האם קאנט הוא גדול המיסטיקנים של העת החדשה?

מכתב לרב דוקטור מיכאל אברהם
 
**נושא: בעיה יסודית בפילוסופיה הקאנטיאנית**
 
שלום הרב,
 
אני פונה אליך בעניין פילוסופי שמטריד אותי זמן רב. במהלך עיון בפילוסופיה הקאנטיאנית גיליתי בעיה יסודית לכאורה שאולי מערערת קצת את השיטה, ולמרות חיפושים נרחבים בספרות האקדמית לא מצאתי דיון בה.
הבעיה נוגעת ללב המפעל הקאנטיאני. קאנט בונה את כל הפילוסופיה שלו על ההנחה שהוא עוסק בפנומנולוגיה – בחקר האופן שבו התודעה האנושית תופסת את המציאות. הוא מניח שהתודעה שלנו, שהיא בבירור גשמית ואנושית, צופה בתופעות ומעצבת מהן חוויה באמצעות הקטגוריות והאינטואיציות הטהורות. כל המערכת שלו מבוססת על ההבחנה בין התופעות שאנו חווים לבין הדבר בעצמו שנשאר מעבר לכל ידיעה אפשרית.
אלא שכאן מתגלה הבעיה היסודית. קאנט לכאורה אינו יכול לדעת במה התודעה שלנו צופה בעצם. היא יכולה לצפות בביטויים גשמיים של האינסוף האלוהי, או לחלופין בתופעות גשמיות רגילות שאין להן קשר לאלוהי. קאנט עצמו חוסם את האפשרות לענות על השאלה הזו, שכן הוא טוען שהדבר בעצמו בלתי ידוע באופן עקרוני ובלתי ניתן לכל ידיעה.
מנגד, כשבוחנים את האופן שבו קאנט מתאר את הדבר בעצמו, מתברר שהוא מיחס לו תכונות מאוד ספציפיות. הדבר בעצמו הוא כל כך מופשט ובלתי מוגדר עד שאינו יכול להיכנס לגדר תופעה. התודעה שלנו לא יכולה לתפוס אותו בשום אופן. אין לו שום תואר או תיאור אפשרי. הוא מצוי מעבר לכל קטגוריה ולכל מושג. אבל תיאור זה הוא בדיוק ההגדרה הפילוסופית הקלאסית של האינסוף האלוהי – מה שמעבר לכל תיאור ותואר, מה שחורג מכל הגדרה סופית. 
חשוב להבהיר שאינני מדבר כאן על אלוהים במובן הדתי של ישות מצווה או אישית, אלא על המושג הפילוסופי של האינסוף – המציאות שהיא מעבר לכל הגבלה ותיאור. זהו מושג שמופיע אצל פילוסופים רבים מפלוטינוס ועד ספינוזה, ותמיד מאופיין בדיוק באותן תכונות שקאנט מייחס לדבר בעצמו. למעשה, ככל שקאנט מדגיש יותר את חוסר היכולת המוחלט לדעת את הדבר בעצמו, כך הוא מחזק את הזיהוי שלו עם האינסוף הפילוסופי. הטרנסצנדנטיות המוחלטת שהוא מתאר היא בדיוק מה שמגדיר את האלוהי בפילוסופיה.
אם הדבר בעצמו הוא אכן האינסוף האלוהי, נובעת מכך מסקנה מרחיקת לכת: כל התופעות שהתודעה שלנו רואה הן למעשה ביטויים של האינסוף האלוהי. מה שקאנט חושב שהוא פנומנולוגיה "תמימה" – תיאור נייטרלי של איך אנחנו תופסים דברים – הופך להיות למעשה תיאור של איך האינסוף האלוהי מתגלה לתודעה הסופית. זהו פרדוקס עמוק: קאנט רצה לנתק בין פנומנולוגיה לאונטולוגיה, להגביל את הפילוסופיה לתחום של איך אנחנו מכירים בלי לטעון טענות על מה באמת קיים. הוא אף טען במפורש שהוא דוחה את המושג של אונטולוגיה. אבל אם התופעות הן ביטויי האינסוף, אז כל הפילוסופיה שלו הופכת לחקר אונטולוגי של האלוהי – בדיוק ההפך ממה שהתכוון.
המצב אירוני עוד יותר כשמתבוננים בהשלכות. קאנט הופך להיות, בלי כוונה ובלי ידיעה, המיסטיקן הגדול ביותר של העת החדשה. כל התיאור המפורט שלו של איך התודעה מעצבת את החוויה באמצעות הקטגוריות, איך הזמן והמרחב הם צורות של ההסתכלות – כל זה הופך להיות תיאור מדויק של איך האינסוף האלוהי מתגלה ומתעצב לכדי עולם פנומנלי שהתודעה הסופית יכולה לתפוס.
צריך לציין שאם זה באמת כך אז המערכת הקאנטיאנית גם פותרת בדרך זו כמה מהבעיות הפילוסופיות הקלאסיות ביותר. בעיית הריבוי מן האחדות, שהעסיקה פילוסופים מפלוטינוס ועד שלינג, מקבלת פתרון אלגנטי: הריבוי נוצר על ידי הצורות שהתודעה כופה על החוויה של האינסוף האחדותי. בעיית היחס בין הסופי לאינסופי, שהטרידה את שפינוזה ואחרים, נפתרת גם היא: הסופי הוא האופן שבו האינסוף מתגלה דרך המגבלות של התודעה האנושית.
כל ניסיון לטעון "אני עוסק רק בתופעות" מניח ידיעה על מה שמעבר לתופעות – בדיוק הידיעה שקאנט טוען שאין לנו. הניסיון לעשות פילוסופיה "לא-אונטולוגית" מתגלה כבלתי עקבי מיסודו.
וכמובן ההשלכות על הפילוסופיה המודרנית הן עצומות. אם הטיעון נכון, המהפכה החילונית שבאה בעקבות קאנט מבוססת על אי-הבנה יסודית. הנאורות חשבה שהיא משחררת את האדם מ"אמונות טפלות" ומעמידה את התבונה האנושית במרכז, אבל למעשה היא תיארה בדיוק רב את האופן שבו התודעה האנושית פוגשת את האינסוף האלוהי בכל רגע של חוויה. המדע המודרני, שנתפס כפרויקט חילוני המנותק מהמטפיזיקה, הופך להיות חקירה של האופנים שבהם האינסוף מתבטא בחוקיות ובסדר של העולם הפנומנלי.
החיפוש הנרחב שערכתי בספרות האקדמית לא העלה דיון בבעיה הספציפית הזו. מצאתי ביקורות רבות על הדבר בעצמו, השוואות בין קאנט לברקלי, ודיונים על מעמד התודעה הטרנסצנדנטלית, אבל לא את השאלה הפשוטה והיסודית על מה בדיוק התודעה שלנו צופה בו ומה המשמעות של חוסר היכולת לענות על שאלה זו.
 
אשמח לשמוע את דעתך המקצועית על הטיעון, על תקפותו הלוגית, ועל השאלה האם ראוי לפתח אותו למחקר אקדמי מקיף. או במילים אחרות איפה נפלתי?
 
בברכה,
ישראל