הסכם עם לבנון

אחדד את שאלתו (יותר נכון את שאלתי), האם נכון מבחינה דמוקרטית שלא להביא הסכם להצבעה בכנסת מפני החשש שהוא לא יאושר ע"י אופוזיציה חסרת אחריות, הרי אחד המגרעות בדמוקרטיה זה שהרוב קובע גם אם הוא לא צודק וזה בדיוק המקרה כאן? כמובן שהשאלה מבוססת על כך שההצבעה בכנסת לא תגרום לפספוס ההסכם החשוב

אם ההנחה שההצבעה לא תגרום לפספוס ההסכם וההנחה שברור שהוא חשוב אז על מה הדיון? לעשות טקס הצבעה? השאלה היא דווקא כשבכנסת יהיה רוב לעומתי שאומר שההסכם לא חשוב וידחה אותו.
אביא כאן מה ששלחו לי אתמול ומה שכתבתי על כך:

אסא כשר:
https://www.google.com/amp/s/www.kipa.co.il/amp/1143446

הדמוקרטיה/המדינה היא אני – תשובה לאסא כשר. אשר כהן.
"המדינה היא אני" הנחיל לנו לואי ה-14 את אחת האמירות שהפכו לסמל אנטי דמוקרטי מובהק. מהותה של הדמוקרטיה היא, מעל לכל, ריבונות העם. ריבונות זו משתקפת בדמוקרטיות בנות ימינו בבחירת נציגים שתכליתם לייצג את העם, בחירה הנעשית במגוון דרכים ושיטות.
דמוקרטיה אמיתית היא זו שבה הבחירות הן חופשיות ומתקיימות על רקע של שמירת זכויות הקשורות ליישום הדמוקרטיה ובהן חופש הביטוי, זכות ההתארגנות והזכות לבחור ולהיבחר.
ייאמר מיד שבדמוקרטיה אמיתית, ריבונות העם באמצעות נציגיו מוגבלת. היא לא יכולה להפוך לעריצות הרוב ולניצול הרוב לפגיעה בזכויות יסוד של המיעוט רק בגלל היותו מיעוט.
שילוב כל אלה מביא לקיומו של שוק דעות חופשי שבלעדיו אין שום קיום לדמוקרטיה. ובשוק הדעות החופשי מתגבשות ומתעצבות תפיסות הטוב המשותף של החברה.
והנה, פרופ' אסא כשר לא יוצא נגד איזו פגיעה באחת מזכויות היסוד שבלעדיהן הדמוקרטיה נפגעת. הוא לא יוצא נגד אחד מעקרונות הדמוקרטיה המוכרים והמקובלים בכל הדמוקרטיות. הוא עצמו מודה שאם רק היינו מדינה מתוקנת, אכן היה ראוי שיתקיימו דיון והצבעה בכנסת.
אלא שכשר מזהה בדבריו את הטוב המשותף, שאמור להתברר בדרך דמוקרטית, עם דעותיו שלו. "בפרלמנט שלנו" טוען כשר, "יש אופוזיציה שאינה פועלת בשיקולים של טובת הכלל". האם "טובת הכלל" היא לא זו שתמיד נתונה בוויכוח בין קבוצות, ארגונים ומפלגות? לטענת כשר ניתן להביא נושאים לדיון בפרלמנט רק כאשר "יש אופוזיציה פטריוטית" אלא שכעת המצב הוא לא כזה. האם "פטריוטיות" ותכניה אינם מהנושאים שנתונים בוויכוח וצריכים להתברר בשוק הדעות?
דבריו של אסא כשר קשורים קשר הדוק לאמירתו של ראש הממשלה לפיד שהצדיק את ההימנעות מהבאת ההסכם לכנסת בגלל "ההתנהגות הפרועה" של האופוזיציה.
מדובר בתפיסה אנטי דמוקרטית בעליל המזהה את הדמוקרטיה אך ורק עם עמדות ותפיסות מסוימות, רק עם מחנה מוגדר. ראשית קובע ראש הממשלה מהי התנהגות ראויה או לא ראויה. ולאחריו מופיע פרופסור שמומחיותו העולמית היא באתיקה, הקובע מהי פטריוטיות ומהי אנטי פטריוטיות, מהם שיקולים של טובת הכלל ומהם שיקולים אחרים, מהו דיון לגופו של עניין ומהו לא, מהי מדינה מתוקנת ומהי לא, ואז מצדיק "דמוקרטית" את הדילוג מעל הכנסת.
ההשתלטות הזאת על עצם מושגי הדמוקרטיה, הפטריוטיות, טובת הכלל מזכירה את ניסיון ההשתלטות על מונחי הממלכתיות. העיקרון חוזר על עצמו: מאתרים מושגים חיוביים המוסכמים על הכול כחיוביים, מעניקים להם פירוש התואם רק את עמדותיהם שלהם, ואז קובעים שכל השאר אינם כאלה. "המדינה זה אני" מימי לואי ה-14 גלשה אצלנו למושג "הדמוקרטיה זה אני". ומה יהיה אם הלא פטריוטים והלא ממלכתיים יזכו בבחירות? אולי נתעלם מתוצאות הבחירות?

וזה מה שעניתי:
לכאורה אשר כהן צודק. אבל זה לא כל כך פשוט. אם לפי החוק מותר לממשלה לאשר את ההסכם בלי הכנסת, אז בעצם השיקול הוא שלה. זכותה לחשוב שהאופוזיציה לא עניינית, אבל כמובן אסור להשתמש בהנחה/עמדה זו כדי לדלג על חוק. אבל כאן החוק אינו מחייב הבאה לכנסת, ולכן אפשרי לא להביא את ההסכם להצבעה בכנסת בגלל תפיסתם את האופוזיציה.

תניח לצורך הדיון שאתה ראש הממשלה ולדעתך בכנות האופוזיציה לא עניינית ומושחתת. לשיטתך, זה לא מה שתעשה? אם אתה רק משתמש בטיעון הם לא ענייניים כדי להימנע מהצבעה אבל אתה לא באמת מאמין בו, זה דיון אחר (וגם לגביו התשובה לא טריוויאלית. ההנחה היא שחוקית אתה לא חייב להביא את ההסכם לכנסת).

השאלה היסודית צריכה להתנסח כך: האם ממשלה יכולה לבצע צעד שרוב הציבור או רוב נציגיו (וזה כמובן לא אותו דבר) מתנגד לו. בניגוד לשאלות הטקסיות לגבי הבאה לכנסת, זו כבר באמת שאלה מהותית קשה. לדעתי, התשובה העקרונית היא לא. אבל מה אם במצב הזה יש נתונים שלא חשופים לציבור ואם באמת להערכתי כשהיה חשוף להם היה מסכים (ודוקו: לא בהנחה שרוב הציבור טועה אלא בהנחה שהציבור לא רואה את התמונה המלאה ואם היה רואה היה מסכים), אז אולי כן מותר לעשות זאת.

אגב, אין צורך לציין שבמקרה ההפוך ביבי היה עושה בדיוק אותו דבר. אבל כאן הדיון במישור העקרוני.