חורבן הבית – סיבה

שו”תחורבן הבית – סיבה
אליסף שאל לפני 2 שבועות

אני לא היחיד כנראה שהאינטואצייה שלו אומרת שמשהו בנימוקים של סיבת החורבן לא מדוייק (בלשון המעטה). המסורת הדתית מסבירה שבית שני נחרב בגלל שנאת חינם.
כשקוראים לעומק, רואים שהיו לא מעט שלבים שבהם היה אפשר להמנע מחורבן הבית, אך העובדה שחבורה קיצונית דתית השתלטה על השדה הפוליטי גרמה לכך שהעם “אכל אותה”, העניין הזה מופיע בלא מעט מקורות שאינם מתואמים (כמובן הראשי יוסף בן מתתיהו), מדוע במקום שחכמי ישראל יפקחו את העיניים ויאמרו טעינו שהלכנו ראש בראש עם מלכות רומי החזקה הם מסבירים שהעם אשם בשנאת חינם. מאיפה הנטייה הזו להאשים תמיד את העם באסונות ההיסטוריים? 
גם בחז”ל מופיע בקטנה שהבית נחרב בגלל ענוותנתו של זכריה בן אבקולס ועוד כל מיני דוגמאות (תרנגול ותרנגולתא) שרואים שהדתיות הקיצונית היא שהובילה לחורבן.
הכי קל ונוח להציג את זה כגזירת שמיים שנגזרה, אבל בהחלט ייתכן שאם היו עושים הסכם מסודר עם הרומאים לא היה נחרב הבית.
אשמח להתייחסותך בקטנה לנקודה שהעליתי.
תודה וצום מועיל.

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 2 שבועות

אני חושב שאגדות שמציעות נימוקים לאירועים היסטוריים לא מכוונות להצביע על הסיבות האמיתיות לאותם אירועים. יש להן מטרות דרשניות וערכיות. לכן יש לפרש את הטענה מסבירה את החורבן בגלל חטא X כך: חשוב לתקן את X.
 

א. הגיב לפני 2 שבועות

‘מאיפה הנטייה הזו להאשים תמיד את העם באסונות ההיסטוריים?’ זה לכל אורך התנ”ך. תמיד זה היה כך.

הפירוד שגרם לחורבן הגיב לפני 2 שבועות

בס”ד י’ באב תש”פ

לאליסף – שלום רב,

הסיבה הישירה לאירוע – לא בהכרח משקפת את הסיבה שבשלה הקב”ה נותן לתרחיש לקרות בצורה כזאת ולא להיפך.

למשל, יכול להיות שהסיבה הישירה לחורבן המקדש היתה כפי תיאורו של יוספוס שהחיילים הרומים לא שמעו את פקודתו של טיטוס שלא לשרוף את בית המקדש. כנראה היה טיטוס צרוד באותו בוקר 🙂

אך בקלות, יכול היה להתרחיש להשתנות. למה לא חשב טיטוס על האפשרות הגאונית לתת הוראה לעוזרו לצעוק שלא ישרפו את המקדש?< או למה לא הגיש לו הרופא הצבאי הצמוד ביצה חיה לעשות 'גוגל מוגל' 🙂

לא סביר ש'מנהיג הבירה' ייתן לאירועים משמעותיים לקרות רק בשל מקרה פעוט, שניתן בקלות למנעו, ולכן הסבירות היא שצרידתו הפתאומית של טיטוס באותו הבוקר, נבעה מרצונו של הקב"ה להחריב את ביתו, כעונש על חטאי עמו.

ברם, במקרה של החורבן, 'שנאת חינם' היא התיאור המדוייק של הסיבה ההיסטורית לחורבן. החברה היהודית היתה מפוזרת ומפורדת ללא יכולת להתאחד לפעולה משותפת. חלק מושכים למרד נגד הרומאים, וחלק שואפים לשיתוף פעולה ולהשלמה איתם. ואפילו בתוך כל קבוצה,] יש אלף ואחד 'תתי קבוצות' שלא מסוגלות להתאחד אפילו מול האוייב המשותף.

מישהו יודע להסביר מה היה ההבדל המהותי בין שמעון בר גיורא ליוחנן מגש חלב, ובין שניהם לאלעזר בן יאיר? ניואנסים שונים של 'אותו דבר' או 'היינו הך', שעל 'קוצו של יוד' כזה או אחר ממשיכים להרוג זה את זה כשהאוייב כבר בפתח.

האוירה הזו של ניפוח כל 'קוצו של יוד' מעבר לכל פרופורציה, אינה נובעת כלל מסיבה דתית או אידיאולוגית, היא באה לידי ביטוי בעקשנות גם בעניינים של חולין גמורים. פלוני מתעקש לגרש את אלמוני שהגיע בטעות למשתה שלו, והמוזמן בטעות מתעקש להישאר, וכשלא מאפשרים לו הוא הולך ומלשין אצל השלטונות וכו וכו'

ההתעקשות על עניינים של כבוד ויוקרה, והניפוח של כל היפגעות וטעות לידי 'קטסטרופה' – היא הסיבה ההיסטורית המדוייקת לכישלון ולחורבן, וככל שנצליח להתגבר עליה – כן נקרב את הישועה.

בברכה, ש"צ

אגב, כל השתלטותם של הרומאים על ממלכת יהודה באה משנאת האחים בני ינאי, שהזמינו את פומפיוס להיות לבורר ביניהם, והוא בשמחה זרק את שני הצדדים לפח האשפה ומינה את סוכניה של רומא לשליטי יהודה.

בס”ד י’ באב תש”פ

מהר”ל ב’נצח ישראל’ אומר דבר מעניין על ”ענוותנותו של זכריה בן אבקולס’ שהחריבה את בית המקדש. כדרך כלל זכריה בן אבקולס הוא האיש המואשם ע”י כולם. ה’ימין’ יאשים אותו על שלא חיסל את המלשין בטרם יבצע את זממו (כפירוש רש”י), וה’שמאל’ יאשים אותו עלמ זה שלא הקריב את הקרבן למרות המום וגרם בכך ‘להתגרות במלכות’ (כפירוש המהרש”א).

לעומתם, אומר מהר”ל,שהתגלגלות החורבן ע”י פסק הלכה של רב, היא ה’חותמת’ המבטאת שהחורבן בא מגזירה אלקית. הקב”ה מגלגל שפוסק ההלכה יחתום על האישור לבצע את החורבן, כדי שנדע שזו ‘גזירת מלכו של עולם’.

אולי יש לומר שחששותיו של זכריה בן אבקולס מבטאים את הבעייתיות של שני זרמים מנוגדים שאיימו על היהדות. מצד אחד ההלניזם והנצרות וסתם ‘עמארצות’ שטענו כנגד כל הדרדקנות ההלכתית של התורה ואומרים בריש גלי ‘בעלי מומין קרבים למזבח’.

ומאידך עומדים הקנאים שמוכנים לנפח כל ‘קוצו של יוד’ מוכנים להרוג אדם גם על עבירה שאינה מחייבת עונש מוות, ואומרים בריש גלי ‘מטיל מום בקדשים ייהרג’. שכן על כל ‘מטיל מום בקדשים, ניתן לפתי ‘תיאוריית קונספירציה’ שהוא תיכנן זאת כדי להרוס את העם ומקדשו.

זכריה בן אבקולס לא מוכן להיכנע לשני הצדדים. הוא עומד על קיום ההלכה, שאין מקריבים בעלי מומים, והוא עומד על ההלכה שאין הורגים אדם על סמך ‘תיאוריות קונספירציה’ רחוקות. וההקפדה על שני ה’שמא יאמרו’ היא היסוד לקיומה של חברה תורנית בריאה, שבה מדקדקים בקיום ההלכה בלי להגיע לקנאות של ‘איש את רעהו חיים בלעו’.

באותה סיטואציה היתה כאן טעות. היה צריך לחקור היטב את מניעיו של ‘בר קמצא’ ואולי לנטרלו כדי שלא יילך וילשין, ובמקביל למצוא אדם המקובל על הרומאים (למשל אגריפס) שיסביר להם מדוע נפסל הקרבן.

אבל בגדול הכיוון שלו היה נכון. לא סוטים מההלכה ולא הורגים אדם על כל חשש רחוק. ענוותנות של זכריה החריבה את מקדשנו, אך ענוותנות זו היא גם שמשקם ותבנה.

בכברכה, ש”צ

מ80 הגיב לפני 2 שבועות

חז”ל אומרים מה היתה הסיבה הרוחנית לחורבן בית שני. ירושלמי יומא: בשני מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרות וכל ווסת טובה היתה בהן אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חנם. וביאר הנצי”ב מוולוז’ין: שכמו שבחורבן בית ראשון ראשי המחטיאים היו גדולי תורה, כך בית שני שהגיע ע”י שנאת חנם, היו גם כן עיקר המחטיאים את הרבים תלמידי חכמים גדולי תורה, שעליהם צווחה התורה בשירת האזינו: עם נבל ולא חכם. כלומר, שלא היו ישרים בהליכות עולמים, ומתוך שלא היו ישרים חילקו בעקמומיותם את האנשים לאלו ולאלו ושנאו חנם את אלו שאינם כמותם. על-כן לאחר החורבן רבן יוחנן בן זכאי ביקש מתלמידיו: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. התשובות של תלמידיו: עין טובה, חבר טוב, שכן טוב, הרואה את הנולד, ולב טוב הכולל את כל הדברים, הם התיקון לקלקול של שנאת חנם. בברכה.

השאר תגובה