש"צ

לגבי תפלין של ראש, הרי עד לתקופה האחרונה היה אסור לגברים להסתכל בראי, וכל הנביאים התנאים הראשונים והאחרונים סמכו על ההערכה שהם פחות או יותר באמצע. לא צריך להיות צדיק מהם. ובפרט שיש לסמוך על הגר"ח מצאנז שגם ברוחב יש מקום לשני זוגות תפילין.

לגבי תפלין של יד, המקום הוא איפה שיש שריר (וי"א שרק בחצי התחתון של הזרוע. אז עושים שכיבות סמיכה ויש שריר גדול.

פיסקה 1, שורה 1
… שאין ראשך מעכל את ה'אינסוף'…

ש"צ, מה שלא הורג מחשל. לא נראה לי שזה יקרה יותר אף-פעם, אבל עד שזה לא נגמר זה לא נגמר. הבעיה היא שאני מבחין חריף בכל דבר ולעומק. לא היית רוצה שאני אגיע שוב למיון שאתה מדבר איתי בחופשיות כזו על האין-סוף. למזלי אני מחוץ לדת כך שלא אצטרך להתעסק בו. אבל יש תיאוריה מדעית (הלא מוכחת כמובן) חדשה שמרחפת מעל ראשי כולנו גם בחוץ והיא המולטיוורס.

ש"צ, "פחות או יותר באמצע" – באמצע של מה ?

לב"ג –

שאל את א' ויסביר לך 🙂

בברכה, ש"צ

וכבר לימדנו בנימין (בני) גנץ: 'לא ימין ולא שמאל, ישראל לפני הכל', כתפילין דמרי עלמא דכתיב בהו: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.

בברכה, ש"צ, בוגר 'מרכז'

עכשיו ברצינות, "פחות או יותר באמצע" – באמצע של מה ?

הרב מיכי אני מוכרח לומר שתשובתך מוזרה מעט בעיני. זו לא מחלה כמו כל מחלה אחרת, OCD זו מחלה שמוכר שמתעצמת עוד יותר ופוגעת הכי הרבה דווקא בשומרי הלכה. וממילא ברור שיש צורך בפסיקת הלכה מקילה עבור אלו הסובלים ממנה בדיוק כמו מקרים אחרים בהם מדובר בשעת הדחק. אולי (אם כי אינני יודע) פשוט לא יצא לך להיתקל בתופעה או ביכולת של רבנים לשפר מאוד את התסמינים הללו, אבל מצד האמת זו סוגיה משמעותית שכדאי מאוד להכיר אותה ונדמה לי שהיו אף כמה כנסי לימוד לרבנים בנושא.

לעניין החוויה, עיין לדוגמה פה:
https://www.israelhayom.co.il/article/581669
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4339762,00.html

אם כי כמו כל סיפור תיאוריתי לא תמיד האסימון יורד עד שפוגעים אנשים כאלה פנים מול פנים (עע רבנים לפני ואחרי שפגשו בפעם הראשונה להטב"ים). אם יצא לך להיתקל כמובן – עמך הסליחה אבל הטענה הטיפולית היא שרבנים דווקא מאוד יכולים (!!) לעזור בלצמצם את תסמיני הסוגיה ובהחלט נדרשת פסיקת הלכה יחודית –
טול לדוגמא את דיני מי שנסתפק בתפילה לעניין "מוריד הטל" – יש סברה להקל באם זה חולה OCD כי אצלו הטלת הספק היא "רפואית" ומתרחשת כל הזמן, וממילא אין מדובר בספק שקול עליו דיברו חכמים אלא בספק שיעלה באופן אוטומטי. למעשה, דיני הספק בהם דנו הראשונים (כגון שיקולי חזקה שאם הוא מסופק – שאמר מה שהוא רגיל אם לא עברו 30 יום) כנראה אינם תקפים במקרה שלהם, כלומר השיקול שגרם לראשונים לפסוק שיש צורך לחזור – כנראה איננה רלוונטית במקרה של OCD. אגב, דווקא פה שילוב פסיקה מסדר ראשון מאוד יכולה לבוא לידי ביטוי. אם כי זו דוגמה טובה בה רואים שגם גם פוסקים "רגילים" עושים שיקולי סדר ראשון. ואכמ"ל.
אפשר להביא עוד דוגמאות. למשל אמירתו של פוסק הלכה בעניין בדיקת אתרוג. להדגיש לאדם שיבדוק את האתרוג בצורה שטחית – לדוגמה, כ-30 שניות לכל היותר ובעיין בלתי מזויינת, ולהדגיש לפניו במפורש שאם לאחר מכן גילה בדיעבד כתם – האתוג עדין כשר כי זה כתם שלא נראה במבט שטחי. פסיקה שכזו (אם כי היא לא שונה מעיקר הדין במקרה זה) מאוד יכולה להקל על אלה. פוסק שיודע שאדם סובל מבעיה זו – חייב להדגיש זאת לפניו ולהבין שבזה הוא מציל אותו מהמצוקה.
ויש גם מקרים בהם דווקא בגלל שמדובר בסוג של "חולה" אזי ניתן לפסוק עבורם כשיטה מקילה יותר כמו מקרים אחרים בהם מצינו שמקילים יותר בשעת הדחק או עבור "חולה" (זהו כידוע שיקול פסיקה מקובל. גם אם דרכך בהקשר זה אחרת).
בקיצור, בהחלט יפה פה עניין הלכתי, הן בדיני ההלכה עצמם ששונים כלפיהם (לוגיקה לא רלוונטית או שיקולי חולה ושעת הדחק), והן ביכולת של פוסק שמכיר את המציאות הזו להקל את סבלם של אלו.

דומני שלפני כמה עשרות שנים יצא קונטרס חשוב בשם "מאמר יראה טהורה" מפי כמה מגדולי הפוסקים של העולם החרדי שדנו בעיקרי הדברים (נדמה לי שראיתיו פעם באוצר החכמה) וכן יצא לי להיתקל בעבר בספרו של אביגדור בנש"ק "כפיתיות חרדה על רקע דתי" העוסק בתופעה מן הצד הטיפולי (דומני שכמעט ולא הביא שם עניינים הלכתיים).

בקיצור, במחילה, מדובר בעניין שהוא שלפוסקי הלכה יש בהחלט מה להתייחס אליו ולסייע בו, ופוק חזי שגם כך עושים אפילו בקרב פוסקים שמרניים. באם לא יצא לך להתעמק בסוגיה הרפואית הזו אני ממליץ (היות ואנשים שאולים אותך לעניין הלכה כידוע וביחוד שפסיקה מסדר ראשון מאוד רלוונטית בסוגיה).

(עכשיו ראיתי שכתבת שנפגשת עם אנשים. עמך הסליחה)

M, לכל מה שכתבת כאן אני מסכים. השאלה לא הייתה מה ניתן להקל ולסייע לחולים הללו אלא מה השקפת ההלכה או המחשבה היהודית ביחס אליהם. ולגבי זה אמרתי שאין חיה כזאת. זוהי מחלה ויש לה הופעות ייחודיות בקרב דתיים, אבל הטיפול בזה מסור למומחים לעניין. כפי שכתבתי, בהחלט פגשתי כאלה, ופסיכולוג שעשה על כך דוקטורט ומטפל בחולים דתיים כאלה היה מפנה כמה מהם אליי. כך שאני מכיר את העניין, אם כי לא היכרות עמוקה.
השאלה מה ראוי להקל וכיצד ניתן לסייע להם היא שאלה אחרת.

בס"ד י"ג בתשרי תשפ"א

OECD הוא 'אורגניזיישן פור אקונומיק קואופריישן אנד דוואלופמנט', ואלה ארבעת העקרונות המונעים OCD.

'אורגניזיישן' –
כשאדם מאורגן ומסודר ועושה את מעשיו בריכוז ובלי פיזור נפש – הוא פחות נמצא בספיקות אם עשה או לא. יעצור רגע לפני הפסוק הראשון של ק"ש ויכווין; יעצור רגע לפני תחילת העמידה ויכוין בברכה ראשונה. חלק גדול מהספיקות נוצרים כשלא מרוכזים במה שעושים.

אקונומיק
גם בעבודת ה' צריך לחשב כמו בכלכלה את הריווח מול ההפסד, אם החמרתי בספק ספיקא דרבנן., ואני מפסיד את הזמן ואת שמחת החיים – הרי יצא שכרי בהפסדי. הרי התורה לא ניתנה לאנשים שיש להם זמן אינסופי, אלא לאנשים עובדים, שבתוך חייהם הנורמליים יזכרו את בוראם בקיום מצוותיו. האם ה' רוצה שאדם יבלה את כל זמנו בחששות?

קואופריישן –
רובן של ההחמרות נובע מאי ידיעת ההלכה. אל תתבייש לשאול ולקבל הדרכה של רב או של חבר. יש לך שאלה על האתרוג – תראהו לרב ויפסוק; יש לך ספק אם אמרת או כיוונת בברכה או אם נטלת ידיים – הרי 'ספיקא דרבנן לקולא. אתה לא זוכר אם אמרת 'טל ומטר' – תגיד 90 פעם וחזקה שמכאן והלאה הורגלה לשונך; יש לך ספק לגבי מקום התפילין, בקש מחבר בוגר שיסביר לך, או בקש מחבר שיאשר לך שהתפילין במקומם. יש ספיקות – יש רבנים, מורים וחברים שיפתרום.

דוואלופמנט –
אתה רוצה להיות צדיק וחסיד המהדר לעילא לעילא? לא בבת אחת. תתחיל לשמור כ'בעל הבית' פשוט, ותוסיף הידורים מתוך שמחה וללא לחץ. מה שמלחיץ ומעצבן הוא בחזקת 'טרייף צפסול' ::)

בברכת 'עבדו את ה' בשמחה', ש"צ [= שמח צוהלל

ש"צ, היכן מקום הנחתן של תפילין של ראש ?

לב"ג – שלום רב,

מקום הנחת תש"ר הוא 'במקום ש"צ [= שערות צומחות] ולא למטה במצח) 🙂

להדגמות באמצעות צילומים – ראה בספרו של הרב י"צ רימון על הלכות תפילין,

בברכה, ש"צ

בס"ד י"ג בתשרי תשפ"א

לב"ג – שלום רב,

הסבר מלא של מקום הנחת התפילין, מלווה בצילומים – בספרו של הרב י"צ רימון על הלכות תפילין.

בברכת מועדים לשמחה, במקום ש"צ [= שיער צומח]

ש"צ, אני בקיא בהלכות אלו ישר והפוך, שאלתי הייתה לגבי דבריך המופרכים לעיל "וכל הנביאים התנאים הראשונים והאחרונים סמכו על ההערכה שהם פחות או יותר באמצע"…
ברכה והצלחה, בריאות ושתזכה להנצל מהחריידים ומהמונם

בעלי אוסידי הם בד"כ אנשים מאד חדים וחכמים ולא מכבד לנקוט בלשון "החולים הללו". מוחה בזה לגמרי. נכון שיש בעייתיות, אבל לא זו הדרך.

אני מוחה על ביזוי גדולי ישראל הקדושים והטהורים שאותו מגיב בעז״ה כאן. היאך אין יראה ממאמרי חזל החריפים ביותר על המבזה תלמידי חכמים?? וגם אם אינך מזכים עם השקפתם. ועובדה היא, שגם גדולי ישראל משאר הזרמים יודו שהרבנים אותם ביזית הם גדולי ישראל קדושים וטהורים. כל חייהם רק בתורה ובעבודת הבורא ברוך הוא. ואין אנו משיגים כמה הם חביבים אצל הבורא יתברך.