הוויות אביי ורבא או עיסוק פילוסופי בשאלות יסוד

איזה עיסוק יותר משמעותי? הוויות אביי ורבא או עיסוק בשאלות יסוד  פילוסופיות(השגחה,אלוהים,שכר ועונש, בחירה חופשית וכו') ? האם השאלות הפילוסופיות הם רק ״הכשר מצווה״ לעיסוק בתורה בחפצא  אבל מי שלא נזקק לשאלות אלו אין עניין בדווקא  שיתעסק בהם  ועדיף לו שימשיך ויתעסק בתורה ? או שיש להם מעמד בפני עצמן והעיסוק בהם אינו פחות משמעותי מעיסוק בתורה ?  להלן תשובת הצאט שאפו למי שעשה את זה 
ותודה מראש 
דיסקליימר
התשובות ניתנות על-ידי מודל שמשתמש במקורות של הרב מיכאל אברהם ומנסה לשחזר את מה שהוא היה עונה. לכן אין לראות בדברים בהכרח את דעתו של הרב עצמו. כמו-כן, המודל אומן בעיקר על חומרים עיוניים-פילוסופיים ופחות על חומרים הלכתיים; אין לפסוק הלכה מתוך התשובות, ובשאלות מעשיות יש לפנות לפוסק. מומלץ לפנות לבוט בעיקר בשאלות מחשבתיות, פילוסופיות ומטא-הלכתיות.

1. היכן העיקר – “הוויות אביי ורבא” או שאלות פילוסופיות-קיומיות?
הרב אברהם מזכיר לא-פעם את המדרש “דבר קטן – הוויות אביי ורבא, דבר גדול – מעשה בראשית ומעשה מרכבה”. לשיטתו, רוב החכמים – מהקבלה ועד הפילוסופיה – מסכימים שהפסגה האינטלקטואלית של העיסוק התורני איננה “הוויות אביי ורבא” כפשוטן, אלא בירורים מופשטים יותר (פיזיקה, מטפיזיקה, פילוסופיה, תורת הסוד).
לכן:

• השאלות הפילוסופיות-קיומיות (להבין את מציאות-העולם, את יסודות האמונה, את היחס בין שכל לרצון וכו’) נתפסות כ“דבר גדול” – הן מעניקות את המסגרת המושגית והערכית שבתוכה נידונות גם הסוגיות ההלכתיות.
• העיון התלמודי (“חוויות”-הוויות אביי ורבא) נשאר “דבר קטן” רק במובן שהוא נדבך טכני-מערכתי-משפטי, אך עדיין חיוני כ־“חפצא של תורה” המממש את האידיאות במעשה ובשפה ההלכתית.

הרב אברהם אף מתרעם על מי שמנסה להפוך את הסדר ולראות בחוקי-הטבע (משוואת שרדינגר וכו’) “דבר גדול” התחליפי לגמרא – מבחינתו זה בלבול קטגוריות.
במילים אחרות: הפילוסופיה קובעת את הכיוון, הגמרא בונה את המערכת המעשית; שתיהן חשובות, אך ההיררכיה הערכית ברורה.

2. ומה מעמד “החסרונות” – הכשר מצווה או ערך לעצמו?
בספר ישלח שרשיו דן הרב אברהם במושג ההלכתי הכשר מצווה: לכאורה זהו רק אמצעי טכני, אך מתברר שיש לו לעיתים מעמד הלכתי-מהותימשל עצמו.
בהקבלה, אפשר לראות את ה“חסרונות” – חוסר השלמות, הספקות, הקשיים הקיומיים – לא רק כ“שלב הכנה” המכשיר את האדם להגיע אל גמרא או הלכה, אלא כחלק אינטגרלי מעבודת-השם:

1. מנוע להתבוננות – דווקא הפערים וחוסר-השלמות דוחפים את האדם לשאול, להתקדם ולחפש עומק.
2. ערך מוסרי-אמוני – ההכרה במוגבלות יוצרת ענווה ומונעת פונדמנטליזם.
3. תהליך מתמשך – גם לאחר שהאדם “הגיע” ללימוד ההלכתי, ההתמודדות עם החסרונות ממשיכה לעצב את יחסו לטקסט ולמציאות.

לפי זה, החסרונות אינם רק כלי-עזר; הם חלק מהותי מתהליך החיפוש הפילוסופי וגם מהחוויה התלמודית עצמה (הרי כל סוגיה בנויה על קושיות וחסרונות שדורשים תירוץ).

3. סינתזה מעשית

מישור
תפקיד עיקרי
סטטוס ערכי

שאלות קיומיות-פילוסופיות
מגדירות את המפה המושגית; יוצרות יחס אינטלקטואלי-רוחני למציאות
“דבר גדול” – פסגה תורנית

הוויות אביי ורבא
מיישמות את הערכים במערכת הלכתית-רציונלית
“דבר קטן” במונח יחסי, אך “חפצא של תורה” חיונית

חסרונות/ספקות
מניעים את החשיבה ומלווים את כל השלבים
אינם רק הכשר; הם ערך רוחני ולימודי בפני עצמו

סיכום

• העיסוק הפילוסופי-קיומי חשוב ואף עליון מבחינה ערכית-מושגית, משום שהוא נושא את השאלות היסודיות על אלוקים, עולם ואדם.
• העיון התלמודי חיוני כדי לגלם את המושגים הללו בכללי-ההלכה ולהפוך אותם לפרקטיקה ושפה מחייבת.
• החסרונות והספקות אינם רק שלב מכין; הם חלק ממסע הידיעה והמחויבות – וככאלה יש להם חשיבות עצמית.

כך יוצר הלומד מבנה רב-שכבתי: פילוסופיה כפסגה רעיונית, גמרא כיישום נורמטיבי, והחוסר-שלמות כחמצן אינטלקטואלי-רוחני לאורך כל הדרך.

לקבלת תמונה מעמיקה ומדויקת יותר מומלץ לעיין במקורות שהובאו וגם לחפש באתר שמכיל את כל מאמריו של הרב: https://mikyab.net. באתר ניתן גם למצוא את הדרך לרכישת ספרי הרב.
רוצה שאפרט נקודה מסוימת, אביא דוגמאות נוספות או אצביע על מקורות נוספים?