חיובי האדם

יאיר תגר שאל לפני 2 שבועות

שלום וברכה!
כידוע ישנן איסורים שהם מצד מעשה האדם וישנן איסורים שהן מצד התוצאה.
שאלתנו היא האם כאשר אנו מחייבים את האדם באיסור האסור מצד התוצאה, האם אנו מחייבים אותו על העובדה שהתרחשה תוצאה אסורה, המיוחסת אליו או שמא אנו מחייבים אותו על כך שעשה מעשה שהוביל לתוצאה האסורה וכמובן שאנו חייבים שהתוצאה תתרחש.
נגדים זאת באיסור רציחה. אם איסור רציחה הינו מצד התוצאה יש לעיין על מה אנו מחייבים את האדם- על כך שביצע מעשה רציחה שעל ידו מת אדם או שמא על מות האדם המיוחס אליו, בעוד שמעשה הרציחה משמש ככלי להטלת האחריות על האדם.
בתוספת ביאור אני צריך להדגיש שאין זה סביר בעיני לומר שישנו פיצול בכה חד בין האיסור לבין החיוב ולכך שהם ינבעו משני דברים שונים (תוצאה ומעשה). אמנם ראינו שלפעמים ישנם תנאים נוספים כדי לחייב את האדם, אך מכך עד לאמירה שהם נובעים מדברים שונים הדרך ארוכה.
לכן עלי לבאר שכוונתי הייתה כזאת: האיסור ברמה מופשטת הינו מצד התוצאה, אך האיסור הוא על האדם ולכן היה מקום לומר שברמת המפגש של האיסור והאדם נוצרת תביעה על האדם לא לפעול לתוצאה האסורה וזה המשמעות של הצד השני. לכן בסופו של דבר אין פיצול חד בין האיסור לבין חיוב . כאשר אני טוען שיש פיצול כוונתי הייתה בין הרמה המופשטת של האיסור [בתאוריה] לבין המציאות בפועל הנובעת מהעובדה שהוא חל על אדם.
למעשה אני חושב שיש צורך לעיין בסוגיית עקירה צורך הנחה וכו’ אך למעשה לא היה לי זמן לעיין בה כל הצורך ולכן הבאתי ראיות מאחרונים שעלו לי באופן אוטומטי
 
א. דיון בדברי החמד”ש
מקור אחד שמצאתי הינו שו”ת חמדת שלמה (או”ח סימן לח בהגהה בסוף דבריו) לאחר שכתב שאדם חייב על רציחה , אף באופנים שלא קיימת הסברא של ‘מאי חזי’, הוא מייסד שפטור אונס איננו רק פטור מעונש אלא חידוש שהמעשה לא נחשב מעשה ועל כך תמה וז”ל:
“ועדיין יש לעיין הא דפשיטא ליה לגמ’ דרוצח יהרג ואל יעבור נימא דלא מקרי מעשה כיוון דהוי אונס, וצ”ל דהתם שאני דל”ל דהוי כמאן דליתא הואיל והוא אנוס כיוון דסוף סוף עושה מעשה והורג אדם, וע”י מעשיו נהרג אדם מישראל וליכא למימר דהוי כמאן דליתא ולא עביד,רק דאפ”ה סבירא ליה לרמב”ם דלא נהרג דלא עדיף מהחמורה שבכולן דמוכח שבדיעבד אינו נהרג” עכ”ל.
והנראה בביאור דבריו, שאין הוא חוזר מהיסוד הנ”ל שבאונס, המעשה כלל נחשב מעשה, אלא אומר שסוף סוף התוצאה התרחשה, ולא משנה שהמעשה לא מיוחס אליו כי סו”ס האדם נהרג.
ומצאתי בס”ד שכתב הרב שמואל רוזובסקי בספר זכרון שמואל (סי’ סה אות יב) וז”ל:
“אי נימא דב”נ דמותר לו לעבור הוא משום דמעשה באונס לא הוי מעשה וכמש”כ החמדת שלמה צ”ל דברציחה לא שייך כלל האי טעמא ומשום דאינו שייך אלא היכא דהאיסור הוא בעצם המעשה משא”כ ברציחה דהעיקר הוא שחבירו לא ירצ ח ורק משים פיקו”נ היה שייך להתיר ובזה היא דאמרינן סברא היא יכו’ וליכא כאן פיקי”נ”
[שו”ר שכך ביאר את דבריו שספר פרי משה (אדם המזיק, כמדומני סימן ב ואינו תחת ידי כעת-כאשר דן האם החיוב בנזיקין הינו מצד היעדר שמירה, מעשה או תוצאה אז בדעת הרמב”ן המבאר שאדם חייב באונס גמור הוא משתמש ביסודו של החמד”ש ומסביר שבאיסורים מצד התוצאה לא שייך כלל פטור אונס מאחר שלא משנה לנו שיש חסרון במעשה, מאחר שסו”ס התוצאה התרחשה] אם החמד”ש היה נוקט שחיוב האדם אינו על התוצאה, אלא על המעשה שהוביל לתוצאה זו, אזי פשוט שכל עוד המעשה לא מיוחס אליו לא שייך כלל לחייבו. מכאן ניתן להסיק שלדעת החמד”ש החיוב הינו על התוצאה ממש. 
ב. דברי המחנה חיים
ראיה נוספת לנידון זה אולי ניתן להביא מדברי המחנה חיים (ח”ג סימן כב) המדייק מדברי הנימוק”י וז”ל: “היוצא מזה דהיתר עשיות מלאכה בערב שבת עם חשיכה הוה הטעם דנחשב התחלת המלאכה כאלו גם נגמר המלאכה בער”ש דהכל הולך אחרי התחלת המלאכה והסוף נגרר ממילא וכל זה אם היה ההתחלה בהיתר בימות החול אבל אם יתחיל המלאכה בשבת הוא אסור ודו”ק” עכ”ל
“אמנם אחר העיון נראה לחלק דהא ב”ה יליף מן ששת ימים תעשה מעשיך וביום שלפעמים מותר גם ביוס השביעי א”כ דווקא אם המלאכה התחיל בחול ונמשך פעולתה מאליה גם ביום השבת זה התירה התורה דהכל הולך אחרי התחלה שהי’ בזמן היתר היינו בחול ונגמרה מאליה בשבת כגון הדלקת בית המוקד כיון שהתחילו העצים ליקוד יקוד אש ממילא בוערים כל הלילה כמו הדלקת הנר בערב שבת שהולך ודולק כל הלילה או שהתחילו הסממנים לבשל והולכים ומתבשלים כל הלילה דהוה התחלת המלאכה בחול אז אמרה התורה ששת ימים תעשה מעשיך וביום מה שנעשה בחול מותר לגמור גם ביום השביעי דסוף אשר נגמר מאליה נקרא על התחלת הפעולה דהלא שם הדלקה ושם הבישול התחיל בחול וממשיך הגמר אחריו דשם מלאכה התחיל בהיתר אבל אם לא התחיל המלאכה בחול אשר עושה הפעולה אשר יתחיל המלאכה בשבת באמת אסור דהא לא עושה התחלת מלאכה בששת ימי החול וכאשר יתחיל בשבת השם מלאכה כגון הדלקת הנר או הבישול נחשב כאלי עכשיו עושה הפעולה אשר מתחיל המלאכה ואם יעשה פעולה אשר ידליק הנר בשבת או אשר יתחיל לבשל בשבת באמת חייב עליו שמחלל שבת בהתחלת מלאכה ועובר על לא תעשה מלאכה מה לי אם פעולת גרם מלאכה היה בחול או בשבת הא מכ”מ התחיל המלאכה בשבת ודוק”
אמנם בהמשך דבריו, מסתייג ואומר שעובר על איסור אחר, ולא על לא תעשה מלאכה, אך זאת מחמת שבאיסורי שבת יש גדר מיוחד שהאיסור הוא בעמל האדם (בית מאיר, סימן ה ס”ק יד), אך אין סברא לומר שיחזור מהגדרתו לגבי באיסורים אחרים.
אם אנו נקבע שבאיסורים הנובעים מצד התוצאה, האדם חייב על המעשה שהוביל לתוצאה, יש לנמק זאת בטענה שזהו החלק בו האדם לוקח חלק פעיל באיסור. אם כך גם בשבת, שברור ופשוט שהינו איסור מצד המעשה , עדיין האדם יתחייב על החלק במעשה בו הוא לוקח חלק פעיל ולא בהמשך המעשה שנעשה מאליו.
ניתן להביא לכך דוגמא מדברי הרש”ש בשבת עג: הטוען שמלאכת בישול הפעולה היא הנחה המביאה לבישול ולכן המבשל בשבת והאופה במוצ”ש חייב מאחר שההנחה הראויה לבישול נעשתה בשבת [כך ביאר את דבריו הרב פרנק בהר צבי ח”א סימן קכט עפ”י הבית מאיר שהאיסור בשבת הוא מעשה האדם בפועל].
אם נסבור כך לכאורה אין מקום לחילוקו של המחנה חיים בין פעולה שמתחילה בשבת לבין פעולה המתחילה בערב שבת, זאת מאחר שהחלק בו האדם פעל באופן אקטיבי הוא בערב שבת ולכן שייך לייחס את החיוב כרב אל נקודה זאת.
מכאן צריך לדייק שהמחנה חיים סובר שאין אנו מחייבים את האדם על החלק בו השתתף באופן אקטיבי, אלא על מה שמוגדר כאיסור-באיסורי מעשה האדם מתחייב על המעשה (גם בחלקים שלא השתתף באופן פעיל) ובאיסורים מצד התוצאה הוא חייב על התוצאה ממש ולכן כל עוד המעשה עצמו לא התחיל בערב שבת, לא ניתן לייחס זאת לערב שבת.
אמנם אולי ניתן לחלק אמנם ייתכן לחלק בין נידונו של המחנה חיים לנידוננו. הוא דן בפעולה אחת המובילה לפעולה אחרת כאשר יש הפרש ניכר בין השניים בעוד שאנו דנים במעשה ותוצאה רצופים ולכן בנידוננו אולי כן אפשר לייחס הכל להתחלה וצ”ע. למעשה בפשיטות נראה מסברא שבאיסורים מצד התוצאה זמן החיוב יהיה כאשר התוצאה תתחיל מאחר שזה העיקר ולא כאשר המעשה יתחיל מאחר שזה לא חלק מרכזי מהגדרת האיסור ולכן לא משם יתחיל החיוב

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 2 שבועות

אני חושב שהחיפוש אחרי עיקרון כללי הוא טעות. כל מקרה לגופו. כתבתי על כך כמה מאמרים במידה טובה, תשס”ז (פריה ורביה). דומני שכבר במאמר לפרשת בראשית אני נוגע בזה ויש שם עוד. עקרונית נדמה לי שהניסוח שאליו אתה מתכוון הוא הבא: מטרת האיסור הוא מניעת התוצאה, אבל הגדרת (גדר) האיסור היא הפעולה שמובילה לתוצאה (שהרי רק עליה אפשר לחייב את האדם). הרב סולובייצ’יק מבחין בין מעשה המצווה לקיום המצווה (אפשר לחפש באינטרנט). לדוגמה, התורה ציוותה על פריה ורביה. די ברור שמטרתה אינה המעשה אלא התוצאה (שיהיו לנו ילדים). אבל מה שבידינו הוא המעשה בלבד (התוצאה בידי הקב”ה). לכן אנו מתחייבים על הפעולה. אמנם כאן התוצאה היא תנאי לקיום, אבל ברור שהתביעה מאיתנו היא לעשות את המעשה. ניתן עדיין לדון האם הפעולה עצמה היא קיום מצווה (ברור שבלי התוצאה לא יוצאים ידי חובה). הוא הדין לגבי קטנים במצוות (ראה במאמרי שם לפרשת וישב, על יבום של קטנים, והבאתי שם גם את דברי הגר”ח על הרמב”ם לגבי קטן שהגדיל בין שני פסחים).
קשה לי להיכנס כאן לדוגמאות שהבאת באריכות, אבל מקופיא ברור שאפשר לפרש אותן בכמה וכמה צורות. ובוודאי אין משם ראיה לשום עיקרון כללי לדעתי. פעולות שהחלו מע”ש יש לדון מעוד הרבה מקורות (המנ”ח על זורע ומבשל בע”ש שמסתיים בשבת או בשבת ומסתיים בחול. התרומה”ד לגבי הדלקת נרות חנוכה בערב שבת שכבו לפני שבת ואין זקוקים להם ועוד).

יאיר הגיב לפני 5 ימים

אפשר לשאול למה הרב התכוון כאשר אמר: ” ניתן עדיין לדון הם הפעולה עצמה היא קיום המצווה”?
אני לא כ”כ בקיא במושגים אז אשמח אם הרב יבהיר את דבריו

mikyab צוות הגיב לפני 5 ימים

גם במצב שהתורה רוצה תוצאה ייתכן שהיא מטילה עלינו את הפעולה. למשל בפריה ורביה. שם התורה כנראה רוצה שיהיו לי בן ובת, אבל זה לא בידי. לכן מוטל עליי המעשה ולא התוצאה. אבל ניתן עדיין להגדיר פורמלית שקיום המצווה הוא במעשה והתוצאה היא תנאי, או שקיום המצווה הוא בהשגת התוצאה. עסקת יבזה בכמה ממאמרי מידה טובה שכמדומני הפניתי אליהם.

השאר תגובה