הודיה לה'
שלום הרב. לאחרונה אני תוהה על אודות הצורך בלהודות לאלוקים על החיים ועל כל נשימה וכו'. שהרי באיזשהו מקום אנו נולדנו לעולם בניגוד לרצוננו, או ליתר דיוק לא היה כאן 'ניגוד' ואף לא היה 'רצוננו' משום שפשוט לא נשאלנו בקשר לזה. ואם כן מדוע שאודה לאלוקים על שאוריד אותי לעולם ובעצם אם אפשר לומר – לא יתעלל בי? אם החיים שלי היו מתנהלים בצורה שלא היה לי טוב בעולם ויתירה מכך אף אסבול, הייתה כאן טענה לבורא על עצם קיומי. ובעצם שורת ההגיון נותנת שאנשום בכל רגע ורגע ושיהיה לי טוב בכל רגע נתון בדיוק כפי שחובתי לדאוג לילדי והם אינם נזקקים להודות לי על כך שאיני חונק אותם למוות, בגלל שזהו דבר טריוויאלי למדי שאתן להם לחיות לאחר שאני זה שהפחתי בהם חיים. אם כן מדוע שאחוש צורך בהכרת הטוב על כך שאני חי יום יום, האם זה לא ברור ממילא?