הלל ביום העצמאות שנדחה

האם מותר לשמוע מוזיקה ביום העצמאות?

למה לא?

כי זה אמצע ספירת העומר!!!

כרגע עולה בדעתי פלפול: הרי תלמידי רבי עקיבא מתו רק בימים בהם אומרים תחנון, כמדובר. (ויש גם צד לומר שהאבל הוא בגלל ה"דין" ששורר בימים הללו והוא שגרם למיתתם, כמו שהרב ציין כאן:
https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%AA-%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%99-%D7%A8%D7%91%D7%99-%D7%A2%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%90-%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94/)

ממילא בזמנינו שאין אומרים תחנון ביום זה, הרי זה יום שאינו יכול שוב להביא כזה אסון, וממילא אין טעם להתאבל בו.

אהרן, לא. זה רק אומר שמתאבלים רק עד ל"ב בעומר 🙂

ממש לא הצלחתי להבין כוונתך, א"ח ("אשת חבר"?).

ולפי פלפולי נראה, שאסור לשמוע מוזיקה מהשעה 7:45 בערב (שאז נפתחים רשמית ארועי יום העצמאות), ויש להמתין עד השעה בה נכנס היום שבו אין אומרים תחנון. ולכן המחמיר כרבינו תם וממתין עד 8:20, תע"ב.

מובא בראשונים בשם התוספות שתלמידי ר"ע מתו רק בימים העצובים (כמו שכתבת), ואם נבדוק נראה שיש 32 ימים כאלה בין פסח לעצרת, אז משום מה דוחסים את כולם בתחילת הספירה. אי אמירת התחנון ביום העצמאות רומזת שגם בו לא מתו. לכן אפשר להוריד יום

49 ימים פחות 7 ימי פסח, 6 שבתות, ו3 ראשי חודשים = 33 ימים.
ראה כאן https://www.yeshiva.org.il/midrash/301#2b הערה 2 סעיף ד

הסיבה להתפלפל בזה הוא משום שלכאורה אנחנו לא אומרים הלל מכוח איזו סמכות אכשווית (מנהג הציבור או הרבנות הראשית ח"ו עפ"ל) אלא מפני שכך נקבע בתלמוד (ע"פ הגמ' בפסחים קי"ז ועוד, ע' יבי"א ח"ו או"ח מ"א).
וממילא זה צריך להיעשות ביום שנעשה בו הנס ובלי קשר למה שהציבור החליט או לפחות לחשוש לספק ולא לברך ביום ד' באייר?

זה לא נכון מה שכתבת. (כלומר, ההפסקה בל"ג בעומר בגלל שהסתיימו ל"ב ימים, נכונה רק לשי' הפמ"ג בדעת הרמ"א, ולא לפי המפרשים האחרים בדעתו, ולא לפי המחבר). בכל אופן, אם אתה מוריד עוד יום, כבר אין לך ל"ב ימים, אלא רק ל"א, ולכן מהבחינה הזו אי אפשר להקל בה' באייר.

הנה סיכום ברור של השיטות מתוך מאמר שערכתי:

אבלות בימי הספירה: ביבמות (סב:) איתא: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם. עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם – ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת", עכ"ל הגמ'. מסתימת הלשון, משמע שמתו בכל ימי הספירה, ומסיבה זו נהגו אבלות באותם הימים (עי' טור או"ח סי' תצ"ג. טעמים נוספים הובאו כסיבות לאבלות: א': שמן הפסח עד העצרת משפט רשעים בגיהינום; ב': בגלל שהם ימי דין על התבואה; ג': בגלל הגזירות האכזריות שביצעו הגויים ביהודי אשכנז וצרפת בשנת ד'תתנ"ו. (עי' מטה משה ח"ה סי' תרפ"ו, ט"ז וחק יעקב בסי' תצ"ג)). עם כל זה, נהגו להקל בחלק מימי הספירה:

א. אבלות עד ל"ד בעומר: י"א שפסקו תלמידי ר"ע מלמות ביום ל"ד בעומר, ע"פ מדרש שהובא בכמה ראשונים, שתלמידי ר"ע מתו מפסח רק עד פרוס העצרת (ועי' בשו"ת טוב עין סי' י"ח, להחיד"א). וכתבו כמה מהם, שהכוונה ליום ל"ד לעומר. ולכן נוהגים בל"ג בעומר מנהגי אבלות, ורק ביום ל"ד אפשר להקל, שכן אבלות של מקצת היום ככולו (דרשות ר"י אבן שועיב לר"ה, רבינו ירוחם והתשב"ץ). וכן פסק מרן המחבר (בשו"ע שם).

ב. אבלות עד ל"ג בעומר: לפי דעות אחרות, פסקו תלמידי ר"ע מלמות ביום ל"ג, ולכן אין נוהגים בל"ג בעומר מנהגי אבלות (המנהיג עמ' תקל"ח, והמאירי ביבמות שכתב "קבלה ביד הגאונים"). והוא מנהג אחד שהובא ברמ"א (שם בסעיף ב' לפי פי' הגר"א, וכ"כ בבאה"ל. אמנם עי' בפמ"ג במ"ז בדעה הב' המנהג הא', ובשועה"ר סעיף ה').

ג. אבלות מר"ח אייר עד קרוב ליו"ט שבועות: לפי דעות אחרות המשיכו תלמידי ר"ע למות אחר ל"ג בעומר, אלא שמתו רק בימים שאומרים בהם תחנון, ונמצא אחר חשבון שמתו ל"ג ימים שלמים (מהרי"ל, "ימים שבין פסח לשבועות". והמעיין היטב יראה שרק הוא כתב כדברים האלה, ולא כתבו הראשונים כן בשם התוס' כמו שהובא בכמה מקומות). לאור דברים אלו, יש שנהגו להתאבל ל"ג יום, ומונים אותם מר"ח אייר עד סמוך ליו"ט שבועות (רמ"א בסעיף ג' שם). אלא שכיוון שסגי להתענות ל"ב ימים ועוד קצת, שהרי "מקצת היום ככולו", "אולי יש איזה טעם שבחרו דווקא ביום ל"ג בעומר", להתאבל רק בתחילתו, והוא משלים למניין ל"ג ימים (פמ"ג שם במ"ז).

ד. אבלות בכל ימי ספירת העומר חוץ מל"ג בעומר: תלמידי ר"ע מתו בכל הימים שאומרים בהם תחנון, וכדי לרמז שלא מתו אלא ל"ב ימים, אין מתאבלים בל"ג בעומר (המהרי"ל עצמו לשיטתו). או שמתו בכל הימים חוץ מביום ל"ג בעומר (לבוש שם), או שפסקו מלמות בל"ג בעומר, והאבלות אח"כ היא מחמת גזירות ד'תתנ"ו (ט"ז).

ה. מתאבלים בכל הימים וגם בל"ג בעומר: תלמידי ר"ע מתו בכל הימים שאומרים בהם תחנון, ולכן מתאבלים בכל הימים, וגם בל"ג בעומר, חוץ מהימים שאין אומרים בהם תחנון, והם שבתות וימי ר"ח (הובא במג"א, והיא הדעה הג' בפמ"ג שם).

החשבון של לג ימים הוא אבסורד. אין כאן טענה שלזה התכוונו חז"ל או מי שהחליט על המנהג הזה (שלשיטתם ה אייר הוא חלק מחשבון לג יום). ברור שביום זה יש דיני אבלות של ספיה"ע והוא בכלל לג הימים, אלא שהאירועים החדשים דוחים את האבלות. הפלפולים הללו נראים לי מיותרים.

המשך השאלה שלי בעניין אמירת הלל חבויה בין דברי א"ח ואהרן האחרונים.
אנא אל תקפח אותה☺️

א

לא צריך לומר באותו יום אלא הלל על הנס. אם תזיז יום לא יקרה שום דבר. בטח אם לא מברכים, אבל גם אם כן.

הפלפול שלי היה כמובן בדרך צחות לכבוד החג, וכל כולו בנוי כמובן על האמונה שתלמידי ר"ע מתו רק בימים שאי אומרים תחנון, שהיא עצמה נאמרה בדרך צחות, כמובן.

ואני מפסיק בזריזות עם דברי הצחות, לפני שתגיע השקיעה ויסתיים חגינו יום שמחתינו, ויהיה אסור להתבדח. אז, בצאה"כ, אחזיר לעצמי את כובד הראש ואת ארשת שברון הלב, בגלל המשך ימי הספירה, ואבכה במר עיני על שבר בת עמי, עד לל"ג בעומר הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.