העלאת תושב"ע על הכתב

שו”תקטגוריה: כלליהעלאת תושב"ע על הכתב
שואל שאל לפני 4 שנים

לרב מיכאל, שלום רב,
שוב רב תודות על שיעוריך ברעננה.
יש לי שאלה/מחשבה שלא הספקתי לשאול אותך הבוקר, בעקבות לימוד שעשיתי בשבועות, קשור ולא קשור לנושא הסדרה הנוכחית “דרבנן”.
הנושא הכללי הוא מעמד של תורה שבע”פ, אחרי שנכתבה.  
חז”ל אומרים: דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב.
המהר”ל מסביר את ההגיון: דע כי אין ראוי שתהיה התורה שבעל פה בכתיבה מפני שהתורה שבעל פה הם פרטי המצוה ופרושיה, ודבר זה אין קץ וסוף, כי הפרטים אין להם קץ, ולא היה דבר שלם אם היה כותב מקצת בלבד, לכך אין לכתוב כלל התורה שבעל פה חסירה, כי הכתיבה מורה על התמימות שיהיה כאן הכל ביחד, והרי בתורה שבעל פה אי אפשר כמו שאמרנו, אבל על פה הרי כי ענין הפה כך הוא שאין הכל ביחד, כי כאשר מדבר דבור ואחר כך השני כבר הלך לו דבור הראשון, ולא שייך בדבור תמימות, ולפיכך תורה שבעל פה אין לכתוב כלל. והפך זה גם כן שהתורה שבכתב היא שלימה ותמימה…( תפארת ישראל, נדמה לי פרק סח*, הרמב”ם אומר דברים דומים במו”נ חלק א פרק עא)
בצורה ציורית הגר”א אומר: כו לחמו בלחמי – הוא תורה שבכתב, שהוא לחם כנזכר לעיל, כמו שהלחם הוא מתוקן כל צרכו ואין חסר אלא לאכול, כך התורה כבר מתוקנת כל צרכה. ושתו ביין מסכתי – הוא תורה שבעל פה מפני המעורב הכל כמו שפרשתי למעלה…
 
כידוע, לימים רבי ערך את התורה שבע”פ מדין “עת לעשות לה’, הפרו תורתך”. מקובל לחשוב (אולי) שזו היתה “סטייה קטנה וטכנית” במהלך ההיסטוריה, שרבי החליט לשים את הדברים בכתב. אבל לפי חזל ומהרל לעיל, תורה שבע”פ היום נמצאת ב”מצב הצבירה” שהיא לא אמורה להיות בה, שהוא לא נכון.  לפי משל הגר”א, הפכנו יין ללחם, הפכנו משהו שאמור להיות נושם, חי ומתפתח, למשהו מקובע ודומם. עצם הביטוי “עת לעשות לה'” הוא ביטוי חריף מאוד! במילים אחרות, רבי עשה מה שעשה כהוראת שעה, אבל במקום להחזיר את המצב לקדמותו, לתבנית המקורית של תושב”ע, המשכנו את המצב הבדיעבדי במהלך הדורות.
עובדה היא שכמות ה”חידושים” עד חתימת המשנה/תלמוד ומאז החתימה היא בסידרי גודל שונה לגמרי. (גם לזה התייחסת במסגרת אחרת)
האם זה צירוף מקרים הסטורי או תוצאה ישירה של כתיבת תושב”ע?
דעתך? ראית התייחסות לנושא?
 
*אגב, מהר”ל שם גם אומר משהו שמזכיר את מה שאמרת היום בשיעור, אם כי לא אותו דבר (הוא לא מבדיל בין מחשבה-הכרה אלא שכלי אלוקי-אנושי):
ועוד יש לך לדעת כי ראוי שתהיה התורה שהיא כתובה דוקא בכתב ולא בעל פה, והתורה שבעל פה דוקא בעל פה ולא בכתב, כי המצוה בעצמה כמו מצות שבת שלא לעשות מלאכה ביום השבת, כי ששת ימים עשה ה’ וגו’, ועיקר המצוה היא השביתה כי ישבות האדם ביום השביעי, דבר זה מצוה אלקית מורה על ענין שכלי בודאי, אבל פירוש המצוה ופרטי המצוה איך יעשה המקבל המצוה אין זה מורה על ציור שכלי כמו עצם המצוה שהוא מורה על ציור שכלי מה שבא עליו עצם המצוה. אבל התורה שבעל פה שהיא איך יעשה עצם המצוה אין זה ציור שכלי אלקי כמו עצם המצוה. וכן שלא לאכול חמץ ויאכל מצה בודאי דבר שהוא עצם המצוה הוא מורה על ציור אלקי שכלי, אבל פרטי המצוה איך יעשה המצוה המקבל הוא האדם, ואיך יהיה נזהר מן החמץ דבר זה אין מורה בעצמו על ציור שכלי אלקי כמו עצם המצוה. משל זה כי הבית השגת מהותו וציור שלו הוא שיעשה דבר שיהיה סוכך ומגין עליו עד שידור תחתיו, וזהו ציור מה שראוי לדירה. אבל שיהיה גבוה עשרה טפחים ויהיה לו פתח גבוה עשרה טפחים שראוי שיכנס האדם לשם ויזקוף עצמו לשם, דבר זה הוא בפני עצמו ואין זה רק המקבל לא מצד עצם הציור מן הבית…

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 4 שנים

די ברור שבמקור מדובר בתאונה היסטורית, אבל הדורות השתנו וכיום לא נראה מעשי להחזיר את הלימוד לתושבע”פ ממש. הדברים כבר נכתבו וזה לא מעשי ולא נכון למחוק  ולהשמיד את כל הספרים. בפרט שבימינו הגם שהדברים כתובים יש סביבם דיון מפורט ומורכב כך שזה נשאר כתושבע”פ ויכול להמשיך להתפתח (אף שלא עושים זאת מספיק). זוהי תאונה שהפכה לדבר נכון שלא כדאי להחזירו לאחור. ר”י הוטנר כותב דבר דומה על המחלוקות. הוא טוען שיסודן בתאונה (שיכחת התורה, תלמידי הלל ושמאי שלא שימשו כל צרכן) אבל כיום יש להן ערך שכן הן מגלות צדדים שונים שכולם אמיתיים. זה יצא לברכה.
אגב, ר”י הוטנר טוען שכל השיבושים במשנה (כמו חסורי מחסרא או אוקימתות וכו’) הם כדי שהמשנה תישאר בבחינת תושבע”פ שלא ממש כתובה (שיצטרכו ללמוד אצל רב כדי להבין אותה).
 
לגבי הקטע השני שהבאת, אני לא חושב שדברי מהר”ל קשורים לחילוק שעשיתי בשיעור. הוא מדבר על הבחנה בין תושבע”פ לתושב”כ ולא בין דאורייתא לדרבנן (אמנם בשיעורים הבאים נראה שהרמב”ם באמת מזהה בין שני החילוקים הללו). הוא טוען שיש הבדל בין הצו לשמור שבת והרעיון העקרוני של שביתה (=תושב”כ) לבין הפרטים איך עושים זאת (=תושבע”פ). זה כמו ההבדל בין הרעיון של בית לבין פרטי בנייתו.
——————————————————————————————
אורן:
ראוי לציין תופעה דומה בכתביו של אפלטון על הדיאלוגים בין סוקרטס לפיידרוס, שם מתואר חששו של סוקרטס מהעלאת המידע על הכתב, כי אנשים יתחילו לאבד את הזיכרון שלהם כשהמידע יהיה כתוב.
——————————————————————————————
הרב:
כעין זה כשנכנס המחשבון אנשים איבדו את היכולת לעשות חישובים. אבל דומני שבהקשר דידן מדובר במשהו קצת שונה. כשהדברים יהיו כתובים ייצמדו למה שכתוב ולא יפעילו את השכל הישר והפרשנות. זה לא בדיוק אבדן יכולת אלא יחס שונה לדברים. אמנם בעקבותיו באמת סביר שיבוא גם אבדן יכולת.

מושה הגיב לפני 4 שנים

שאלה פצצה, עם כל התשובה היפה, עדיין לא ברור למה ביטלו ועדיין מבטלים הוראת שעה לכותבה! גם אם זה לטובה, יש כאן עבירה על איסור דאורייתא כי תושב”כ צריכה להיכתב, ותושבע”פ רק בע”פ !

איני חושב שהמחשבון ימנע מאנשים לחשוב ולחשב, בכלל לא כך, משום שהמחשבון פותח כדי לקצר מהלכים קלים, ולהיפתח לתרגילים מסובכים יותר. כך שהמטמטיקה התעמקה במאות האחרונות. וזה רק תועלת.

אם התושבע”פ תהא כתובה (המצב העכשוי), ייצמדו למה שכתוב ולא יפעילו השכל הישר והפרשנות…עצם הקריאה גורמת לאדם להרהר במה שהוא קורא כך שזה כן יהדהד במוח וכן יפעיל השכל הישר. עובדה ברורה היא שעל כל ספר יוצא עשרה ספרים לא כך! כל זה מהפעלת השכל כמובן (ישר או לא אני לא יכול לקבוע, יש ויש..) אובדן יכולת של מה?

מושה הגיב לפני 4 שנים

אורן היקר,
יפה אמרת, התורה מודעת לזה אחי, צוותה ביודעין: ושננתם….כל השונה הלכות כל יום מובטח לו שהוא בן העוה”ב

השאר תגובה