האם סבר הרמב"ם שכל יהודי שנהרג בידי גויים "קדוש יאמר לו"?

מרדכי לנסקי בספרו חיי היהודים בגטו ורשה מספר[1]:
"האם אפשר להכתיר בזר של קדושה את ההמונים המובלים להשמדה? האם אפשר בכלל לקרוא בשם 'קדוש' אדם מישראל שעה שלא ידוע אם היה עומד בניסיון, אילו רצונו היה חופשי והבחירה בידו? מסע ההשמדה שנערך על ידי היטלר, בניגוד לגזירות השמד בתקופה קודמות, שלל מהאדם היהודי את הבחירה, עי רק דרך אחת נשארה פתחוה לפניו: הדרך לטרבלינקא"
וכך השיב ר' הללן צייטלין:
"שאלה זו נפתרה זה מכבר על ידי הרמב"ם. במקרה שיהודי נמצא הרוג בדרך, קדוש ייאמר לו, הואיל ובגלל יהדותו נהרג. כך פוסק הרמב"ם. לפי זה עיקר הקדושה – היא המיתה עקב ההשתייכות ליהדות. יכול אפוא אדם מישראל להשיג את כתר הקדושה בלי שיועמד בפני הניסיון. כמובן, יש מדרגות שונות בערך הקדושה. המיתה שבאה אחרי העמידה בניסיון, מעלה את האדם על מדרגה יותר גבוהה, מכיוון שזה שלב עליון ביותר בסולם הקדושה"
את 'פסק הרמב"ם' הלזה, שכל יהודי שנהרג מחמת היותו יהודי נחשב הדבר ל'קידוש ה', אנו מוצאים באופן דומה גם אצל הרב מנחם זמבה:
"יש דרכים שונות לקידוש השם. אילו הכריחו כיום את היהודים לשמד, ואפשר היה להינצל ע"י השתמדות כמו בספרד או בשעת גזרת תתנ"ו, הייתה מיתתנו כלשעצמה בבחינת קידוש השם. הרמב"ם אומר אפילו שיהודי שנהרג משום שהוא יהודי, הרי זה עצמו קידוש השם, והלכה כדבריו"[2]
אולם, לעת עתה, לא מצאתי מקור ברור בתוך דברי הרמב"ם שכל יהודי שנהרג מחמת יהדותו, נחשב הדבר לקידוש ה' – האם אתה מכיר משהו? לפום ריהטא נדמה לי ממש מופרך.
נ.ב.
איני רוצה להיכנס לשאלת הסמכות או לסברא ההגיונית שבדבר, אלא למקור בדברי הרמב"ם כאמור. 
[1]. ירושלים, הוצאת ראובן מס, 1983, עמ' 209.
[2]. מובא אצל הלל זיידמן, יומן גטו ורשה, תל אביב 1945, עמ' 221.