הגנה נגטיבית על "השכל הישר" מפני ספקנות

א. מעניין, דווקא עם הדיוק שלך שאתה סבור שיותר נכון לדבר אונטתית אז נראלי קל וחומר.
והרי, עצם ההנחה שמה שאנחנו חושבים בשכל אמור לשקף את המציאות האונטית שלפנינו, היא בלתי אפשרית אלא אם ישנו תיאום.
כפי שבמציאות ייתכנו עוד הרבה דברים אחרים (ואולי גם כאלה שלא עולים בדעתי).
יתר על כן, לשיטתך בעקבות כך שקיימים אינספור איטרפטציות לקו שמקיים יחס בסה"כ מוגדר (בין שני הצירים בין כח לתאוצה) ורק קו אחד נכון מהווה הוכחה לאינטואיציה וקושיה לאקטואליזם.
ק"ו דק"ו שמדברים על המערכת כולה (כולל הצירים וכל מה שאחוריהם).
וכן הרי גם אתה מסכים שאין ספק שמערכת שרירותית תייצר מידע שגוי.

ואם כך, פרט לכך שאין שום סיבה לחשוב שיש קשר בין אפשרות לוגית לאפשרות אונטית ולא נתת שום הסבר לכך. עוד מכיוון שהאפשרות הלוגית היא אינסופית, ואם נניח שניתן לכל הסבר אפשרות זהה, אף שבכלל נשמע לא סביר להתייחס לזה כך (כי אין לנו שום מידע אפילו על התפלגות אחידה), מדובר על הסתברות אפסית.
אז עוד יותר אין לנו שום יסוד להניח שיש זהות בין הדברים (כפי שניתן בקלות לחשוב על מחשב שכותב שטויות).

אם כך, לא ברור מדוע הינך כן רואה זהות בין "אפשרות הלוגית היא אפשרות אפיסטמית". והרי אין שום קשר בין הדברים במחשבה לבין התממשותם למעשה בלי הנחה נוספת בדבר תיאום או שהמח שמייצר את המחשבות מייצר את המציאות, אבל גם זה סוג של תיאום.

ב. ברור שספקנות לא מניחה תיאום ביננו לבין המציאות כפי שאנחנו מבינים אותה. אבל לרוב היא כן מניחה מסגרת של הסבר מסוים שניתן להתייחס אליו כתיאום.
כמו בגלל שהשד של דקארט גורם לי לראות X אני רואה X.
ז"א שהשד פה נמצא בתור תיאום שלא ידוע לי (ולא אוכל לדעתו לפי חלק מהספרים).
ולכן שאלתי האם יש סיבה לראות אפשרות לוגית זאת, כמה שכינתי "הסבר אפיסטמי". כי נראה שבגלל שאיננו בנוי על סמך אמונה *קונקרטית* שאני מתואם, נכון לראותו ולשייכו כמו כל אפשרות לוגית אחרת.

(וזה על סמך יסוד החילוק שהקדמתי בסעיף א', בין חשיבה לוגיות לאמונות אפיסטמיות ושהספקנות נשענת על כך שרואה זהות וערבוב בין הדברים כפי שנראה שאכן אתה טוען כך).
והעוקץ בטיעון מפריד בין כך, ואם כך נשארת לנו "אמונה אחת" לשקול שהיא הקומנסנס. אבל לא שום הסבר מתחרה יהיה אשר יהיה יוכל להתחרות עליו.
והאם לקבלו זה כבר דורש ראיות פוזטיביות אולי כפי שהזכרת. אף שאני לא בטוח שהם מדויקות.

איבדתי אותך לגמרי. אחזור ואומר שלדעתי ספקנות לא מניחה שום תיאום. ניתן לנסח זאת כ"לשיטתך": לשיטת המאמינים בתיאום יש עוד אפשרויות למה שקיים במציאות. אני כספקן לא יודע מאומה על זה ולא מאמין בשום תיאום.

ובכן אז אני חושב שפשוט אנחנו מגדירים אחרת את הספקנות וזה אכן היה המטרה של הטיעון.
כל המטרה של הטיעון היא להראות שקיימים רק שני אפשרויות,
או אמונה בתיאום של הקומנסנס (מה שנראה סביר הוא בעל סבירות אונטית),או חוסר אמונה בתיאום (ואז אף אין שום קשר בין החשיבה לבין המציאות).
אבל לא קיימת אפשרות שלישית. כמו אמונה ב"X" גורם מחתרתי אפשרי שאנו חושבים עליו אך איננו "מאמינים" בו. או כל אופציה או מסקנה "X" אחרת.
וזהו אכן מטרת הטיעון רק או "קומנסנס" או "שתיקה".

ואז כדי להכריע בין שני האופציות מה שנותר זה ראיות פוזטיביות לעמדה של אמונה בקומנסנס.
אבל כאן דובר על הגנה נגטיבית (מסקנת הטיעון שהספקן מחויב לשתוק).
ואכן להגנה פוזיטיבית נהוג להשתמש ביסדנות (Foundationalism). אבל על זה צריך כבר לדון בנפרד.