הכרת הטוב – בין הורים לאלהים

האין ציוויו של הקב"ה מחייבים באופן מוחלט?
הרי מחיר הריגת הבן הוא אולי הנורא מכל, ועדיין רוב ההוגים (וממה שזכור לי גם אתה אבל אולי אני טועה) מסכימים שאברהם היה חייב לעשות את זה, ואם היה מסרב, הרי שפעל באופן פסול.
משמע שיש ביקורת נורמטיבית על מי שמסרב לבצע את ציוויו של הקב"ה אפילו במקרים שבהם המחיר הוא כבד מאוד.
אמנם ברור שיש לאדם בחירה כיצד לנהוג, אבל אם כאשר הוא לא מקיים את ציוויו של הקב"ה, הוא נוהג באופן פסול, משמע שהציווי עודנו מחייב.
מה שאין כן בציווי של הורים, שלא בכל המקרים מחייב.
אם הורה מבקש מבנו להרוג אדם אחר, והבן מסרב לעשות כך, לא רק שזו בחירה שלו אם לסרב כפי שהרב אומר, אלא שבמקרה כזה לא תהיה לי ביקורת מוסרית כלפיו, אלא דווקא להפך – הוא פעל כראוי.
מה שלא נכון במקרה שבו הקב"ה מצווה. אמנם אני יכול לבחור לסרב לציוויו, אבל בכל מקרה, אני נוהג באופן פסול, כי ציוויו מחייבים.
משמע שיש הבדל מהותי בין אלהים להורים, שבניגוד לכיבוד הורים שיש גבול לדבר, אצל אלהים כל ציווי מחייב אותי, ואם אני לא עושה מה שהוא אומר, אני נוהג באופן פסול.
א"כ, איפה ההבדל שהופך את כל ציוויו למחייבים בהתבסס על עיקרון הכרת הטוב בלבד, הרי גם להכרת הטוב אמרנו שיש גבול (בהורים), ולא תמיד נמלא אותה. אני לא מדבר כמובן על האם בפועל אעשה מה שאלהים מצווה, אלא על האמירה הנורמטיבית המחייבת.
האם למשל במקרה שבו מצוות תפילה דורשת ממני מחירים כבדים מדי ברמה הנפשית, ואני לא אקיים אותה, הרב ייתן לי היתר?
איפה אני טועה בניתוח (אם בכלל), ומה ההבדל שהופך כל ציווי שלו למחייב?

קראת את דבריי? עניתי על זה.

קראתי, לא הצלחתי להבין את החילוק, לפחות לא את ההבדל המהותי. הרי החובה שלי כלפי ההורים שלי גם היא על עצם היש ועל עצם הבאתי לעולם ולא רק על המעשים שהם עשו בשבילי. וגם אם יש לי הכרת הטוב על עצם היש, האם ערך הכרת הטוב גובר על איסור לרצוח? למה שיהיה לו מעמד בלתי מוגבל? ואם הוא מוגבל, אז איך אפשר להגיד שאברהם היה צריך להרוג את יצחק? האם יש גבול שבו ערכים אחרים יגברו על הכרת הטוב, אפילו על עצם הקיום?

בנוסף, כתבת פעם:
"משמעותו של המושג אלוקים: הגורם שמה שהוא מצווה אנחנו חייבים לעשות (מעצם העובדה שהוא ציווה). לאור העיקרון הזה הסברתי לא פעם את דברי הרמב"ם התמוהים בהל' ע"ז פ"ג ה"ו (המושג "קבלה באלוה"). לכן המושג 'אלוהים' במקרא מתאר גם דיינים (ראו סנהדרין ג ועוד), שכן דיין הוא אדם שיש חובה לציית לציווייו מעצם היותו דיין. זהו בדיוק אלוהים."
וכאן כתבת:
"העובדה שהקב"ה דורש לא אומרת שאני אמור לקיים."
איך זה מתיישב?

טוב, אנחנו חוזרים על עצמנו. אנסה עוד פעם אחת.
הסברתי שיש הבדל בין בורא העולם וכל אשר בו לבין מי שהביא אותי לעולם. המחויבות כלפי הבורא היא טוטלית ומוחלטת, וכלפי ההורים לא. אם מישהו ברא אותי ואת כל מה שמסביבי ומחיה את כולנו, סברה פשוטה היא שיש לו סמכות מוחלטת לקבוע מה יקרה אתי ועם העולם. כל מה שיש לי הוא מכוחו ובזכותו. זה לא נכון ביחס להורים. לכן אין ערך שגובר על הכרת הטוב האונטית (להבדיל מזו המוסרית). מה עוד שמחויבותי לערכים גם היא מבוססת על מחויבות לקב"ה (בלעדיו אין תוקף לחוקי המוסר. ראה טור 456).
אחדד עוד נקודה. אי אפשר להסביר ולבסס ערכים. אם תשאל אותי מדוע לא לרצוח? אין לי תשובה. ככה. מי שלא חווה את המחויבות לערך כלשהו או לערכים בכלל לא חווה זאת ודי. אבל מי שכן חווה זאת, אלא שעולות בו תהיות כגון אלו שלך (מה לי הכרת הטוב להורים מה לי הכרת הטוב לקב"ה?!), לדעתי זה הסבר מספק עבורו.
העקידה היא תוצאה של התגלות וציווי ישיר, ולכן שם כנראה לא היה לאברהם ספק שזה מה שהקב"ה דורש. לכן זה לא נוגע לטענתי מה עושים במצב שיש לי ספק. אבל זה אכן מראה שהדרישה כשלעצמה היא מוחלטת.

אם הקב"ה (=בורא העולם שהתגלה בסיני) אמר משהו אתה יכול לחשוב שהוא לא 'אלוהים' במובן שכל מה שהוא אומר מחייב. אבל אם החלטת שהוא גם אלוהים אז כמובן דבריו מחייבים.