זה אלי ואנווהו

מה הקשר גט?

מה לא ברור?

התכוונת שאם רוצה לגרש אז יש מצווה לגרש בגט? חשבתי שגט זה פשוט ההליך כמו לעשות משיכה בקניין.

לא, בפשטות זו מצווה. בחינוך מסיים שהמגרש לא בגט כשר ביטל את העשה הזה ועונשו גדול.

רואה עכשיו. מוזר מאד

לא מוזר. ביארתי בכמה מאמרים שבמצב בו מחליט לגרש חייב לעשות זאת בגט כשר ולהתירה לשוק (ולא סתם להוציאה מביתו ולהותירה עגונה). וביארתי שכמו ביצירת הבית יש שני שלבים: הקניין ההלכתי ואחריו הנישואין הטבעי-חברתי, כך בפירוק הבית יש הוצאה מביתו שהוא ביטול הנישואין וגט שהוא ביטול הקידושין. ונפ"מ שכשמוציאה מביתו (גרושת הלב) שוב לא יורשה ולא מיטמא לה, אין לו פירות, כדין ארוסה. ויש להאריך.

אודה ולא אבוש שהפתיעה אותי המצווה הזאת. ההסבר נראה על פניו פעמון ורימון. בשיטוט הגעתי למאמר שלך בספר 'בצל החכמה' בשם 'מודל שתי קומות לקשר הזוגי בהלכה' ואלמדנו, תודה.

א. ראשית ברצוני לציין שבמסכת גיטין דף כ' ע"א לעניין "גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה". הגמרא מחלקת בין ס"ת שפסול משום "זה קלי ואנווהו" ובין גט (שאינו צריך לנוי)
ב. מצינו במסכת יומא (דף ע) "ואח"כ כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים" – וכתב רש"י – להראות נויו של ספר תורה ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה שנאמר (שמות טו) זה אלי ואנוהו… (וכן ברש"י סוטה מא)
אולי לפ"ז גדר הידור מצווה שנאמר רק במצוות שנראות לרבים בפרסום. אבל גט ומלקות ועגלה ערופה וכד' אין בהם עניין של ראיה לרבים ופרסום. (ואל תשאלוני ממצוות מילה, אשר בשעתה נראית לרבים)

ומעניין לעניין…
בנוסף מצינו נוי שאינו קשור ישירות לחפץ המצווה – כמו למשל שהיו מניחים ערבות בגימוניות של זהב. וכן שהיו משקין את קרבן התמיד בכלי של זהב.
גם נראה שיש שני גדרים במצוות הנוי – גדר נוי החפצא וגדר נוי הגברא בהכנות וביצוע המצווה. כדמצינו "ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך" וכו', ופירש"י כדי שיאכל מצה של מצוה לתיאבון משום הידור מצוה.
כמו כן מהרמב"ם משמע שיש להדר בין מצוות שבין אדם למקום ובין שבין אדם לחבירו.

כיצד החילוקים שלך מספיקים להסביר את אי קישוט השוט
א. מנאים רק מצוות שנראות לרבים ובפרסום. מלקות נעשות בפירסום והכרזה וכל העם ישמעו וייראו (ולכן יש דעה שמשמרין חייב מיתה עד הרגל וממיתין אותו ברגל לעיני כל העדה).
ב. מנאים רק מצוות בין אדם למקום – מלקות זה בטח לא מצוות בין אדם לחבירו.

אז לא נותרנו אלא עם ה'שכל הישר' שמצוות לא נעימות לא מנאים.

סליחה לא כתבת שמנאים רק מצוות בין אדם לחבירו. טעות שלי ויש למחוק הספרים.

תמים, למיטב ידיעתי והבנתי נראה לי שאתה טועה. בסנהדרין פט ע"א כתוב ת"ר ארבעה צריכין הכרזה גהמסית דובן סורר ומורה הוזקן ממרא וועדים זוממין.
תקן אותי אם אני טועה. אבל רק ב4 אלה יש את הדין של ישמעו וייראו. כדעת ר"ע שממיתין ברגל. אך לא סקילה ולא שאר מיתות ב"ד מצריכין פרהסיא.
לפי זה שאלתך על מה שחילקתי (במצוות שאין נראות לרבים בפרסום) הצטמצמה ל4 מקרים בלבד.
ולא הייתי נדחק לתרצם. אלא שנראה בעיני שהחילוק למצוות "לא נעימות" הוא ללא טעם וסברא. ומה גם שניתן להקשות עליו מקרבן חטאת, קרבן מצורע וקרבן זבה. שאינם נראים נעימים במיוחד ובכל זאת יש להדר מאד בקרבן ולהביא חטאת שמנה.
על כן אולי אפשר לומר שגם ב4 עונשים אלו שנראים לרבים אך אין המטרה שיראו לרבים משום חיבוב המצווה אלא רק למען היראה. לכן אין בזה דין הידור.

אכן הכרזה במלקות בעדים זוממין (זה מה שהיה לי בראש אבל כתבתי טעות). אדרבה כיון שנדיר יטרחו יותר לפאר את השוט ומדוע לא עשו כך. ומן הסתם אפשר למצוא עוד דוגמאות כשיצטלל המוח. תירוצך לא הבנתי. יש מצווה לגרום ליראה ומה זה גרע ממצוות נטילת לולב.

אתה צודק. גם אני אמתין להצטללות מוחי.

ובסברת מצוות לא נעימות מה לא מובן. יש מצוות שטוב לנו שלא באו לעולם, אלא שבשעה שנוצר קלקול אז יש דרך לשפר אותו. עדיף שלא היו מגיעים למלקות ולא לעגלה ערופה ולא לגירושין שמזבח מוריד דמעות (שנאמר אני תפקידי וגו'), אלא שקרה מה שקרה וכעת נדרשים לתקן. ודבר כזה יעשה העושה כמי שכפאו שד ולא בשמחה ובקישוטים כי סוף סוף המאורע עצוב. ירדנו מ10 ל1 וכעת עולים ל6 אבל סוף סוף אנו בירידה מהמצב המתוקן ולכן לשמחה מה זו עושה [הרב מיכי מסביר באופן כללי (מה שהבנתי וכו') שעשה זה מצווה לעלות ולא תעשה זה איסור לרדת. ועתה נאמר שיש עשה המעלה ממצב נייטרלי למצב משובח ויש עשה המעלה ממצב מקולקל למצב פחות מקולקל].
והביא לזה דוגמה מברכת המצוות. לא שמענו ברכה לשליח בית דין המכה בשוט, וכן אין ברכה בגירושין (במחזיר גרושתו יש מצד הקידושין הרגילים שבדבר). מה הסיבה הרשמית לזה שאין ברכה אני לא יודע אבל סביר שכפי שלא תיקנו ברכה כך גם אין עניין להתנאות, ושורש אחד לשני הדברים. (אני אישית לא מכיר ענייני זה אלי ואנווהו ולא עוסק בזה. מעשה שהיה שלשום חבר שלח לי פשקוויל חביב שיצא חוצץ וכו' כנגד כך וכך, ואז סתם תהיתי לשיטתם שהם בסה"כ זריזים לקיים מצוות תוכחה א"כ מדוע הדפיסו שחור לבן ולא בפונט צבעוני משום זה קלי ואנווהו).
קרבן זה לפו"ר קושיה נאה. אבל זה יש לומר כיון שמביאים ממש לפני ה' לכן מקפידים בו שלא יהיה פגום משום הקריבהו נא לפחתך. וחטאת שמינה זה לא דין בכל חייבי חטאת ולא מצד זה קלי ואנווהו אלא להדגיש אשמתו נקט בלשון הזו.

אין דמיון בין חטאת לגירושין. החטאת מבטאת חזרה בתשובה, וזה בהחחט דבר משמח שראוי לנאותו. בגירושין אפילו משבח מוריד עליו דמעות, ולשמחה מה זו עושה?
מעבר לזה, טש באמת את הקריבהו נא לפחתך, שכשמביאים מתנה לקב"ה יש חהביא מתנה נאה ולא עלובה, בלי קשר להידור מצווה.

וחיוב חטאת לא דומה מצד השמחה והתשובה לחיוב מלקות וכיון שלקה הרי הוא כאחיך?

נדמה לי שיש מישהוא אגב בפוסקים שסובר שיש ברכה על גרושין : "שציוונו לגרש אישה בשטר"

מנין הביטחון שעניין ה"נוי" מבטא שמחה במצווה??? לי נראה יותר שעניין ה"נוי" מבטא – חיבוב מצווה ורגשי כבוד. ואין זה משנה אם המצווה נעימה או לא נעימה. בסופו של דבר היא מצווה ויש לעשותה בכל הכוונה וברגשי קודש, כבוד ויקר.
ומה דאין מברכין על הגירושין – הובא הטעם שו"ת הרשב"א סי' י"ח – דיש גירושין בעבירה, כגון שלא מצא בה דבר ערוה ומגרשה. (ואולי יש עוד טעמים אך לא מצאנו טעם דאין מברכין על מצוות לא נעימות)
ומה דאין מברכין על המלקות – ניתן לומר כטעם הרשב"א שהזכיר שם ב"מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה" – והדין הוא שאם הלוקה התיר קשריו וברח אינו לוקה.

אין ביטחון.

אם מצד שהלוקה יכול לברוח, הנה מברכים על מילת גר. ומה שאם ברח אינו לוקה לא הבנתי מה הקשר.

אגב נעימוּת לא חייב להיות משהו רגשי. אפשר להגדיר שמצוות תיקון חלקי לקלקלה לא מברכים עליהן ומצוות שיפור כן מברכים עליהן. הרגש הוא סימן שעסקינן במצב מקולקל שיותר טוב לא להגיע אליו בכלל. ואולי מקרה ביניים הוא מניעת קלקלה כמו מצוות מעקה שיש עליה ברכה ולא שמענו שיש בה עניין במעקה מגולף מעצי אלגומים. אם כי בכללי לא חייב להיות שיש קריטריון אחד חד להכל, כל עוד שהסברות נשמעות אפשר להוסיף עוד קריטריונים וסוגריים והערות שוליים.

א. רק ציטטתי את הדין. הדגש היה על "יכול לברוח" שא"כ אין המצווה תלויה רק ביד העושה (כצדקה וכד').
ב. אמנם אם נדמה את דין הברכה לדין "נוי" – אז ב"מיתות בי"ד" אין ברכה וע"פ הרשב"א הנ"ל – משום שהקב"ה חס על בריותיו ואינו חפץ במיתת רשעים. (ואולי אפשר לומר טעם זה גם במלקות) וכידוע דברי ר"מ במשנה "אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך קל וחומר על דמן של צדיקים" – א"כ אולי אפ"ל ע"ד שאמרתם רק לא הכוונה שהאדם מצטער במצוות אלא שהקב"ה כביכול מצטער במצוות ולפי השכל הישר אין בזה מקום ל"נוי".
ג. (לגבי ברכה במילת גר אינני יודע – אולי מצד לא פלוג. או כיוון דברור שהגר חפץ במצווה?)

מילת גר התחמקת עם לא פלוג. מה תגיד על ברכה שהתיר לנו על ידי חופה וקידושין. ומה שהגר רוצה מה תגיד במילת עבד שמברכים. זה נהיה ספורט אני מבין להמציא רעיונות שלא עומדים במבחן. את ההצמדה בין ברכה לנוי לא צריך לקחת רחוק מידי – הבאתי מעקה שיש ברכה ולא שמענו שיהיה בו נוי.

א. כתבתי שאיני יודע. חו"ק אינה קושיה – עיין בראשונים. ובמילת עבד גם נדרשת הסכמה מוקדמת מצדו להיות מעבדי ישראל הכשרים.
ב. לא שמענו אינו ראיה. אדרבה, מכל הדיון עוררת אותי לחשוב שאם עני מבקש צדקה ויש בידך שטר מקומט ושטר מגוהץ עליך לתת לו את היפה. שמעת על כזה דבר?

להגיד איני יודע על מילת גר פירושו שהרעיון שהצעת למה אין ברכה על מלקות הוא לא מספיק. עבד אני לא בטוח אבל דומני שעבד שנולד בעבדות נימול בעל כורחו. חו"ק גם כן האישה יכולה לברוח ומה תועיל בכך ששם יש סיבות אחרות כן לברך, הרי עדיין אינו בידו. לא שמענו זאת ראיה מצוינת למרות שאפשר תמיד להגיד אין הכי נמי ולחדש דינים לא שערום אבותינו. בצדקה גם לא שמעתי ולכן ג"ז לא נראה לי ועל הגדר צריך לחשוב (רק אם לא תהיה סברא אז אגיד אה"נ)

תמים, אתה קורא לחצאין.
את הרעיון שאין מברכין על ”מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה” – כתב הרשב"א דעיל. זה אינו רעיון שלי. ולכן לרשב"א פתרונים. הצעתי לחבר את טעם הרשב"א לעניין מלקות, אך באותה מידה גם הצעתי את טעמו ל"מיתות בי"ד" – שאין הקב"ה חפץ במיתת הרשעים, ג"כ לעניין מלקות ואתה תבחר. (אין בדברי טענת ברי כי אם שמא.)
לגבי חו"ק זה פשוט – החשיבה שלך צריכה להתחיל מזה שאין החתן מברך – זו אינה ברכת המצוות.
ולגבי מילת עבד בע"כ – עיין יבמות מח' ע"א

בס"ד כ' בשבט פ"א

פשיטא ש'התנאה לפניו במצוות' שעניינו עשיית המצווה בחשק ובשמחה – לא שייך במלקות, שכשאדם מישראל שרוי בצער, גם אם הוא מתחייב מן הדין – הקב"ה אומר: 'קלני מראשי, קלני מזרועי'.

אבל יש במלקות בחינה אחרת של 'ואנוהו', שנדרש 'אני והוא – מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום', ולכן אומר ת"ק שאין מעמידין חזנין המלקים אלא חסרי כוח ויתרי מדע, שמכתם פחות כואבת, וכת"ק פסק הרמב"ם.

בברכה, יקותיאל וואלף פעטשגעבר

קראתי הכל. ברשב"א לא עיינתי אבל חזקה עליו שכותב בהשגחה ואחר העיון יובנו דבריו כרגיל (בדוק ומנוסה). לכן אני עוסק רק בדבריך שלך. לעיין בסוגיות קשה לי במחילה. סה"כ כל השאלה הזאת על קישוט שוט זכתה לתשובה רק מדין כל הפושט יד נותנים לו.

ביבמות לפו"ר מדובר על מקנת כסף ואני הרי שיערתי רק שיליד בית נימול בעל כורחו ואפילו אם הגדיל ועודנו ערל (להבדיל מישראל שכשגדול וערל אז מעתה המצווה עליו עצמו, בעבד עדיין המצווה על האדון). בכל אופן אינני יודע מה דין העבד בזה. ואם אכן כל מילה שבעולם מותנית ברצון או מדין זכין, עדיין יש לפלפל מדין ברכה על עריפת פטר חמור שבפשטות הוא יכול לברוח לא פחות טוב מהנידון למלקות.

אכן העניין שאין הקב"ה חפץ במיתת רשעים הוא הוא הדבר האמור שאמנם כרגע עושים מצווה אבל כל המצב הוא מקולקל. לא צריך להבין את הסברא של נעימות בצורה גסה. וזה מתאים גם לגט (וגם למחזיר גרושתו) וגם לעגלה ערופה.

המקור: במכות כג,א: ת"ר אין מעמידין חזנין אלא חסרי כח ויתרי מדע.

יקותיאל, עגלה ערופה צריך לקשט אותה בסבכא מוזהבת וטוטפות וסרביטין?

החולק
לגבי חו"ק – אתה צודק.

בס"ד כ"א בשבט פ"א

וכמדומני שעיק עניין 'התנאה לפניו במצוות – שופר נאה ותפלין נאים' וכיו"ב אינו מחייב קישוטים חיצוניים, שהרי בשופר ותפילין אם ציפם בזהב פסול. אלא הכוונה שחפץ המצווה ייראה נאה ומכובד, לא פגום ולא מלוכלך וכיו"ב.

יש מצוות שבהן יש עניין מיוחד לשמוח בעשייתם, כגון סוכה ולולב ושמחת החג והבאת הביכורים, הנעשים 'בקול רינה ותודה המון חוגג'. אבל גם בשאר מצוות יש עניין שחפץ המצווה והאדם העושה – ייראו נאים ומכובדים, וכפי שנאמר על חנניה מישאל ועזריה, שגם בלכתם אל כבשן האש שמרו על הופעה מכובדת, כחיילים בצבאות ה'.

בברכה, יופ"ג